חילול שבת לצורך ספק פיקוח נפש

רבני בית ההוראה
כ"ב כסלו ה'תשע"ב

הרב הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין שליט”א – ראש ישיבת חברון

א

בשו”ע או”ח סימן שכח, ד כתב: מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. וביאור דבריו עי’ במשנ”ב שם סק”ד שהביא דעת המגיד משנה שמשמע שאע”פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא, כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול – עושין גם בשבת. ובביאור הלכה שם הביא חבל ראשונים שחולקים בזה על דעת המ”מ וסוברים שכ”מ שהותר לעשות לחולה הוא דוקא אותם דברים הנצרכים להחיות את נפשו, אולם דברים שאין בהם להצילו לא הותרו במקום חילול שבת. ובב”י שם הוכיח שאף דעת רש”י בשבת דלא כהמ”מ ע”ש. ומטעם זה הכריע בביאור הלכה שלכתחילה ודאי שיש להחמיר בדבר זה.

אמנם באמת דעת המ”מ צע”ג דמאיזה טעם יותר לחלל שבת עבור חולה זה, שהרי כל מה שהותר חילול שבת במקום פיקו”נ הוא ממקרא ד”וחי בהם” ופעולה זו שאינה מכלל רפואתו הלא אינה שייכת לד”ז, וכבר נתקשה בזה בקובץ הערות על יבמות מהר”א וסרמן זצ”ל הי”ד. עוד צ”ע בדבר זה ממשנה מפורשת ביומא שאסור להאכיל חולה ביום הכיפורים במקום שאין אומד שימות אם לא יאכילוהו, ולדברי המ”מ אין מובן מאיזה טעם יצטרכו אומד, שהרי גם בלא אומד יאכילוהו כדין חולה שיש בו סכנה שהכל הותר לצרכו, ובקושיה זו נתקשה בשו”ת אבני נזר.

ב

והנה בהגהות מיימוניות הל’ שביתת עשור פרק ב’ הלכה ח’ הביא מחלוקת ר”י ור”ת האם מה שהותר לחולה לאכול במקרה שאומר שזקוק הוא לאכילה זו – הוא דוקא שאומר שאם לא יאכל יסתכן – וכן היא דעת ר”י, אולם הר”ת חולק בזה וז”ל, וכי חולים נביאים  הם או בקיאים, אלא כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יו”כ ואמר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו – אפילו סבורין שהחולה אינו מסוכן ע”כ, ובביאור הלכה הנזכר הביא ג”כ מחלוקת זו, וע”ש שכ’ שתלויה מחלוקת זו במחלוקת הפוסקים הנזכרת האם מותר לחלל שבת על החולה אף לדברים שאינם מוכרחים לרפואתו.

אלא שעצם דברי הר”ת טעונים ביאור רב, שמפתיחת דבריו משמע שטעם ההיתר הוא משום שאין החולה נביא או בקיא, ואילו מסוף דבריו נראה כהמ”מ שאי”צ בזה לבקיאות כלל שכל צרכי החולה הותרו בשבת ואף אלו שאינו מסתכן בהיעדרם.

ג

ופתח לדבר מצינו בקוה”ע הנ”ל שכתב, דהנה בגמ’ בשבת אי’ שציצין שאינם מעכבין את המילה הותר להסירן בשעת המילה כל עוד לא סילק ידיו ממעשה המילה, והיינו, שאף שהסרתם אינה מחוייבת מעיקר הדין עכ”פ דוחה הסרתן את השבת כיון שגם זה מצטרף לעיקר מעשה המילה שדוחה שבת, אך אי כבר סילק ידיו ופירש ממעשה המילה – אסור לו לחזור ולהסיר אותם הציצין בפרטות ע”ש. וא”כ הוא הדין והוא הטעם אף כאן – שכיון שעיקר מעשה ההצלה הותר משום פיקוח נפש, מטעם זה הותרו אף אלו שאינם מוכרחים להצלתו. ובזה כתב אף לחלק בין שבת ליוה”כ, שבשבת ש”הותרה” לגמרי במקום פיקו”נ א”כ הותר הכל, ברם ביוה”כ שאינו אלא ”דחויה” א”כ כל מה שהותר הוא רק הנצרך להצלתו.

אלא שדבריו צע”ג דמה השייכות כלל בין הנידון דידן לדין מילה, שהרי בציצין שאינם מעכבין אף שאין בזה עיכוב מעיקר הדין אך עכ”פ יש בהסרתן הידור בגוף מעשה המילה עצמו, וא”כ כיון שהותר עצם מעשה המילה בשבת ואף הוא מצטרף לעיקר מעשה המילה ממילא הותר גם הוא, ברם כאן אינו כן כלל שכן כל מה שהותר הוא מקרא ד”וחי בהם” והיינו רק דבר שיש בו כדי להצילו, אך דברים שגם בלעדיהם לא ינזק יותר הרי אינם מכלל אותה הדחיה.

ד

אלא שבאמת עצם הדבר צ”ב אלו דברים מוגדרים כצרכי החולה לדעת המ”מ. ויש להקדים כאן, דיעוי’ במחנה אפרים על הרמב”ם הל’ שבת שם שהק’ ע”ד המ”מ מדברי הגמ’ בשבת שיולדת שצריכה נר מותר להדליקו בשבת, והק’ הגמ’ שפשיטא הוא ואי”צ להשמיענו, ותי’ שהמדובר כאן הוא ביולדת סומא שאעפ”כ מותר להדליק הנר בכדי שתתישב דעתה, שעתה יודעת היא שמטפלים בה אחרים באופן הראוי ע”ש. והק’ המחנ”א שלדברי המ”מ קושיית הגמ’ במקומה עומדת, ששמא מדובר כאן ביולדת שאינה צריכה נר להצלתה ואף בלעדיו לא תסתכן, וזהו שחידשה הגמ’ שאף דבר זה מותר לעשות לה ע”ש.

ובשו”ת צמח צדק הק’ עוד דהנה בגמ’ בשבת הסתפקה האם דבר רפואה סגולית מותר ג”כ לחלל עליו את השבת, ולדברי המ”מ אין מקום לספק זה כלל שפשוט שאף דבר זה מותר כמו כל דבר שהותר לצורך חולה שיש בו סכנה ואף דבריו שאינם מוכרחים להצלתו.

ומכל קושיות אלו נראה מוכח שדבר פשוט הוא שאף לדברי המ”מ לא הותרה השבת לגמרי וגבול ושיעור יש בדבר. והדברים מפורשים בשו”ת רדב”ז שכ’ שאף לדברי המ”מ הותרה השבת רק במקום שיש בו צד נפשות ע”ש, ברם דבריו טעונים ביאור רב, שלפי”ז במה חלקו המ”מ ושאר הפוסקים – שהרי בזה אין חולק שבמקום ספק פיקו”נ נדחית השבת.

ה

והנה יש לדון במקרה סכנה – שודאי הוא שאחד מתוך הכלל ימות מסכנה זו, אולם כל אדם פרטי בפני עצמו אינו נמצא בסכנה ממשית שהוא יהיה הנפגע מסכנה זו, האם יהא מותר לכל הכלל לחלל את השבת.

ומעשה שארע בחייל מחיל המודיעין שבמסגרת תפקידו היה עליו להקשיב ולפענח תשדורות מארץ אויב אף ביום השבת – ומעשה הפיענוח היה כרוך בחילול שבת רב, ואמר למפקדיו שפעמים שישנה תשדורת שכבר מראשיתה ניתן להסיק שמסתבר שאינה שייכת אלינו, ותשדורות אלו יניחם ויפענחם בשלימות רק במוצ”ש, ומפקדיו סירבו ואמרו לו שיפענח את כל התשדורות בעצם יום השבת – שאין הם רוצים לקחת ולו את הסיכון הקטן ביותר בחיי אדם. והבאתיו אל מרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל שאמר שבודאי שמפקדיו צודקים בדבר זה, וביאר ונימק את דבריו – שאף שבגדרי פיקו”נ לא מצאנו חילוק בין רבים ליחיד, עם כל זה ברמת סיכון זו – ליחיד לא יותר לחלל את השבת על צד רחוק זה, אולם אלו שאחראים על שלום הרבים ודאי שמחוייבים הם לחלל את השבת אף על פיקוח נפש של אחד מתוך רבים.

ונראה שסביב סברה זו נסובה מחלוקתם של המ”מ ושאר הפוסקים, ששאר הפוסקים סברו שרמת הסיכון שבשלה הותר חילול שבת בחולה שיש בו סכנה היא בשיעור יחס הסכנה שחושים לו באדם בריא ושלם. אולם המגיד משנה סבר שרמת הסיכון אשר חוששים לה בחולה שיש בו סכנה שונה היא בתכלית מאדם בריא, ושיעור החשש שחוששים לו ומחללים עליו את השבת בחולה מסוכן, הוא כחשש שישנו על אחד מתוך רבים שביארנו שמותר לאחראים על הכלל לחלל את השבת בשביל אותו היחיד, אבל דבר פשוט הוא שלדברים שאין בהם צד הצלה כלל לא הותרה השבת מעולם אף לדברי המגיד משנה.

וביאור הדבר נראה עפי”ד הקוה”ע הנזכר, שכיון ששבת הותרה במקום פיקו”נ א”כ כל דבר שיש בו צד הצלה – אף הוא מכלל היתר זה. אולם היותר נראה בזה ביאור אחר, שגדר הדין הוא – שבמקום שקיימת סכנה מוחשית לאדם, בכוחה של סכנה נוספת שאין היא ממשית להצטרף ג”כ להיתר ההצלה ולדחות גם בשלה את השבת.

וביאור הדבר נראה שיסוד ההיתר ד”וחי בהם” אינו שהותרו אותם המעשים הנעשים להצלת החולה, אלא לשם איזו תכלית נעשה מעשה זה, ולמשל במקרה שנפלה מפולת וישנו חשש שישנם לכודים תחתיה, וחיללו את השבת לפנות המפולת, ולבסוף התברר שלא היה אדם תחתיה, – נראה פשוט שאין דין המפנים כדין מחללי שבת בשוגג או באונס, משום שסוף סוף נעשה מעשה זה לצורך פיקוח נפש, וא”כ אף שלבסוף לא היו מעשיהם מצילי נפשות עם כל זה – הרי מעשיהם היו מכוונים לתכלית זו.

ומטעם זה אף כאן בחולה מסוכן נידונים כל מעשיו כמעשי הצלת נפשות, משום שכל מה שעושים לו הוא להצלת נפשו – אף שישנו צד גדול שאף בהיעדרו של מעשה זה לא יסתכן יותר.

ומקור גדול לדבר זה נראה מדברי הר”ת בשבת שכתב שכיון שאנשים חוששים מנשיכת כלב יותר מאחוז הסכנה שמסתבר מדבר זה, לכן מותר לחלל את השבת על הננשך ע”ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *