הרב אליעזר שוואב
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעב סעיף א): יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך [מבאר המשנה ברורה (ס"ק א): הכונה כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף שתחשך ולא ישתהה], ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ג): שמצוה להזדרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה, וממילא ישאלו "מה נשתנה" וישיב להם, ויקיים מה שכתוב "והגדת לבנך ביום ההוא"], אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך. מבאר המשנה ברורה (ס"ק ד): שלא תאמר, כיון שמצוה למהר, יתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום, כמו בשבת ויו"ט שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום, אלא לגבי פסח אינו כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח, שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו", ופסח אינו נאכל אלא בלילה, והקידוש צריך להיות בשעה הראויה למצה. ועוד, שכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות, וכולם שייכים להגדה ומצה ומרור.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ב): יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ו): למרות שבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצוה להרבות, שזהו בכלל דרך חירות. ואמרו על מהרי"ל, שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים, בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם], ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות, וכתב המשנה ברורה (ס"ק ח): אם סומך עצמו על ברכי חבירו גם זה נקרא הסיבה על פי הדחק, אבל לא על ברכי עצמו, שאז נראה כדואג.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ג): כשהוא מיסב, לא יטה על גבו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק ט): שזה לא נקרא דרך חירות], ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק י): לא על ימינו שזה לא נקרא הסיבה, כיון שצריך לאכול בימינו. ועוד טעם אחר, שמא יקדים קנה לוושט, שהוושט הוא בצד ימין, וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין, נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו, ויכנס שם המאכל ויבא לידי סכנה.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ד): אשה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה, וכל הנשים שלנו נקראות חשובות.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ה): בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק. תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה, אפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג בדורו, אף על פי שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ז): כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. ויש אומרים, שבזמן הזה, שאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה. ונראה, שאם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה, שיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בשני כוסות ראשונות, יחזור וישתה בלא ברכה. כתב המשנה ברורה (ס"ק כא): למנהגנו שאין שותין שום כוס אפילו בין כוסות ראשונות, אפילו בין ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה, שזה נראה כמוסיף עוד כוס על הכוסות. אך אם שכח ולא היסב בכוס שני, יחזור וישתה בהסיבה בלי ברכה, שזה לא הוי כנמלך, שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות אין צריך לברך וסומך על ברכת כוס שני. ונכון שקודם שמברך על כוס ראשון יהיה בדעתו לחזור ולשתות בין הכוסות הראשונות, ואז אפילו יטעה וישתה כוס ראשון בלי הסיבה, יוכל לשתות כוס אחר בהסיבה ובלי ברכה ולא יהא נראה כמוסיף.
ממשיך השו"ע: וכן באכילת מצה [כתב המשנה ברורה (ס"ק כב): שיחזור ויאכל הכזית מצה ובלא ברכה. אך באפיקומן, אם שכח לאכלו בהסיבה, לא יחזור ויאכלנו, שהרי אסור לאכול שתי פעמים אפיקומן]. ולכתחלה יסב כל הסעודה. מבאר המשנה ברורה (ס"ק כג): באכילתו ובשתייתו. ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה וד' כוסות.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף ט): שיעור הכוס צריך להיות בו רביעית לאחר שימזגנו, וישתה כולו או רובו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק ל): היינו כולו לכתחלה או רובו בדיעבד. ובמדינות שהיין ביוקר, אפילו לכתחלה מספיק ברובו, אך כוס הרביעית ישתה כולו כדי שיהא יכול לברך ברכה אחרונה. יש שמקמצין וכועסין על בני הבית אם שותין הרבה, ועתידין ליתן את הדין שמכשילן ומונען מן המצוה.
ממשיך השו"ע: אם יש בו הרבה רביעיות, יש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. מבאר המשנה ברורה (ס"ק לג): למרות שבכל כוס של ברכה מספיק בשתיית ברוב רביעית אפילו מכוס גדול, כאן לענין ד' כוסות חמור יותר, וצריכים דוקא רוב כוס, ואם לא, לא יצא. על כן, אם אין בדעתו לשתות הרבה, לא יקח כוס גדול רק כוס שמחזיק רביעית כדי לחוש לדעה זו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף י): מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו [מבאר המשנה ברורה (ס"ק לה): שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, אך לא שיפול למשכב מזה], צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות. כתב המשנה ברורה (ס"ק לו): בשבתות וימים טובים יכול לשמוע קידוש מאחר ויוצא בזה, אבל כאן חל חיוב השתייה על כל אחד.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף יא): מצוה לחזור אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק לח): שכתוב: "אל תרא יין כי יתאדם", הרי שהאדמימות מעלה וחשיבות. ועוד, זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי ישראל.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף יד): גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה. כתב המשנה ברורה (ס"ק מד): אף שהן מצוות שהזמן גרמא, בכל זאת הן חייבות, שאף הן היו באותו הנס.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף טו): תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו. כתב המשנה ברורה (ס"ק מז): אך קטן אינו צריך לשתות רוב רביעית, רק כמלא לוגמיו שלו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעב סעיף טז): מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו. מבאר המשנה ברורה (ס"ק נ): ויתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה, וישאלו שאלות המבוארים בנוסח "מה נשתנה". ולשון הגמרא: "כדי שלא יישנו וישאלו". על כן צריך לעוררם שלא יישנו עד אחר "עבדים היינו וכו'", שידעו ענין יציאת מצרים, שעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה וגו'", ולא כמו שעושין איזה המון, שאחר אמירת "מה נשתנה" מניחים לילדים לילך לישון, ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם.
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעג סעיף א): מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו, ומברך "שהחיינו". כתב המשנה ברורה (ס"ק א): קודם שיקדש יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש, וגם מצות ד' כוסות, שכוס של קידוש הוא אחד מארבעה כוסות. יש נוהגין לומר: הריני מוכן לקדש ולקיים מצות ד' כוסות. קודם הגדה יכוין או יאמר: לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים. יברך שהחיינו קודם השתיה, ואם לא בירך קודם השתיה, מברך אחר כך אימתי שיזכור, ואפילו באמצע השוק, שברכת הזמן מתיחס לרגל, וחייב לברך אימתי שנזכר בכל החג, היינו עד סוף יו"ט האחרון, וכן בשאר יו"ט מחויב לברך עד סוף יו"ט.
ממשיך השו"ע: אם חל בשבת, אומר "ויכולו", ואם חל במוצאי שבת, אומר "יקנה"ז". מבאר המשנה ברורה (ס"ק ג): היינו בתחלה ברכת היין, וקידוש, ונר, היינו ברכת "בורא מאורי האש", והבדלה, וזמן. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים (ז) הבדלה זו מיושב כמו הקידוש.
ממשיך השו"ע: בעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות. כתב המשנה ברורה (ס"ק ט): אחר ימזוג לו, אם אפשר לו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ב): שותה בהסיבה ואינו מברך אחריו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ג): אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, ומכל מקום ראוי להזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי
שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ד): מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר, וחומץ או מי מלח, ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה. ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה. והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת, והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ה): אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא (פירוש, מיני עשבים מרים) ומרור. ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, אבל לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. כולם מצטרפים לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר. החרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם. ועושים החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים ושקדים. ונותנים עליו תבלין, כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ו): נוטל ידיו לצורך טבול ראשון, ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך "בורא פרי האדמה" ואוכל, ואינו מברך אחריו. ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן, ונותנין אותה תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות, ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: "הא לחמא עניא" עד "מה נשתנה". ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין. אז יצוה להסירם מעל השלחן ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ז): מוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. אם אין לו בן, אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה "מה נשתנה וכו'". כשמתחיל "עבדים היינו לפרעה", מחזיר הקערה שבה המצות לפניו וקורא כל ההגדה. כשיגיע ל"מצה זו", צריך להגביה להראותה למסובין, שתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה מצה הפרוסה שהיא כלחם עוני, וכן כשיגיע ל"מרור זה". כשיגיע ל"לפיכך", מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם "גאל ישראל". נוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע ל"דם ואש ותמרות עשן", וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט, סך הכל ט"ז פעמים. יהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד "לפיכך", שאז אוחז הכוס בידו, ואז יכסה הפת.
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעד סעיף א): שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין "בורא פרי הגפן" כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין "על הגפן" כי אם אחר כוס רביעי. וכתב הרמ"א: המנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס, אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רוב הגאונים.
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעה סעיף א): יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים", ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואחר כך יבצע מהשלמה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. וכתב הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, שפת נקי אין צריך מלח.
ממשיך השו"ע: יאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה, ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת, ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין, ואומר "זכר למקדש כהלל", ואוכלן ביחד בהסיבה. משבירך "על אכילת מצה" לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.
כתב השולחן ערוך (סימן תעה סעיף ג): אם בלע את המצה, יצא, אבל אם בלע את המרור, לא יצא, שצריך לטעום המרור. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא.
כתב השולחן ערוך (סימן תעה סעיף ד): אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו אנסין או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה, אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא.
כתב השולחן ערוך (סימן תעה סעיף ו): אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית, יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס.
כתב השולחן ערוך (סימן תעה סעיף ז): אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. נהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון, זכר ללחמי תודה, ועושים בהם סימן לידע איזה ראשונה או שנייה או שלישית, ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה, ואם שינה לא עכב. אף בלילה הראשון יוצא בכזית.
