הרב מנחם מרגלית שליט"א
א
כתב השולחן ערוך אורח חיים סימן קצו סעיף א: אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף ע"כ. ויעוי' בדברי המהרש"ם בדעת תורה סימן רעא שהקשה מדברי הרמ"א שכתב וז"ל: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואח"כ יאכל. אבל בהבדלה יאכל תחלה, דהרי אין מבדילין על הפת ע"כ. והיינו דאיסור ברכה לבטלה חמור יותר מאיסור אכילה לפני הבדלה ומשום כל עדיף שיאכל לפני הבדלה מאשר שהברכה תצא לבטלה.
והנה לפי המבואר בסימן קצו דאין מברכים על אכילת איסור א"כ יל"ע מה מועיל לו שיאכל לפני הבדלה בכדי שינצל מאיסור ברכה לבטלה, דהרי כיון שהדין הוא שאין מברכים על אכילת איסור – א"כ אף אם יאכל קודם הבדלה לא יועיל לו להינצל מאיסור ברכה לבטלה, דכיון שאסור לו לאכול קודם הבדלה הרי זו אכילת איסור שאין מברכים עליה כלל והברכה שבירך קודם ההבדלה תיוותר ברכה לבטלה.
ב
ויש לדון בזה בכמה אופנים: האחד, דהנה אחרי שאיסור ברכה לבטלה דוחה את האיסור אכילה קודם הבדלה, א"כ שוב אין אכילה זו נחשבת לאכילת איסור כלל, ושוב הברכה אינה ברכה על אכילת איסור אלא על אכילת היתר וממילא הברכה לא תהיה לבטלה.
אמנם אין זה דבר פשוט, דהנה בכל מקום שיש דיני דחיה, כגון עשה דוחה לא תעשה – חיוב העשה קיים גם לפני שנדחה הלא תעשה, ומש"ה יש בכוחו לדחות את הלא תעשה, אך משא"כ בנידון דידן – שלפני שנדחה האיסור אכילה שקודם הבדלה אין לו כלל חיוב מכח האיסור של ברכה לבטלה לאכול קודם הבדלה, כיון שגם יאכל קודם הבדלה עדיין הברכה תצא לבטלה מכיון שהאכילה היא אכילת איסור, אלא שאחרי שידחה האיסור אכילה – והאכילה תהא אכילת היתר הוא מתחייב מכח האיסור של ברכה לבטלה לאכול קודם הבדלה, וא"כ בכה"ג מהיכי תיתי שבכה"ג נאמרו דיני דחיה.
ג
ועוד יש לדון בזה מטעם אחר, דיש לחקור דהנה הב"י כתב בדעת הרמב"ם וז"ל: וההיא דהרי שגזל חטים וכו', נמי כדברי הרמב"ם דייקא לפום נוסחי דידן שכתוב בהם כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ, משמע דתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ – הילכך לא יברך ע"כ.
ולכאו' מדוקדק מדבריו דטעמא דלא מברך על אכילת איסור הוא משום דהברכה היא ניאוץ ואינה ראויה להאמר, והיינו דבאמת ברכה על אכילת איסור – ברכה היא, ומתרת את האכילה מאיסור אכילה בלא ברכה, אלא דאפי' הכי אין ראוי שיברך כיון שהברכה היא ניאוץ.
וא"כ מיושב מש"כ הרמ"א דיש לו לאכול קודם הבדלה בכדי להינצל מאיסור ברכה לבטלה דאף שאין מברכים על אכילת איסור כיון שהברכה היא ניאוץ, מ"מ אחר שכבר בירך אם יאכל אחרי הברכה תועיל לו האכילה שהברכה לא תצא לבטלה, דאע"פ שאין מברכים על אכילת איסור מ"מ אם בירך יש לברכה דין ברכה לפטור את המאכל מאיסור אכילה בלא ברכה.
אמנם גם דרך זו אינה ברורה דהנה בט"ז מבואר טעם אחר להא דאין מברכים על אכילת איסור דכתב וז"ל: ס"ל להרמב"ם דאין אכילתו נחשבת אכילה כלל ודומה למ"ש בי"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו הכי נמי כן הוא לענין ברכה ע"כ. והיינו, דאכילת איסור אינה נחשבת לאכילה כלל וכמי שלא אכל ומש"ה אינו מברך על אכילת איסור. וא"כ לדרכו של הט"ז ברכה על אכילת איסור אינה מתירה את איסור האכילה בלא ברכה, דאכילת איסור אינה נחשבת כאכילה כלל, א"כ עדיין צ"ב מש"כ הרמ"א דיאכל קודם הבדלה בכדי שינצל מאיסור ברכה לבטלה.
ד
ויש לישב באופן אחר, דהנה איסור אכילה לפני הבדלה אינו איסור מחמת שהזמן שקודם הבדלה הוא זמן שאסור לאכול בו, אלא גדרו הוא – שאסרו חכמים לאכול לפני שקיים מצות הבדלה המוטלת עליו וכעין איסור אכילה קודם התפילה. וא"כ יתכן דאין אכילה קודם הבדלה נחשבת לאכילת איסור כלל לענין זה שאין מברכים עליה – כיון שאין האכילה אסורה אלא שמחויב להקדים את ההבדלה, ומ"מ אם אכל קודם הבדלה מתחייב לברך על האכילה. וא"כ מבוארים הם מאוד דברי הרמ"א דאם ברך קודם הבדלה יאכל תחילה דבאמת אף אם יאכל באיסור קודם הבדלה ינצל מאיסור ברכה לבטלה
