נרות חנוכה – ”אוֹר” או ”אוּר”

רבני בית ההוראה
כ"ב כסלו ה'תשע"ב


הרב הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט”א – הרב הראשי

א

שגורה היא בפי כולם מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל העומדת במרכזו של חג החנוכה השנויה בגמ’ שבת כא, ב, תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

הרי שנחלק כאן דין ההדלקה לשלושה, שהדין הבסיסי הינו הדלקת נר אחד עבור כל אנשי הבית, והמהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית, ודין נוסף נאמר כאן, שאין לו אח ורע בשאר דיני והלכות הזמן, והוא ”מהדרין מן המהדרין”. והיינו תוספת הידור על גבי הידור ע”י הוספת נרות בכל יום ויום מימי החנוכה, אלא שבסדר ההדלקה שבכל יום ויום נחלקו בית שמאי ובית הלל האם מוסיף והולך – שבכל יום ויום שעובר מדליקים נר נוסף, או פוחת והולך – שביום הראשון מדליק שמונה נרות ומכאן ואילך פוחתים בכל יום מימי החנוכה נר אחד מסך הנרות שהדליקו ביום הקודם.

ובביאור מחלוקתם מצינו שנאמר בגמ’ שם שני ביאורים: חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין וע”ש.

והנה מה שנתבאר בגמ’ שיסוד מחלוקתם היא האם ההדלקה היא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים דורש עיון, שמה נתינת טעם יש בדבר, שלא נתפרש כלל מהו סלע מחלוקתם בזה האם הולכים אחר סך הימים הנכנסין או היוצאין. וקל יותר להבין את משמעותו של הפי’ השני שנתבאר בגמ’ האם צורת ההדלקה נקבעה כנגד פרי החג וממילא פוחת והולך, או שמוסיף והולך כיון שמעלים בקודש ואין מורידים, ששתי סיבות הללו באות הן כנתינת טעם להוספת הנרות או להפחתתם.

ב

ואף לטעם זה אין מובן, שבפשוטו אין כאן נתינת טעם כלל אלא גזירת הכתוב היא, שכן מצינו ששמונת ימי החנוכה נקבעו בתקנת חכמים כנגד שמונת ימי חג הסוכות בדברים הרבה, שחג הסוכות הוא החג היחידי ממועדי ישראל מן התורה המונה שמונה ימים, וכך הוא גם חג החנוכה, וכעין זה גם שבחג הסוכות בלבד גומרים בו את ההלל בכל יום ויום מימי החג, וכן הוא גם כן בדינו של חג החנוכה שגומרים בו את ההלל בכל יום ויום.

וא”כ טעמם של ב”ש הוא דהא ”כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון” וממילא מאחר שניתקנו כאן שמונת הימים הללו כנגד חג הסוכות במספר הימים ובחיוב ההלל, א”כ סברו שאף אופן הדלקת הנרות יהא מכוון כנגד קרבנות חג הסוכות שפוחתים במספרם והולכים,  שביום הראשון מקריבים שלשה עשר פרים עד שלבסוף ביום הושענא רבה מקריבים שבעה פרים בלבד. הגם שחילוק גדול ישנו בדבר זה, שהרי מה ששבעים פרי חג הסוכות פוחתים והולכים נתבאר בגמ’ בסוכה שהוא משום שמכוונים ועומדים הם כנגד שבעים אומות העולם שיפחתו במספרם גם הם, אולם כאן בנרות חנוכה אין שייכת סיבה זו.

ובאמת מטעם זה עומדת כנגדם היא שיטת בית הלל הסוברת שכל מה שפחתו והלכו ממניין קרבנות חג הסוכות הוא מהטעם הנזכר, אולם כאן כלל גדול נקוט הוא בידינו ש”מעלין בקודש ואין מורידין” וא”כ אף כאן יוסיף וילך במניין הנרות.

ברם אין הדעת שוקטה אף בטעם זה, שהרי אף בית שמאי מודים הם שבכל שאר דיני התורה מעלין בקודש ואין מורידין, וא”כ מאיזה טעם אף כאן לא נגיד כן, אלא שפוחת והולך במנין הנרות בכל יום.

ג

והגרש”י זוין זצ”ל אמר לבאר יסוד ושורש מחלוקתם בביאור דלהלן, ישנו ויכוח שורשי ויסודי העומד בסדר מעשי האדם כלפי עצמו וכלפי אחרים, האם עיקר חובתו הראשונית היא מיגור מציאות הרע וכח הטומאה ולגרום ש”והיה מחניך קדוש”, ורק לאמח”כ כשפינה כל הסחי והמאוס אז עליו להתפנות לריבוי עשיית הטוב הקדוש והנאצל, או שאולי להיפך הוא בדיוק, שקודם כל דבר יתעלם ממציאות הרוע והחיסרון ויתמקד בהרבות מעשי הטוב, וככל שירבו מעשי הטוב בה במידה ממילא ג”כ יתמעט כח הרע ויתבטל מאיליו, שהרי אף ”מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”.

ומדברי דוד המלך בתהלים נתגלה לנו בזה סדר הקדימה שכן כ’ ”מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, סור מרע ועשה טוב” וגו’, הרי דברים מפורשים שקודם כל מתחייב הוא ה”סור מרע” ורק לאחמ”כ בא הוא ה”עשה טוב”.

והנה דבר זה מוכח ג”כ מסדר המקראות בחומש במדבר, שבפרק ה’ שם נכתבה פרשת סוטה ומיד לאחריה בפרק ו’ נאמרה פרשת נזיר, ובגמ’ בסוטה כבר עמדה על סמיכות הפרשיות התמוהה הלזו בין הסוטה שהיא תכלית הטומאה והמאיסות למי ש”נזר אלהיו על ראשו” ופי’ שם ש”הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין”, ופירושם של הדברים היינו כדברי הרמב”ם הידועים שבכדי לעמוד על שביל הזהב – היא דרך האמצע שבכל דבר, על האדם קודם כל להטות עצמו את הקצה השני באופן מוחלט וקיצוני, ולאחמ”כ ישוב למידה הנכונה בדרך האמצעית. ונמצינו למדים ככל הנזכר שקודם כל על האדם לבטל חלקי הרע – הוא קלקול הסוטה, ורק לאחמ”כ יבוא לכדי מעשי הטוב – הוא הנזיר המפריש עצמו אף ממה שהתירה לו התורה.

ומה תרבה התימה א”כ על רבי יהודה הנשיא שבסידור מסכתות המשנה בסדר נשים הקדים את מסכת נזיר למסכת סוטה, אף שבסדר המקראות הלא הקדימה התורה את פרשת סוטה לפרשת נזיר. ובקושיא זו מצינו שנתקשה בעל החידושי הרי”ם זצ”ל ואמר ליישב הדבר, שהלא רבי יהודה הנשיא חי לאחר חורבן בית שני אשר חרב בגלל גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה, וכן שהעמידו דבריהם על דין תורה, שנאת חינם ושאר עבירות חמורות, וא”כ ידע שכיון שנתרבה כל כך כוחו של הרע, אם יהיה עיקר חפצינו ועסקינו במיגורו וביטולו, אימתי נמצא זמן כלל למעשי המצוות והטוב, ואם נתעסק ב”ובערת הרע מקרבך” וה”סור מרע” לעולם לא נבוא לכדי ה”עשה טוב”, ולכן בא והיפך היוצרות שהקדים מסכת נזיר שתכליתו של הנזיר היא שמקדש עצמו אף במותר לו, ועל ידי שירבו חיילות הקדושה ממילא יתמעט כח הרע עד לביטולו המוחלט.

ויש להמשיל בזה דבר ששמעתי מפי הרב רפאל קצנלנבוגן זצ”ל שהיה רבה של ”פועלי אגודת ישראל” ואחיו של הרב אהרון קצנלנבוגן זצ”ל שהיה דוברם של ה”נטורי קרתא” על תפקידו של רב בישראל – וביסודו חילוק ההנהגה שבינו לבין אחיו, דהנה דינה של עיר אשר כל יושביה נמצאו עובדי עבודה זרה הוא ש”עיר הנידחת” היא ומחוייבים כל תושביה מיתה, ואת כל רכושה יש לקבץ אל רחוב העיר ולשרפו, אמנם לדעה אחת בברייתא אם תמצא מזוזה אחת כשירה על אחד מפתחיה של העיר, שוב אין לה דין עיר הנידחת ואין שורפים את רכושה כיון שכתוב ”לא תעשו כן לה’ אלהיכם”, והיינו שכיון שא”א לנו לקיים את דין השריפה כלפי המזוזה – שוב בטל הדין אף כלפי שאר רכוש העיר, ואף אנשי העיר בכללותם אין להם דין אנשי עיר הנידחת אלא כל אחד ואחד נידון כעובד ע”ז יחידי בעדים ובהתראה.

והמשיך רבי רפאל ואמר, שבמקרה ונימצא אני ואחי באותה עיר הנידחת ולפתע נראה שם על אחד הפתחים מזוזה כשירה, אחי רבי אהרון ירוץ מייד להוריד את המזוזה הפוטרת את כל אנשי העיר ויגנזנה כדין ובלבד שיהא אפשר לקיים באנשי העיר את דין ”ובערת הרע מקרבך”, אולם אני ארוץ מייד לסופר סת”ם וארכוש מזוזה נוספת מהודרת ואקבענה בפתח אחר בעיר ליתר ביטחון.

והיינו, שאני אין אני מתמקד בחסרונות הגדולים שרואה אני במקום שבו אני נמצא, אלא שבתוך המסגרת הקיימת משתדל אני להרבות חיילים לקדושה ולתורה שעל ידי זה ממילא יתבטלו ויעקרו מן המציאות כל אותם הדברים המאוסים, ברם אחי רבי אהרון קודם כל ממגר הוא את הרע והמאוס ורק אחר כך כשפינה כל מציאות החיסרון מתחיל הוא בהרבות מעשי הטוב.

ד

וכאן נסגר לנו המעגל בביאור מחלוקתם של ב”ש וב”ה, שכן בחנוכה היו ב’ הבחינות הללו, גם שבמלחמת החשמונאים ביוונים ובניצחונם המזהיר – נעקר ובוטל כח הרע ויכלו לשוב ללימוד תורה ולמעשי המצוות, ומלבד זה מצינו גם ש”והדליקו נרות בחצרות קדשך”, והיינו שהדליקו אחר ניצחונם את המנורה הטהורה המסמלת את טוהר המעשים הנאצלים ”כי נר מצוה ותורה אור”, שהרי בתפילת על הניסים נתבאר שתוכן החג זה הוא ”ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך” דהיינו ריבוי אור התורה והמצוות.

וכאן נעוץ הוא שורש ההבדל שבין בית שמאי לבית הלל, דאליבא דבית שמאי עיקרו של חג החנוכה הוא על ביטול מציאות הרע המאוסה שחרטו על דגלם מלכות יון והטומאה שבאה מחמתם, אולם אליבא דבית הלל עיקרו של חג החנוכה נסוב הוא סביב ריבוי כח הקדושה שבא לאחר נצחונם בהדלקת המנורה בבית המקדש.

וזוהי הכותרת המתנוססת מעל לתוכן ומהות הימים הללו של ”חג האורים”, האם ”אוֹר” בחולם, דהיינו שריבוי האור – הוא הטוב וחיילותיו, שזכינו לו בימים ההם בזמן הזה הוא מהותו של החג, או ”אוּר” בשורוק, והיינו שהשלכתם וביטולם וביעורם באש של כוחות הרע הוא תוכנם של הימים הללו.

ובית הלל למדו את שיטתם מרבי יהודה הנשיא אשר הקדים את מסכת נזיר למסכת סוטה, כיון שראשית דבר יש להרבות את מציאות הטוב, ולאחר מכן – כיון שיתרבה הטוב שוב יתבטל ויתפוגג כח הרע מאיליו ע”י האור הדוחה חושך.

וא”כ שני ביאורי הגמ’ ביסוד מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל עולים הם בקנה אחד, האם עיקר ההדגש היא על ביעור הטומאה והיינו מניין הימים הנכנסים והיינו הפחתת כח הרע, והוא הוא גם הטעם שבהפחתת פרי החג, או שעיקרו של היום הוא על רבוי האורה, וממילא באה ההדלקה כנגד הימים הנכנסים ש”מעלין בקודש ואין מורידין”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *