קיצור דיני פסח

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

לקט מתוך לשונו הקדוש של השלחן ערוך – קיצור דיני פסח

 

סימן תכט סעיף ב: אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן, ואין אומרים “צדקתך” בשבת במנחה. אין אומרים “מזמור לתודה” ו”למנצח” בערב פסח ולא ביום טוב.

סימן תלא סעיף א: בתחלת ליל י”ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ.

סימן תלא סעיף ב: יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק.

סימן תלב סעיף א: קודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא יסיים בדיקתו. יזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה. טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ.

סימן תלב סעיף ב: נוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ואם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא.

סימן תלג סעיף יא: המכבד חדרו בי”ג בניסן, ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י”ד. וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. והכיסים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה.

סימן תלד סעיף א: אחר הבדיקה, יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת. ויכפה עליו כלי או יתלנו באויר או יניחנו בתיבה.

סימן תלד סעיף ב: אחר הבדיקה, מיד בלילה יבטלנו ויאמר: “כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא”. ויאמר הביטול בל’ שמבין. טוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י”ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו. ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו.

סימן תלד סעיף ג: בביטול היום יאמר: “דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה”.

סימן תמו סעיף א: המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא י”ט, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב, וגם לשרפו במקומו אסור.

סימן תנז סעיף א: צריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב שיפריש חלה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה.

סימן תסח סעיף א: העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו. ואפילו לעשות בחנם אסור.

סימן תסט סעיף א: אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה: “בשר זה לפסח”, לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים בחוץ; אלא יאמר: “בשר זה ליום טוב.

סימן תעא סעיף א: אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם.

סימן תעב סעיף א: יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך; ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך.

סימן תעב סעיף ב: יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות.

סימן תעב סעיף ג: כשהוא מיסב, לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו, ואין חילוק בין איטר לאחר.

סימן תעב סעיף ז: כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה, לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. לכתחלה יסב כל הסעודה.

סימן תעב סעיף ט: שיעור הכוס – רביעית, וישתה כולו או רובו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות, וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים.

סימן תעב סעיף יד: גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה.

סימן תעג סעיף א: בעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות.

סימן תעג סעיף ה: חרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואח”כ נותנין בו מעט חומץ או יין אדום – זכר לדם, ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון: תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים, ונותנין עליו תבלין, כגון: קנמון וזנגביל דומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט.

סימן תעג סעיף ז: מוזגין כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. אם אין לו בן, אשתו שואלתו; ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה: מה נשתנה וכו’. קורא כל ההגדה, וכשיגיע ל”מצה זו” צריך להגביה, להראותה למסובין, שתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה מצה הפרוסה, שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע ל”מרור זה”. וכשיגיע ל”לפיכך”, מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם “גאל ישראל”. ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע ל”דם ואש ותמרות עשן”, וכן כשמזכיר המכות “דצ”ך עד”ש באח”ב” בכלל ובפרט, סך הכל ט”ז פעמים. ויהיה המצה מגולה בשעה שאומר ההגדה עד “לפיכך”, שאז אוחז הכוס בידו, ואז יכסה הפת.

סימן תעה סעיף א: יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך “המוציא” ו”על אכילת מצה”, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד. אחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך “על אכילת מרור”, ויאכלנו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל המצה השלישית ובוצע ממנה, וכורכה עם המרור, ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה. ומשבירך “על אכילת מצה” לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

סימן תעו סעיף א: לא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה.

סימן תעז סעיף א: לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השבע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.

סימן תעט סעיף א: באמירת הלל, הגדול שבהן אומר “הודו” ו”אנא”, והאחרים עונין אחריו.

סימן תפא סעיף ב: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.

סימן תפט סעיף א: בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה. ומצוה על כל אחד לספור לעצמו. וצריך לספור מעומד ולברך תחלה. וסופר הימים והשבועות.

סימן תפט סעיף ד: מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. כשהגיע הזמן, אסורין לאכול עד שיספור. ואפילו התחיל לאכול, פוסק וסופר.

סימן תפט סעיף ז: שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.

סימן תפט סעיף ח: אם שכח לברך באחד מהימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה, אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה.

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תצה סעיף א

סימן תצה: איזה מלאכות אסורים בי”ט

סעיף א

כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול. הגה: ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב (א”ז ומהרי”ל) ; מיהו אם לא עשאו מערב י”ט ויש בו צורך י”ט, מותר לעשותו ע”י שינוי (סמ”ק ור”ן).

סעיף ב

קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים.

סעיף ד

מוקצה, אעפ”י שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו.הגה: ויש מתירין מוקצה אפילו בי”ט (טור בשם פוסקים) ; אבל נולד אסור, לדבריהם, אפילו בשבת. וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי כשיאמר: מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום (רבינו ירוחם נ”ד ח”ג). ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב’ ימים טובים של גליות (כל בו). ועיין לעיל סימן ש”י כל דיני מוקצה.

סימן תקב: דיני האש ביו”ט

סעיף א

אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים, ואין עושין פחמים, ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת; ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים ע”י שינוי להפכן מלמעלה למטה. הגה: ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן, אם אינו מכבהו, ודוקא לצורך יו”ט ראשון אבל לצורך יום טוב שני, אסור. (מהרי”ל). העושה מדורה ביו”ט, כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה, אלא או שופך העצים בעירבוב, או עורך בשינוי. כיצד, מניח עץ למעלה, ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ; וכן הקדרה אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה על גבי האבנים; וכן המטה, אוחז (הקרשים) למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם; אפילו ביצים, לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה; וכן כל כיוצא בזה, צריך שינוי. הגה: וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ (תוספות) צריך שינוי, אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין; ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ, כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו, שרי. (טור).

סימן תקד: דין התבלין בי”ט

סעיף א

דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותם מבע”י יפיג טעמן; אבל מלח אינו נידוך בי”ט אלא א”כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה, שאם שחק המלח מעי”ט לא יפיג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין ולא את החרדל בריחים שלהם, משום דהוי כעובדין דחול; (אלא) דך אותם במדוכה ככל התבלין. הגה: ומיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין, (הגהות מיימוני פ”ג בשם סמ”ג), וכן ראוי להורות.

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תקד

סעיף ג

אין כותשין הריפות במכתשת גדולה, אבל כותשין במכתשת קטנה שזה הוא השינוי שלה; ובא”י, אפילו בקטנה אסור; וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקראת גדולה או קטנה, יש לאסור הכל. הגה: ומותר לגרור גבינה בי”ט על הכלי שהוא מורג חרוץ, מיהו צריך שינוי מעט, כמו דיכת מלח (ריב”ש סימן קפ”ד) ; וה”ה מצות, בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה (מהרי”ל).

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תקו

סעיף ד

המפריש חלה בי”ט והיא טמאה, לא יאפה אותה ולא ישרפנה שאין שורפין קדשים בי”ט, אלא מניחה עד הערב ושורפה.

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תקט

סעיף ג

עופות שממלאים אותם בשר וביצים, מותר לתפרם ביו”ט; והוא שיתקן מעי”ט החוט וישימנו במחט. ויזהר שלא יחתוך החוט בי”ט. הגה: וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו בו.

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תקי

סעיף ב

הבורר קטניות בי”ט בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, (אם רוצה לאכלו בו ביום) (המגיד פ”ג) , אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה. בד”א, כשהאוכל מרובה על הפסולת; אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת, אעפ”י שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת. הגה: ולוזים ובטנים שנשתברו ועדיין בקליפיהם, לא מקרי הקליפה פסולת כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין (טור).

סעיף ח

אע”פ שהותרה הוצאה בי”ט אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. כיצד, המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכו ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח שלצורך י”ט הביאם. הגה: ודוקא כשמוליכין ממקום למקום, אבל מזוית לזוית (ב”י בשם רש”י) או מבית לבית באותו חצר, (א”ז), שרי בכל ענין.

שולחן ערוך, שו”ע או”ח סימן תקיא

סעיף ב

מותר להחם בי”ט מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת. הגה: אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל בי”ט (מרדכי פ”ב), אבל אסור לחמם לצרכו אפילו על ידי אינו יהודי, (מהר”א מפראג), אבל כשצריך להם לבשל או להדיח, אז מותר להרבות בשבילו (כל בו). ודין חמי טבריה כמו בשבת, כדאיתא סימן שכ”ו (ב”י). אבל במים שהוחמו מעי”ט, מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד; מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור. הגה: ויש אוסרים בכל ענין, וכן נוהגין, (טור והרא”ש).

סימן תקיד: שלא לכבות בי”ט

סעיף א

אסור לכבות דליקה בי”ט, אפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת, ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו. הגה: ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה, מותר לכבות, (הרא”ש ומרדכי ור”ן פ”ב דביצה ורשב”א וטור), וכנ”ל עיקר; וכן בבית, אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד, סעודתו, מותר לכבות, אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם, אסור לכבות משום הפסד ממונו, (ב”י בשם אורחות חיים).

סימן תקיח: דיני הוצאה מרשות לרשות בי”ט

סעיף א

מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה: הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא (הגהות סמ”ק ורבינו ירוחם), אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור. הגה: ומותר לשחוק בכדור, אפילו בר”ה, אע”ג שאינו אלא טיול בעלמא (תוס’ ורבי ירוחם) ; ואם הניח עירוב, מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי, אע”פ שאינו לצורך היום כלל (ר”ן פ”ב דביצה).

סעיף ג

לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר, אסור לטלטלו אח”כ, שאינו כלי, אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזוקו בו, אפי’ אין עליו בשר כלל. הגה: ולצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכל, אפי’ מוקצה (רמב”ם פ”א ומרדכי ר”פ בכל מערבין).

סימן תקכז: דיני עירוב תבשילין

סעיף א

י”ט שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, אבל מבשל הוא כמה קדרות ליו”ט ואם הותיר, הותיר לשבת; וע”י עירוב, מבשל בתחלה לשבת. (פי’ ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מי”ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מעי”ט לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה בי”ט אלא גמר אותה). הגה: ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה (מרדכי ס”פ במה מדליקין).

סעיף ב

עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד, מותר.

סעיף ג

שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו; הגה: ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה (ירושלמי), וכן נוהגין לכתחלה.

סעיף ד

צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא.

סעיף ז

מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (א”ז) ; אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו.

סעיף יב

חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך על מצות עירוב ואומר: בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מי”ט לשבת, לנא ולפלוני ולפלוני או לכל בני העיר הזאת. הגה: ומי שאינו יודע בלשון הקודש, יוכל לאמרו בלשון לע”ז שמבין (מהריל).

סעיף טו

נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו יכול לבשל אא”כ נשתייר ממנו כזית.

סעיף טז

לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו.

סימן תקכט: דיני שמחת יום טוב

סעיף א

מצות י”ט לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. ואל יצמצם בהוצאת י”ט, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. הגה: אסור לאכול ממנחה ולמעלה בעי”ט, כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד (רמב”ם פ”ו) ; מיהו אם עי”ט שבת, יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט פת לכבוד י”ט. ומצוה ללוש פת בעי”ט לכבוד יום טוב (מהרי”ל הל’ י”ט), כמו בערב שבת, כמו שנתבאר לעיל סימן רמ”ב. וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין. ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית. (ובי”ט מאחרין לבא לבית הכנסת וממהרין לצאת, משום שמחת י”ט (גמרא פ’ הקורא עומד).

סעיף ב

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו; וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים. (דין תענית בי”ט, כמו בשבת, וע”ל סי’ רפ”ח).

סעיף ג

אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר.

סעיף ד

חייבים ב”ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה; וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה; אלא יהיו כולם קדושים.

סימן תקל: חול המועד אסור בקצת מלאכות

סעיף א

חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים