הרב צבי כהנא שליט"א
א
מעשה בראש ישיבת פוניבז' הגר"ד פוברסקי זצ"ל שהיה מנוע משתית יין מחמת חולי, ובהתקרב ימי הפסח נועץ במרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל היאך ינהג בענין שתיית ארבע כוסות, והכריע הגרי"ז לסמוך על מה שנסתפקו התוס' בפסחים צט, ב ד"ה לא יפחתו – שדין ארבע כוסות כדין קידוש של כל שבתות השנה – שהאחד מוציא את הרבים יד"ח והם יוצאים בשמיעה לחוד, וסיימו התוס' דנראה להחמיר להצריך ארבע כוסות לכאו"א.
ומבו' א"כ שהתוס' נקטו דמה דאין יוצאים יד"ח בשמיעה – הוא בגדר חומרא, אך מן הדין י"ל דסגי בשמיעה, וממילא בשעת הדחק יוכל לסמוך להקל לצאת בשמיעה. וכשהציע הגר"ד זצ"ל את הדברים בפני מרן החזו"א זצ"ל התבטא שאין כזה תוס', והדברים מתמיהים כיון שעל פניו נראה דצדקו דברי מרן הגרי"ז, ואף אם דעת החזו"א שלא לסמוך על צד זה דהתוס' מ"מ כיצד אפשר למוחקם.
ב
לשם הבנת הענין יש להרחיב מעט את הבסיס שהניחו התוס' לצד זה – דאין חיוב בכוס לכאו"א, ראשית דקדקו התוס' את לשון המשנה דאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, דמשמע שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו, וע"כ הוא מפני שהוא יכול להוציא את כולם בשלו, שוב הביאו התוס' ראיה מהגמ' בדף קח, ב דהשקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא, ומשמע שהם יצאו בשמיעה דהרי חזינן דבעינן רובא דכסא כדי לצאת יד"ח – ובניו ובני ביתו לא שתו אלא מעט, וע"כ דהמוציא צריך שישתה רובא דכסא והם יוצאים בשמיעה.
והנה שם בגמ' מבואר דהא דנשים חייבות בארבע כוסות הוא מפני שאף הן היו באותו הנס, ונחלקו בזה הראשונים, ברש"י וברשב"ם פי' דהוא כדאמרינן שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וכן גבי מקרא מגילה דאמרי' הכי היינו משום שע"י אסתר נגאלו, וכן גבי נר חנוכה שנעשה הנס ע"י יהודית. והתוס' הקשו דלשון אף משמע שאינן עיקר, וכן לשון הירושלמי גבי מגילה שאף הן היו באותו ספק – ומשמע דר"ל באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד, ולכך פי' התוס' דר"ל שהיו אף הן בכלל שעבוד וגאולת מצרים.
ובטור סימן תרפט הביא פלוגתת רש"י ובעל הלכות גדולות אם נשים מוציאות את האנשים יד"ח, דלרש"י כיון שהם שוות לאנשים בחיובם יכולות גם להוציאם, ולבה"ג אע"ג שחייבות אינן מוציאות לאנשים. ובב"י הביא מהמרדכי שגירסת בה"ג בגמ' מגילה ד, א אריב"ל נשים חייבות במשמע מגילה והכי איתא בירושלמי דמגילה: אמר בר קפרא צריך לקרותה בפני (אנשים) נשים וקטנים שאף הן היו באותו הנס בספק להרוג וכו' ע"כ, והיינו שחיוב הנשים שונה מחיוב האנשים שהאנשים חייבים בקריאה והנשים אינן חייבות אלא בשמיעה.
ונראה לכאו' לתלות נדון זה בביאור מה שאמרו לחייב נשים במגילה משום שאף הן היו באותו הנס, שאם הביאור שנעשה הנס על ידן – א"כ אינו בדין שיהא חיובן פחות מחיוב האנשים, אך אם הביאור שאף הן היו בסכנת גזירת המן, א"כ י"ל שחיובן פחות מחיוב האנשים. ומדוקדק הדבר היטב שבירושלמי שהביא הב"י בשם המרדכי דמשמע דנשים אינן חייבות אלא בשמיעה נתן הטעם להדיא משום שהיו בכלל הספק דלהשמיד ולהרוג אך לא שהיה עיקר הנס על ידן, ודעת רש"י שהביא הטור (ומקורו בערכין ג, א) הוא לפי מה דביאר בפסחים דאף הן היו באותו הנס היינו שנעשה הנס על ידן וממילא אין סברא שיהיה חיובן פחות מהאנשים ואף הן חייבות בקריאה.
וסמך גדול לפרש כן מצינו בראבי"ה סימן תקסט שהביא דברי בעל הלכות גדולות דנשים אינן חייבות אלא בשמיעה, ואח"כ כתב ז"ל, והא דאמרי' בשבת אשה ודאי מדלקת דאריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה בדקתי בהלכות גדולות ולא פירש בה מידי ולא ידענא אי בחדא מחיתא איכא לפרושי אי לא וכן נשים חייבות בד' כוסות ע"כ.
והנה הראבי"ה לא פירש דבריו מהיכי תיתי להסתפק דוקא בב' אלו לדברי בה"ג, אך לפי מה שנתבאר דיסוד סברת בה"ג משום דחיוב הנשים אינו אלא משום שאף הן היו באותו הנס וכדדייקו התוס' שאינן עיקר ומש"ה סבר דחיובן פחות מחיוב האנשים א"כ אתי שפיר היטב, דשתי מצוות אלו נר חנוכה וארבע כוסות נמי נתבאר בגמ' דטעם חיוב הנשים בהן משום שאף הן היו באותו הנס, והיינו שאינן עיקר, וא"כ יש להסתפק שמא גם בזה אין חיובן שווה לחיוב האנשים, והנה גבי מגילה נשים נתמעטו מקריאה ובנר חנוכה נמי י"ל דנתמעטו מחיוב הדלקה ויוצאות יד"ח בראיית הנרות ואין חייבות בהדלקה (ויברכו ברכת הרואה) ובארבע כוסות צ"ל דהספק שמא נתמעטו מחיוב שתיית ארבע כוסות ויוצאות יד"ח בשמיעה כבכל קידוש של שבת ויו"ט.
ג
ומעתה י"ל דאם באנו לדייק מסוגיית הגמ' דהשקה בניו וב"ב יצא ומוקמי' דשתה רובא דכסא ומשמע דבניו וב"ב ששתו כ"א פחות משיעור זה יצאו יד"ח בשמיעה – י"ל דלא איירי אלא בבניו הקטנים ואשתו שחיובם בארבע כוסות משום שאף הם היו באותו הנס, ובזה י"ל דבאמת כל חיובם אינו אלא לצאת יד"ח מבעה"ב בשמיעה ואינם חייבים בכוס לעצמם, וכפי שנסתפק הראבי"ה כיון שכל חיובם מחמת שאף הם היו באותו הנס ואינם עיקר, אבל אנשים י"ל דחייבים בכוס לכ"א.
ומעתה נפתח לנו פתח להבנת דברי מרן החזו"א – דאף שבתוס' דנו דאפשר לצאת יד"ח ארבע כוסות בשמיעה – מ"מ כיון שסמכו דבריהם על סוגיית הגמ' בהשקה מהן לבניו ולב"ב וסוגית הגמ' י"ל דדוקא בבניו הקטנים ובאשתו קאמר א"כ אין לנו מקור דאנשים נמי יצאו יד"ח בשמיעה לחוד.
ד
והנה בתוס' הנ"ל כתבו שסברא הוא דב"ב יוצאים בשלו דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה דאחד מוציא את כולם, ובחידושי רי"ז הלוי פרק ז מחמץ ומצה הלכה ט הביא מאביו הגר"ח שהקשה מה דימו התוס' ארבע כוסות לכוס של קידוש של שבת, דהרי כוס של קידוש עיקר המצוה הוא ברכת קידוש היום שהיא מ"ע ד"זכור את יום השבת לקדשו" ומדרבנן תקנו זכרהו על היין, וא"כ כיון שעיקר המצוה היא ברכת הקידוש והשתיה אינה אלא מדין דהמברך צריך שיטעום – ממילא דין הוא שיוציא אחרים, אך מה שאינו בארבע כוסות המצוה היא בשתיית הכוסות, והיאך יצאו יד"ח מבעה"ב במה שהוא שותה.
וכתב הגרי"ז דגדר מצוות ארבע כוסות הוא מחלוקת בראשונים, ודעת התוס' דארבע כוסות נמי המצוה בברכות ובסיפור יציאת מצריים וקריאת ההלל שעליהם – ודינם שוה לכוס של קידוש ממש וע"ש במ"ש בזה.
ויש להתבונן בדבר דהנה לדברי התו' דענין מצוות ארבע כוסות הוא הברכות והקריאה שעליהם – א"כ זהו טעם המצוה כמו שתקנו את זכירת השבת על היין, אך לראשונים דס"ל דהמצוה היא עצם שתיית הארבע כוסות צריך טעם למצוה זו, ואף שהראשונים הביאו דברי המדרש דהטעם כנגד ארבעה לשונות של גאולה אכתי יל"ע דמ"מ למה קבעו זאת ביין דוקא.
ה
ונראה דשורש המצוה הוא מדין שמחת יו"ט – שאין שמחה אלא בבשר ויין, וחז"ל קבעו בליל הסדר שקיום מצוות השמחה יהיה באופן של ארבע כוסות כנגד ארבעה לשונות של גאולה, אולם שורש ועיקר המצוה הוא מדין שמחת יו"ט.
והדברים מתבארים מדברי התוס' בדף קח, ב במה דמבו' בגמ' דשתאן בבת אחת ידי יין יצא (היינו שמחת יו"ט) ידי ארבע כוסות לא יצא. וכתבו התוס' ד"ה ידי יין דס"ד דהואיל ותקנו ארבע כוסות לא נפיק מידי שמחת יו"ט אא"כ יצא ידי ארבע כוסות. ולכאו' דבריהם צ"ב רב דמהיכי תיתי שלא יצא ידי מצוות שמחת יו"ט אם לא יצא ידי ארבע כוסות – ומה ענין זה לזה כלל, שהרי סו"ס שתה שיעור ארבע כוסות של יין שהוא ודאי שיעור הראוי לשמחת יו"ט. וע"כ מבואר מכאן דמצוות ארבע כוסות היא מדין שמחת יו"ט בלילה זה – והוה ס"ד דלא יצא ידי שמחת יו"ט עד שיקיימנה כתיקונה בארבע כוסות.
ולפי מה שנתבאר בדברי הגרי"ז דדעת התוס' דגדר מצוות ארבע כוסות הוא הברכות והקריאה עליהם, י"ל דזה גופא קמ"ל – ומש"ה אין זה מעכב קיום שמחת יו"ט כיון שאין מצוה זו מענין שמחת יו"ט, ואדרבה י"ל דזהו מקור דברי התוס' דמצות ארבע כוסות שוה היא לקידוש ואין עיקרה שתיית הכוסות.
ו
ויש לדון נפק"מ בין שני הצדדים הנ"ל, דבימינו שאין רגילים בהסיבה יש החוששים שבשעת הסיבתן ישפך מעט מן הכוס על בגדיהם ולכך טועמים מעט להקל גודש הכוס שלא בהסיבה – ואח"כ מיסב ושותה רוב הכוס, וראיתי למי שעורר בזה שבטעימה שלא בהסיבה נמצא שהוא פוגם את הכוס, ואח"כ כששותה השאר בהסיבה הרי הוא שותה מכוס פגום.
ולכאו' יש לדון לתלות זה בשני הצדדים הנ"ל, דאם עיקר המצוה הוא הברכה והקריאה שעליהם והשתיה אינה אלא כדין כל כוס של ברכה שהמברך צריך שיטעום – א"כ י"ל דאף שהדין לטעום בהסיבה דרך חירות, מ"מ אין זה דין בכוס ושפיר מצי לקיימו בכוס פגום, והעיקר שמצוותו שהיא הברכה והקריאה קיים בכוס שאינו פגום. אך אם עיקר המצוה היא שתיית הכוסות, א"כ בשתיה גופא שהיא עיקר המצוה בעינן שיהא כוס שאינו פגום, ומצוה זו צריך שתהא בהסיבה, וא"כ כל זמן שלא היסב אין זה קיום המצוה ומה שטועם קודם לכן הרי הוא פוגם בכך את כוסו.
