דיני פסח

הרב אליעזר שוואב

לקט מתוך לשונו הקדוש של השלחן ערוך הלכות פסח

סימן תלא סעיף א: בתחלת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ.

סימן תלא סעיף ב: יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק.

סימן תלב סעיף א: קודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא יסיים בדיקתו. יזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה. טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ.

סימן תלב סעיף ב: נוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ואם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא.

סימן תלג סעיף יא: המכבד חדרו בי"ג בניסן, ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד. וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. והכיסים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה.

סימן תלד סעיף א: אחר הבדיקה, יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת. ויכפה עליו כלי או יתלנו באויר או יניחנו בתיבה.

סימן תלד סעיף ב: אחר הבדיקה, מיד בלילה יבטלנו ויאמר: "כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא". ויאמר הביטול בל' שמבין. טוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו. ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו.

סימן תלד סעיף ג: בביטול היום יאמר: "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה".

סימן תמו סעיף א: המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא י"ט, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב, וגם לשרפו במקומו אסור.

סימן תנז סעיף א: צריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב שיפריש חלה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה.

סימן תסח סעיף א: העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו. ואפילו לעשות בחנם אסור.

סימן תסט סעיף א: אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה: "בשר זה לפסח", לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים בחוץ; אלא יאמר: "בשר זה ליום טוב.

סימן תעא סעיף א: אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם.

דיני ליל הסדר

כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעב סעיף א): יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך [מבאר המשנה ברורה (ס"ק א): הכונה כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף שתחשך ולא ישתהה], ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ג): שמצוה להזדרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה, וממילא ישאלו "מה נשתנה" וישיב להם, ויקיים מה שכתוב "והגדת לבנך ביום ההוא"], אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך. מבאר המשנה ברורה (ס"ק ד): שלא תאמר, כיון שמצוה למהר, יתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום, כמו בשבת ויו"ט שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום, אלא לגבי פסח אינו כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח, שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו", ופסח אינו נאכל אלא בלילה, והקידוש צריך להיות בשעה הראויה למצה. ועוד, שכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות, וכולם שייכים להגדה ומצה ומרור.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ב): יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ו): למרות שבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצוה להרבות, שזהו בכלל דרך חירות. ואמרו על מהרי"ל, שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים, בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם], ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות, וכתב המשנה ברורה (ס"ק ח): אם סומך עצמו על ברכי חבירו גם זה נקרא הסיבה על פי הדחק, אבל לא על ברכי עצמו, שאז נראה כדואג.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ג): כשהוא מיסב, לא יטה על גבו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ט): שזה לא נקרא דרך חירות], ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק י): לא על ימינו שזה לא נקרא הסיבה, כיון שצריך לאכול בימינו. ועוד טעם אחר, שמא יקדים קנה לוושט, שהוושט הוא בצד ימין, וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין, נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו, ויכנס שם המאכל ויבא לידי סכנה.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ד): אשה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה, וכל הנשים שלנו נקראות חשובות.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ה): בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק. תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה, אפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג בדורו, אף על פי שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ז): כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. ויש אומרים, שבזמן הזה, שאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה. ונראה, שאם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה, שיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בשני כוסות ראשונות, יחזור וישתה בלא ברכה. כתב המשנה ברורה (ס"ק כא): למנהגנו שאין שותין שום כוס אפילו בין כוסות ראשונות, אפילו בין ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה, שזה נראה כמוסיף עוד כוס על הכוסות. אך אם שכח ולא היסב בכוס שני, יחזור וישתה בהסיבה בלי ברכה, שזה לא הוי כנמלך, שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות אין צריך לברך וסומך על ברכת כוס שני. ונכון שקודם שמברך על כוס ראשון יהיה בדעתו לחזור ולשתות בין הכוסות הראשונות, ואז אפילו יטעה וישתה כוס ראשון בלי הסיבה, יוכל לשתות כוס אחר בהסיבה ובלי ברכה ולא יהא נראה כמוסיף.

ממשיך השו"ע: וכן באכילת מצה [כתב המשנה ברורה (ס"ק כב): שיחזור ויאכל הכזית מצה ובלא ברכה. אך באפיקומן, אם שכח לאכלו בהסיבה, לא יחזור ויאכלנו, שהרי אסור לאכול שתי פעמים אפיקומן]. ולכתחלה יסב כל הסעודה. מבאר המשנה ברורה (ס"ק כג): באכילתו ובשתייתו. ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה וד' כוסות.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ט): שיעור הכוס צריך להיות בו רביעית לאחר שימזגנו, וישתה כולו או רובו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק ל): היינו כולו לכתחלה או רובו בדיעבד. ובמדינות שהיין ביוקר, אפילו לכתחלה מספיק ברובו, אך כוס הרביעית ישתה כולו כדי שיהא יכול לברך ברכה אחרונה. יש שמקמצין וכועסין על בני הבית אם שותין הרבה, ועתידין ליתן את הדין שמכשילן ומונען מן המצוה.

ממשיך השו"ע: אם יש בו הרבה רביעיות, יש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. מבאר המשנה ברורה (ס"ק לג): למרות שבכל כוס של ברכה מספיק בשתיית ברוב רביעית אפילו מכוס גדול, כאן לענין ד' כוסות חמור יותר, וצריכים דוקא רוב כוס, ואם לא, לא יצא. על כן, אם אין בדעתו לשתות הרבה, לא יקח כוס גדול רק כוס שמחזיק רביעית כדי לחוש לדעה זו.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף י): מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק לה): שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, אך לא שיפול למשכב מזה], צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות. כתב המשנה ברורה (ס"ק לו): בשבתות וימים טובים יכול לשמוע קידוש מאחר ויוצא בזה, אבל כאן חל חיוב השתייה על כל אחד.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף יא): מצוה לחזור אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק לח): שכתוב: "אל תרא יין כי יתאדם", הרי שהאדמימות מעלה וחשיבות. ועוד, זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי ישראל.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף יד): גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה. כתב המשנה ברורה (ס"ק מד): אף שהן מצוות שהזמן גרמא, בכל זאת הן חייבות, שאף הן היו באותו הנס.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף טו): תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו. כתב המשנה ברורה (ס"ק מז): אך קטן אינו צריך לשתות רוב רביעית, רק כמלא לוגמיו שלו.

כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף טז): מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק נ): ויתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה, וישאלו שאלות המבוארים בנוסח "מה נשתנה". ולשון הגמרא: "כדי שלא יישנו וישאלו". על כן צריך לעוררם שלא יישנו עד אחר "עבדים היינו וכו'", שידעו ענין יציאת מצרים, שעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה וגו'", ולא כמו שעושין איזה המון, שאחר אמירת "מה נשתנה" מניחים לילדים לילך לישון, ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם.

כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעג סעיף א): מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו, ומברך "שהחיינו". כתב המשנה ברורה (ס"ק א): קודם שיקדש יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש, וגם מצות ד' כוסות, שכוס של קידוש הוא אחד מארבעה כוסות. יש נוהגין לומר: הריני מוכן לקדש ולקיים מצות ד' כוסות. קודם הגדה יכוין או יאמר: לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים. יברך שהחיינו קודם השתיה, ואם לא בירך קודם השתיה, מברך אחר כך אימתי שיזכור, ואפילו באמצע השוק, שברכת הזמן מתיחס לרגל, וחייב לברך אימתי שנזכר בכל החג, היינו עד סוף יו"ט האחרון, וכן בשאר יו"ט מחויב לברך עד סוף יו"ט.

ממשיך השו"ע: אם חל בשבת, אומר "ויכולו", ואם חל במוצאי שבת, אומר "יקנה"ז". מבאר המשנה ברורה (ס"ק ג): היינו בתחלה ברכת היין, וקידוש, ונר, היינו ברכת "בורא מאורי האש", והבדלה, וזמן. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים (ז) הבדלה זו מיושב כמו הקידוש.

ממשיך השו"ע: בעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות. כתב המשנה ברורה (ס"ק ט): אחר ימזוג לו, אם אפשר לו.

כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ב): שותה בהסיבה ואינו מברך אחריו.

כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ג): אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, ומכל מקום ראוי להזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה.

כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ד): מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר, וחומץ או מי מלח, ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה. ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה. והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת, והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו.

סימן תעג סעיף ה: חרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו מעט חומץ או יין אדום – זכר לדם, ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון: תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים, ונותנין עליו תבלין, כגון: קנמון וזנגביל דומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט.

סימן תעג סעיף ז: מוזגין כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. אם אין לו בן, אשתו שואלתו; ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה: מה נשתנה וכו'. קורא כל ההגדה, וכשיגיע ל"מצה זו" צריך להגביה, להראותה למסובין, שתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה מצה הפרוסה, שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע ל"מרור זה". וכשיגיע ל"לפיכך", מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם "גאל ישראל". ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע ל"דם ואש ותמרות עשן", וכן כשמזכיר המכות "דצ"ך עד"ש באח"ב" בכלל ובפרט, סך הכל ט"ז פעמים. ויהיה המצה מגולה בשעה שאומר ההגדה עד "לפיכך", שאז אוחז הכוס בידו, ואז יכסה הפת.

סימן תעה סעיף א: יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד. אחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך "על אכילת מרור", ויאכלנו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל המצה השלישית ובוצע ממנה, וכורכה עם המרור, ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה. ומשבירך "על אכילת מצה" לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

סימן תעו סעיף א: לא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה.

סימן תעז סעיף א: לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השבע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.

סימן תעט סעיף א: באמירת הלל, הגדול שבהן אומר "הודו" ו"אנא", והאחרים עונין אחריו.

סימן תפא סעיף ב: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.