האם דור המדבר היו גרי צדק לכל דבר

הרב צבי דרנגר שליט"א

א

נאמר בגמ' בכריתות ט, א "ככם כגר יהיה", רבי אומר "ככם" – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים ע"כ. והיינו שלומדת  הגמרא בגזירה שווה מההליך שהוצרכו לעבור בני ישראל בעת מתן תורה שתהליך זהה צריכים לעבור הגויים החפצים בגרות. וכדברי בגמרא גם פסק הרמב"ם להלכה בהלכות איסורי ביאה פרק יג ע"ש.

וכיון שנתגייר הגר הרי קיימא לן ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והכוונה היא – שבכל הנוגע לייחוס המשפחתי של הגר ולקרבה המשפחתית שלו, בעת הגיור – ייחוסו זה נפסק והקרבה בטלה ונחשבת כלפיו כאילו מעולם לא הייתה.

והנפקא מינה להלכה של ביטול קירבה והייחוס היא בשני מישורים: א. בדיני עדות – וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות עדות פרק יג הלכה ב: הגרים אינם בדין הקרובים, אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו מעידין זה לזה שהגר שנתגייר כקטן שנולד הוא חשוב ע"כ. והיינו, שאפילו שמבחינה ביולוגית הרי הם אחים ממש, מ"מ דין התורה בעינו עומד וכשרים הם לעדות עקב גרותם.

ב. בדיני איסורי ביאה – וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה יא: עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל ע"כ. אלא שאסרו זאת חכמים בכדי שלא יאמרו הגרים שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ב

והנה כיון שראינו שמצד דין תורה מותרים הגרים בכל קרוביהם, ודין הגרים הרי נלמד מבני ישראל בעת מתן תורה, אם כן יש להקשות מדוע בני ישראל בעת מתן תורה נאסרו בעריות, שהרי כן הוא דכתיב "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע", ופרש"י שם: ורבותינו אמרו "למשפחותיו" – על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם ע"ש.

המהר"ל בגור אריה בראשית מו, י כתב ליישב שישנו חילוק מהותי ויסודי בין שני סוגי הגרות הללו וז"ל: דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו – הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים – כיון שהיו מחוייבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד… דהם הוכרחו לקבל דהא כפה עליהם הר כגיגית".

והיינו, שכל מהותו של הגר ש"כקטן שנולד דמי" הוא – אין הוא מגזירת הכתוב בעלמא שמתרחשת בכל מקרה מייד לאחר מעשה הגרות. אלא שהמדובר כאן הוא במהות פנימיותו של נפש הגר שמשתנית, ורק עקב שינוי זה בנפשו של הגר – המרגיש בעצמו שניתק את כל השתייכותו לעם שאליו היה שייך בגיותו ואל בני משפחתו, מחיל הוא על עצמו  בכך את המהות של "כקטן שנולד דמי". מה שאין כן במי שהוכרח ונכפה לקבל על עצמו את הגרות, הרי שכיון שהשינוי לא בא מעצמו ומפנימיות נפשו אלא עקב הכפייה, הרי שבכך אין את ההתנתקות המוחלטת מבחינה נפשית ממצבו הקודם, וממילא שוב לא שייך שתחול המהות החדשה של "כקטן שנולד דמי".

ודברים אלו של המהר"ל עמוקים הם מאד ויורדים לפנימיות נבכי נפשו של המתגייר ולתהליך שהתחולל בקרבו טרם הגרות.

ג

עוד ניתן לתרץ את הסתירה לכאורה בין גוי שנתגייר לגיורם של בני ישראל במתן תורה באופן אחר, והוא שאפשר להסתכל על הגרות כפועלת שני מעשים: א. ההיבט המעשי, שהוא העיקרי – והוא קבלת עול תורה ומצוות. ב. ההיבט הפנימי, שהוא הפועל יוצא של הגרות – התנתקות הגר מעמו וממשפחתו שהיו לו בגיותו וכניסתו לתוך משפחת עם ישראל.

ולפי זה פשוט הוא שהדין של "כקטן שנולד דמי" נובע מההיבט של התנתקות הגר ממשפחתו ועמו הקודמים ולא מההיבט המעשי של קבלת  עול תורה ומצוות. וממילא שוב לא קשה מדוע בני ישראל בעת מתן תורה לא היו בגדר שכזה, שהרי הם לא היו שייכים לעם אחר – ולא נבדלו מאומה אחרת בכך שקיבלו תורה, ולא נכנסו בכך אל תוך משפחת עם חדש, אלא אותו עם ישראל שמקורו באבות הקדושים – הוא הוא אותו עם ישראל שנכנס למתן תורה.

וכיון שכך משום שלא היה לכל אחד ואחד מבני ישראל ניתוק מעם קודם, אלא אדרבה – בכאן נקבעה המשכיותו של אותו עם בדיוק – רק במהות חדשה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וממילא מבואר מדוע אין שייך להחיל לגבם את הדין של "כקטן שנולד דמי".