שעטנז

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

שו”ע יו”ד רצ”ח

(א) אין אסור משום כלאים אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מינים מותרים בפשתן וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר מינים מותרים אפי’ בצמר רחלים ואילים וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר לפי שדומה לפשתים וכן כלך והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן:

(ב) רחל בת עז צמרה אסור עם פשתן מפני מראית העין: הגה ואסור לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר במקום דלא שכיח קנבוס משום מראית העין (טור בשם הרא”ש) ובמקום דשכיח שרי:

שו”ע רצ”ט

(א) צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהם טווי אם היה החצי מהרחלים הרי הכל כצמר והרי הוא כלאים עם הפשתן ואם היה הרוב מהגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר לפיכך עורות הכבשים שעושים מהם מלבושים מותר לתפרן בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אע”פ [שנכרכו] בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה אם רוב מהקנבוס מותר לארוג הטווי מהם עם חוטי צמר ואם היו מחצה למחצה אסור הילכך מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומערבו עמהם ומבטל אחד מהם ולא שייך בהו ביטול אלא קודם שיעשו חוטים אבל אחר שנעשו חוטים אין לכלאים שיעור אפי’ חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור: הגה ואפי’ נאבד החוט ולא ידענו מקומו לא שייך ביה ביטול ואסור (רשב”א סי’ רנ”ט וכ”כ הב”י בשם התוספות והרא”ש וסמ”ג) בגד שהשתי של משי והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אע”פ שרובו של משי (טור) ולכן אסור לעשות טליתות מבגדים שקורין פירכו”ט כי הערב של פשתן והוי כלאים עם הציצית (דעת עצמו):

(ב) העושה בגד כולו צמר גמלים או ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים: הגה וי”א דשרי בכה”ג אלא אם כן ארג חוט של צמר אצל החוט של פשתים אבל אם אינם נוגעים יחד שרי (ב”י בשם הרא”ש ור”ש) ועיין לקמן סימן ש’ דנוהגין להקל:

שו”ע סי’ ש’

(א) כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים או שטרפן וטוה אותה כאחד וארג בגד מטוי זה או שתפר בגד צמר בשל פשתן אפי’ תפרן בחוטי משי וקנבוס או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי זה כלאים:

(ב) בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת (פי’ בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד) אינו חיבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים (ויש אומרים דלא הוי כלאים אלא בב’ תכיפות וקשר ב’ ראשי החוט) (טור בשם הרא”ש):

(ג) בגד צמר שנפרם (פי’ נקרע) מותר לפרוף (פי’ לחבר) אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור: הגה וכן מותר ליתן צמר בכר או כסה של פשתן אע”פ שתופר כל סביביו ואינו יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתים שממלאו צמר ותפר פיו שאין בזה משום כלאים (כן הוא בטור) ואפ’ (סחב) התפירה בצמר עצמו מותר דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה אבל בבלאי בגדים של צמר אסור בכה”ג שהרע א”א ליקח משם הבגדים בלא התרת התפירה (ד”ע ומרדכי פ’ במה אשה ותוס’ ספ”ק דביצה וכן מותר לחבר בתי זרועות של צמר שיש בהם קשרים או קרסים בבתי נפש של פשתן שיש בו נקבים ומכניס הקשרים או הקרסים תוך הנקבים הואיל והם רפויים ויכול להוציאן משם באצבעו וא”צ לקרוע הנקבים אע”פ שמניחן כך תמיד אבל אם הם אדוקים כ”כ שא”א להוציאן משם בלתי קריעת הנקבים הוי חבור ואסור (ת”ה סי’ רנ”ו):

(ד) מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ולקשרם יחד אע”פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ואפילו הוא קשר של קיימא ובלבד שלא יחברם זה לזה עם המשיחה בשתי תכיפות ויש אוסרים בקשר של קיימא: הגה ונ”ל דאותן בתי שוקיים שעושין במדינות אלו וקורין אותו פורטקי דהיינו שעשויין של צמר ועושים בהם משיחה בהן הנה והנה כמו רצועה במעברתא דתפילין דמות ר אפי’ המשיחה

 של פשתן או איפכא דמאחר דאפשר להוציא משם המשיחה בלא התרת התפירה אינו אלא כחוגר במשיחה של פשתן על גבי חלוק של צמר ואע”פ שקושר המשיחה כשלבשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב’ ראשי המשיחה נראה דאסור דהא א”א להוציא משם (הכל סברת הרב) י”א דאסור ללבוש ב’ בתי שוקיים א’ של פשתן וא’ של צמר זו על זו (הגהות אשיר”י פ”ק דביצה) דמאחר דא”א לפשוט התחתונה בלא העליונה הוי כחבור ולא דמי לב’ חלוקים זו על זו דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון (כך מצא הטעם בא”ז) ונכון ליזהר רצועה אחת של צמר והשניה של פשתן אסור לחגור בה אע”פ שרצועה של עור באמצע מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד ופשתן במקום אחר ואינם זה אצל זה מותר ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ואע”פ שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור (ר’ ירוחם ות”ה סי’ רצ”ז ולהרמב”ם כל זה כלאים מן התורה ואפי’ נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הוי כלאים מדאורייתא (והמנהג כסברא ראשונה) (טור וכ”כ הרמב”ן והרשב”א סימן ש”ס ות”ה שם):

(ו) המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר ה”ז מותר ואע”פ שכורכן על ידו אבל אם קשרם כולם נעשו כלאים ואסור לו לכרכם על ידו (ויש מתירין הואיל ואינו מתכוין) (הגהות אשיר”י ורבינו ירוחם ני”ט) (ועיין לקמן סימן ש”א):

(ז) השק והקופה מצטרפין לכלאים: הגה וכן אב ובנו צטרפים לכלאים כיצד היה חתיכת צמר לאחד מהם וחתיכת פשתן בשני ותפרן ביחד הוי כלאים (טור):

ש”א

(א) מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא’ לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך: הגה וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום כגון לפרוס עליו אהל של כלאים (טור) וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה כדי להעמיד החום (מרדכי פ”ק דביצה ובהגהות איר”י שם) דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום: ומדברי סופרים אפי’ עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו בד”א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם בד”א כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן אבל אם הם מלאים או אפי’ ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו: הגה וי”א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והם קשים מותר לישב עליהם בכל ענין דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן בקשים לא גזרו (רשב”א סי’ תשס”ב) ומ”מ לכתחילה לא יעשה של כלאים (כל בו):

(ב) הני קאפאנאג”ש דידן אם הם תפורין בפשתן יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או קנבוס: הגה כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו ואסור ללבשן והלבדים הקשים מותרים אפילו בלבישה הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן (טור) ויש מחמירין בלבישת הלבדים (ב”י בשם הרמב”ם):

(ג) בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי’ מצדו הב’ אע”פ שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי הקרקע:

(ד) אסור ללבוש כלאים אפי’ דרך עראי כגון טלית של קטן ואע”פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

(ה) לא ילבש כלאים עראי ואפי’ על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס:

(ו) תופרי כסות תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין תופרין בארץ וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני

 הגשמים והצנועים מפשילין במקל: הגה ויש מתירין אפי’ ללבוש כלאים כל שאינו מכוין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכם או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה (טור והרא”ש והסמ”ג):

(ז) תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו לקברו בהם:

(ח) מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפי’ להוציא עליה את הזבל ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דכיון שאין מקומו ניכר שמא יכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו ולא ימכרנו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל:

(ט) מטפחות שמקנחים בהם את הידים ומטפחות שמסתפגים בהם הכלים והקרקעות ושמסתפגים בהם אחד הרחיצה ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומתחממין: הגה וכן אסור לעשות מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלין עליו (הרא”ש כלל ו’ וחידושי אגודה סוף ביצה) או שקורין עליו בבית הכנסת מכלאים (הגהות אשר”י פ’ בני העיר) מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם:

(י) מטפחות שמסתפרין בהם אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך לבישה אסור משום כלאים:

(יא) וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים ואם היה קשה מותר: הגה אבל פרוכת שלפני ארון הקודש או המפות שפורסין בארון או סביב התורה מותר להיות מכלאים (שם בהגהות אשיר”י):

(יב) לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מליכוות בחום הביצה חשיבה הנאה כמניעת הקור:

(יג) ערדילרין (פירוש כלי שלובשין אותו תחת המנעל ויש שעושין אותן של צמר כנגד העקב אין בהם משום כלאים דקשין הן (מפי’ רש”י בשם תשובת הגאונים אין בהם משום כלאים: הגה מנעל שהוא כלאים ואין לו עכקב מותר לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף (טור):

(יד) אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקים ואת הידים וכיוצא בהם אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם הרי אלו מותרים אע”פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך ציץ של עור או משי וכיוצא בהם שתלה בה חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך:

(טו) אותות שעושים הכובסים והגרדים (פי מעשה אורג ת”י גירדי) בבגדים כדי שיהיה מכיר כל א’ את שלו אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע”פ שאינו חשוב אצלו:

ש”ב

(א) בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר צובעו שאין הצמר והפשתן עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו (בד”א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין הולכין להקל בספיקן) (טור):

(ב) הלוקח כלי צמר מהעובד כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן (והקונה בגדים בן העובד כוכבים צריך להתיר תפירתן ולתפרן בקנבוס) (טור) ואפי’ אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שתפרן בקנבוס אינו נאמן ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס יש לסמוך להתיר: הגה ואסור לומר לעובד כוכבים לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס אע”פ שפשתן יותר ביוקר דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס (רשב”א סימן שס”א אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף (כן משמע במ”מ פ”ת דמ”א) וכן נוהגין אע”פ שיש מחמירין (רשב”א הנ”ל וישראל החשוד לתפור כלאים דינו כעובד כוכבים יש מחמירין דלא יתפור בגד צמר בקנבוס לבן שלא יחשדוהו שהוא פשתן ולכן צובעין הקנבום (מהרי”ל):

ש”ג

(א) הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו (וי”א דאם היה הלובש שוגג אין צ”ל בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא”ש) ואם היה של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור) ואם היה של תורה פושטו מיד:

(ב) אסור להלביש את חבירו כלאים:

ד”ש

(א) כלאי בגדים מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים אלא בלבישה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *