לתרומות לחץ כאן

דין תוספת שבת ויום טוב

הרב ישראל פלאי שליט"א

א

מקור דין תוספת שבת:

מקורו של דין תוספת שבת מצינו בגמ' ראש השנה ט, א שלמדה את יסוד דין התוספת מן החול על הקודש מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" – שמוכרח להיות שהפסוק מדבר על תוספת ולא על האיסור עצמו שנאסר לחרוש ולקצור בשביעית. וע"ש ברש"י שם שכתב דאע"ג דקרא בשבת קאי דכתיב "ששת ימים תעבוד", סיפא אשביעית קאי, דאי אשבת מדוע נאסר רק חריש וקציר – הרי בשבת כל המלאכות נאסרו ולאו דווקא חריש וקציר ע"כ. ויעוי"ש ברעק"א שהק' שאולי באמת הפסוק מדבר ביחס לשבת – ומה שכתב רש"י שבשבת כל המלאכות נאסרו ולא רק חרישה וקצירה – אפש"ל שהפסוק מדבר על תוספת שבת – ולא רצתה התורה לאסור בתוספת שבת רק מלאכת חרישה וקצירה, אולם שאר מלאכות יהיו מותרות בתוספת שבת, וע"ש שנותר בזה בצ"ע.

עוד הק' בגיליון הש"ס שם, איך לומדים משביעית שצריך תוספת גם בשבת ויוה"כ, והרי כל האיסור של תוספת שביעית נאמר רק באיסור מלאכה, וא"כ איך אפשר ללמוד מזה לאסור גם עינוי ביוה"כ בזמן התוספת. ועוד הוסיף והקשה שם – איך שייך ללמוד משביעית לשבתות ויו"ט, דהרי יוצא שהדבר הנלמד יותר חמור הוא מן המלמד, שכן בשביעית כל האיסור הוא רק בחרישה ובקצירה, משא"כ בשבתות ויו"ט שאסורים בכל המלאכות – וממילא לא שייך ללמוד לאסור בזמן התוספת כל המלאכות בשבתות משביעית שהאיסור בו הוא רק בחרישה ובקצירה וצ"ע.

ב

כיצד חלה תוספת השבת:

והנה בעיקר החיוב של תוספת שבת יש לחקור האם הוי איסור עשה על הגברא – שאסור לו לעשות מלאכה קודם שבת, ואותם האיסורים שאסור לעשות בשבת עצמה אסור לו גם בזמן התוספת, או דלמא שהחלות של קדושת השבת חל קודם השבת והתוספת נחשבת לשבת ממש.

ויעוי' בתוס' מועד קטן ג, ב שכתבו דמ"בחריש ובקציר" לומדים שצריך דין תוספת, כלומר שהשביעית מתחלת קודם שנת השביעית, וע"כ שהיא כבר חלק מהשביעית והקדושה חלה כבר. ברם ע"ש בריטב"א שכתב שאפ"ה אינו לוקה מן התורה אלא סופג מכות מרדות מדרבנן עד שתצא נפשו ע"ש. והמבואר מדבריו בהדיא שאפי' שיש דין תוספת – אולם עדיין הקדושה לא חלה ממש והוי איסור בפנ"ע ולא שייך שיחולו כל איסורי שביעית קודם השביעית. והמחוור דבהא גופא פליגי תוס' והריטב"א – שדעת התוס' שהתוספת היא חלק מהשביעית, וחלה עליו כבר הקדושה והאיסורים, אך הריטב"א למד שאין זה קדושה ממש ואינו לוקה מן התורה.

ובזה יש לנו ליישב  את קושיות הרע"א, משום שאם היחס לתוספת הוא כאילו עכשיו שבת ממש – ממילא אין שייך לומר שנאסור בתוספת רק חרישה וקצירה – וודאי שהכל יהיה אסור, וממילא שפיר כתב רש"י דסיפא דקרא מדבר הוא גבי שביעית ולא על שבת וכמבואר. וכן מה שהקשה עוד בגיליון אייך שייך ללמוד משביעית לענין העינוי וכן לשאר מלאכות, צ"ל שהלימוד שלומדים משביעית הוא שהתוספת מקבלת קדושה ממש כשבת או יוה"כ ודין התוספת כדין אותו היום ממש, ולכן לא חשיב שהנלמד יותר חמור מהמלמד אלא כל הלימוד הוא רק לאיזה יחס להתייחס לזמן התוספת – שזהו שבאו ללמוד משביעית שיש לזמן זה קדושה ממש.

ג

בדין "תמימות" בתוספת חג השבועות:

והנה כתב המחבר בהל' ספירת העומר וז"ל: ביום החמישים לספירת העומר הוא חג השבועות ע"כ. וכתב המשנ"ב, ומאחרים להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט ימים "תמימות", וכן כתב הט"ז בסימן תצד, א וז"ל: מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות, וכתב המג"א שאין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים דכתיב "תמימות תהיינה".

ברם הרא"ש בפסחים פרק ד סימן ב כתב בתו"ד: ואע"ג דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול לקודש ולאכול קודם שתחשך. וע"ש בקרבן נתנאל שכ' שמזה ראיה דלא כדעת המג"א שבליל שבועות אין מקדשין על היין עד צאת הכוכבים. ומבואר שניתן להוסיף מחול על הקודש גם בערב שבועות ולהתפלל לפני השקיעה כמו כל תוספת יו"ט ואין כאן חיסרון של "תמימות".

ושמא צ"ל דיסוד פלוגתם הכא הוא בעיקר הדין של התוספת כנ"ל – האם הקדושה כבר חלה, ולכן שייך שפיר לקדש כבר, או שרק צריך לקבל ע"ע להחיל מהקדושה של שבת לערב שבת, אבל לפי"ז וודאי שמתי שצריך "תמימות" לא יכול להחיל קדושה דיש לו מעכב.

כתב הט"ז או"ח רצא, ו כתב בשם ספר החסידים דבליל שבת צריך שיהיה גמר סעודה בלילה וכתב שהמהרש"ל נהג לא לאכול בליל שבת עד הלילה, ולא נראה כיון שתוספת חול על הקודש מדאוריתא – ע"כ יצא שפיר אפי' קודם גמר הלילה. והמחוור מדברי הט"ז שבתוספת כבר חלה הקדושה של שבת ולכן יכול לאכול כל סעודת השבת בזמן התוספת.

אמנם אכתי צ"ע בדברי הט"ז דהנה בסימן רסח, א כתב הט"ז וז"ל: דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע"פ ציווי תורתינו – וכבר חלף והלך ממנו היום חובת היום מה שהיה עליו קודם, והוה כמו בלילה ומחר ממש וכו' עכ"ד. והמבואר שלמד שברגע שקיבל על עצמו תוספת שבת חשיב כעצמו של יו"ט לכל דיניו, ואילו הכא בסימן תצד, א סתר דבריו וכתב שבשבועות צריך לאחר עד כדי "תמימות". וקשה דמ"ש כל שבת ויו"ט משבועות, דאם נאמר שכל שבת בזמן התוספת – כבר חשיב לשבת ממש, א"כ היה צ"ל דה"ה בשבועות דמהניא זה שקיבל על עצמו גם לענין ה"תמימות" כמו כל שבת ויו"ט וצ"ע.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *