פסקי דינים – מקח טעות חלק ז – דין כספי התמורה

הרב יוסף פליישמן
כ"א כסלו ה'תשע"ב

1. נקדים הקדמה קצרה לביאור דין זה: דינו של מזיק הוא שיכול לשלם בשווה-כסף גם אם יש לו כסף ((שו”ע חו”מ סי’ תיט סעיף א.)). לווה שיש לו כסף חייב לשלם בכסף, ואם אין לו יכול לשלם במיטלטלין, או בקרקע אם גם מיטלטלין אין לו (( שם סי’ קא.)). דינו של גזלן שאינו יכול להשיב את הגזילה בעינה הוא, שחייב לשלם בכסף, ויש סוברים שאפילו אם יש לו שווה-כסף בלבד, חייב למכור אותם כדי להשיב כסף ((המחבר בשו”ע סי’ שנד סעיף ה פוסק (על פי שיטת רש”י ותוספות בב”ק דף יא ע”א ועוד ראשונים) שגזלן חייב לשלם רק בכסף, הרמ”א שם לכאורה חולק וסובר שאם אין לו כסף הרי הוא יכול לשלם בשווה כסף, והש”ך שם סק”ז סובר שהרמ”א אינו חולק על המחבר. האחרונים נחלקו בדעת הראשונים שעליהם סמך המחבר, אם אין לגנב מעות אם חייב למכור כדי לשלם בכסף, המחנה אפרים בהלכות גזילה סי’ כג סובר שחייב למכור, וכן סובר הרש”ש בב”ק דף צה ע”א ד”ה מאי אבנט, אבל החזון איש בב”ק סי’ ז אות ה ד”ה ולדינא סובר שגזלן אינו חייב למכור.)). לעניינינו, לגבי כספי תמורת המקח שהמוכר חייב להחזיר במקרה שהמקח התבטל, נחלקו הראשונים בגדרו של כסף זה ((מחלוקת זו מופיעה בכמה מקומות. בתוספות ב”ק דף מו ע”ב ד”ה ה”ג מובאת גירסא בגמ’ “אי דליתא להני זוזי” ומפרשים “שאם אין אותן מעות בעין שנתן לוקח למוכר, אפילו אית ליה זוזי אחריני לא יהיב ליה זוזי”. והיינו שאין המוכר חייב לשלם בכסף אחר שיש לו, אלא יכול לשלם בשווה-כסף. ורבינו תם חולק “מאחר שמקח טעות הוא, סברא הוא שדינו כדין בעל חוב, ובעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי”. הבית יוסף בסוף סי’ רלב מביא מחלוקת זו בשם תשובות מיימוניות סוף ספר משפטים סי’ יג שכתב “והמוכר דבר לחבירו שהוא מקח טעות שצריך להחזיר לו הדמים, אמר דדינו כבעל חוב, ור”י אומר דדינו כנזקין, דלא הוי אלא כמזיק שעבודו של חבירו דמסלק ליה בכל מילי, אי ליתנהו להנהו זוזי שנתן לו הלוקח”. וכן כתבו בתוספות ב”ב דף צב ע”ב ד”ה אי דליכא שלדעת ר”י אין המוכר חייב לשלם בכסף אחר וכדין מזיק. אמנם, הנימוקי יוסף בב”ב דף מו ע”ב סתם כדעת רבינו תם.)). יש סוברים שדינו כהלוואה ולכן המוכר חייב להשיב כסף, אם יש לו. ויש סוברים שהכסף הפך להיות פיקדון למפרע, וממילא אם המוכר השתמש בהם דינו כמזיק בשוגג ורשאי לשלם בשווה-כסף, גם אם יש לו כסף. הרמ”א פסק שהכסף מוגדר כהלוואה ואם יש למוכר כסף חייב לשלם כסף ((בסוף סי’ רלב.)). יש הסוברים שכל זה הוא רק במקרה שהמוכר לא ידע שיש פגם במקח, אבל אם ידע וניסה לרמות את הקונה יש לו דין גזלן על הכסף שקיבל במרמה ואסור לו להשתמש בו ((בירושלמי קידושין סוף פרק שני על המשנה “מכרן וקידש בדמיהן מקודשת”, והיינו שאם אדם מכר איסורי הנאה וקידש אשה בכסף זה הרי היא מקודשת “רבי חגי בשם רבי זעירה בשאין דמיהן, אמר רבי חנינה זאת אומרת שמקדשין בגזילה”. ומפרש בפסקי הרא”ש שם סי’ לא ועוד ראשונים שהירושלמי סובר שהמוכר דינו כגזלן על הדמים, כיון שהקונה לא ידע שמכר לו איסורי הנאה, ובהכרח שהמקדש בגזילה אחר ייאוש מקודשת. ובמשנה למלך הלכות אישות פ”ה סוף ה”ז כתב שאפשר שדברי הירושלמי אמורים רק אם המוכר ידע שמוכר איסורי הנאה ורימה את הקונה, ומביא שיש משמעות בחידושי הריטב”א שם דף נו ע”ב שיותר מסתבר שיהיה גזל אם המוכר ידע מהמום, אבל למעשה נשאר בספק. ובספר נחל יצחק סי’ פא סעיף לב סוף ענף ב נוקט למעשה כדרך זו, שיש חילוק בין אם המוכר ידע מהמום ובין אם לאו, ובזה מיישב סתירה בדעת הרא”ש והשו”ע. וכן כתב בעל קרית מלך רב בהגהותיו על ספר מחנה אפרים הלכות גזילה סוף סי’ כג. אמנם, יש לציין שמדברי הקצות החושן בסי’ סו סק”ד והנתיבות שם סק”ה מוכח שסברו שאפילו אם המוכר ניסה לרמות את הקונה, הכסף הוא הלוואה.)), ואם השתמש בו, חייב לשלם כסף כדין גזלן, ולדעת הרבה פוסקים חייב גם לטרוח ולמכור כדי לשלם כסף. אמנם, מחמת הספק, אין בית דין יכול לחייב למכור כדי לשלם כסף ((שהרי לדעת כמה פוסקים שהובאו בהערה הקודמת, גם אם המוכר ניסה לרמות הרי הוא כלווה ולא כגזלן, ואפילו לסוברים שהוא גזלן, הרי הרמ”א שהובא בהערה 3 סובר שאף גזלן אינו חייב למכור כדי לשלם בכסף, ואף בדעת המחבר נחלקו האחרונים כמבואר שם.)).

2. נחלקו הראשונים על מקרה שהמקח התבטל לפני שהמוכר השתמש בכסף, אם הכסף הוא בבעלות הקונה ((כן כתב בפסקי הרא”ש קידושין פ”ב סי’ לא לעניין המוכר איסורי הנאה שקידש אשה בכסף “ואם תאמר והא הני זוזי לאו דידיה נינהו, שצריך להחזיר הדמים, כיון שמכר לו איסורי הנאה, ויש לומר דמיירי כשמכרו לעכו”ם או לישראל והכיר בהן דהוי מעות מתנה”. מפורש שבמקח טעות  חייב המוכר להחזיר את הכסף שקיבל ואינם שלו. וכן פסק הטור באבן העזר סוף סי’ כח לגבי המוכר איסורי הנאה לישראל “אם אינו יודע לא חל המכר והמעות גזל ביד המוכר”. ואף שלאחר שהביא הרא”ש את הירושלמי שהבאנו בהערה 6 כתב “ואי לאו הירושלמי דמחשיב ליה גזל לא הוה קשיא לי מידי דהני דמים לאו גזל הן בידו כי בתורת מקח באו לידו, ואף על גב דמקח טעות הוא ישלם מביתו”, (וכשיטת הרמב”ן ודעימיה שהובאו בהערה הבאה) מכל מקום לאחר שראה את הירושלמי הרי הוא פוסק שהכסף בבעלות הקונה. וכן הבין הטור בדעתו, הן באבן העזר והן בקיצור פסקי הרא”ש, וכן כתבו המשנה למלך הלכות אישות פ”ה ה”ז ד”ה הכלל העולה והמחנה אפרים הלכות גזילה סי’ כג בדעת הרא”ש.)), או שהוא כהלוואה ובבעלות המוכר ((בחידושי הרמב”ן קידושין דף נו ע”ב, בחידושי הרשב”א שם ובר”ן על הרי”ף דף כג ע”א הביאו את הירושלמי שהבאנו בהערה 6 כתבו שהירושלמי מסיק מן דין במשנה שמכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת, שאף אם קידש בגזל מקודשת, אבל הבבלי בקידושין דף נב ע”א פוסק שאם קידש בגזל אינה מקודשת אפילו בדיעבד, וכתבו שהבבלי יפרש את המשנה שלכך מקודשת כיון שהקונה נתן את הכסף על דעת שהמוכר ישתמש בהם הרי הם כמו הלוואה. ובחידושי הריטב”א שם מוסיף וז”ל: “ואפילו מכרן לישראל ולא הכיר בהם אף על פי שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו, וכיון דכן ואידך יהבינהו ניהליה לאפוקינהו לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה.” כל הראשונים האלו בהכרח שיסברו כמו שפסק הרמ”א בסוף סי’ רלב שאין המוכר יכול לשלם בשווה-כסף, אם יש לו כסף, וכדין כל לווה.)). בשו”ע אבן העזר ((סי’ כח סעיף כב.)) נפסק שאם המוכר קידש אישה בכסף זה, הרי היא ספק מקודשת, מחמת הספק מיהו בעליו של הכסף ((בביאור הגר”א שם סק”ס כתב שהספק הוא אם פוסקים כהירושלמי שדינו כמקדש בגזל ולפי הבבלי מקדש בגזל לפני ייאוש אינה מקודשת, או שלא פוסקים כהירושלמי שהכסף הוא בבעלות הקונה, אלא הכסף הוא כהלוואה ביד המוכר וכדעת הרמב”ן ודעימיה שהובאו בהערה 9.)). ונחלקו האחרונים בדעת הרמ”א שבדין הקודם אם הכריע כדעת הסוברים שהכסף הוא כהלוואה ואם כן הקידושין חלים בוודאות, שהרי ‘מלוה להוצאה ניתנה’ ((כן כתב האבני מילואים בסי’ כח ס”ק סג שהרמ”א שהכריע כדעת הר”י שהמוכר דינו כלווה, אם כן הכסף בבעלות המוכר והאשה מקודשת בוודאות ושלא כדעת המחבר שהאשה ספק מקודשת. בדומה לזה כתב האבני מילואים גם בספר שב שמעתתא שמעתא ד סוף פרק טו, עיין שם שמביא בשם התוספות בכתובות דף עו ע”א שאם יש ספק מקח טעות יש לקונה ‘חזקת מרא קמא’ על הכסף, הרי שהתוספות סובר שעל הצד שיש מקח טעות הכסף הוא בבעלות הקונה, וכתב שהתוספות חולקים על הנימוקי יוסף והרמ”א שפסקו שהמוכר מוגדר כלווה. הרי שדעתו שלפי הרמ”א הכסף יוצא מיד מרשות הקונה. גם לפי הנחת האבני מילואים שלדעת הרמ”א הכסף הוא מיד בבעלות המוכר, יש מקום להשיב על טענתו, לפי מה שהסתפק המשנה למלך בהלכות אישות פ”ה ה”ז שם דאפשר שדברי הירושלמי אמורים רק באיסורי הנאה שאינם שווים כלום, אבל במוכר דבר שיש בו מום שאינו ידוע אם הקונה יבוא לבטל את המקח, ודאי שהכסף הוא הלוואה ולא גזל, ולפי זה ייתכן שבקידש בדמי איסורי הנאה יפסוק הרמ”א שאין האשה מקודשת, אף שבמום רגיל הכסף הופך להיות הלוואה. ועיין עוד בהערה הבאה שיש דרכים נוספים ליישב טענת האבני מילואים ושגם הרמ”א יסבור שהאשה ספק מקודשת.)), או שיש לחלק בין לפני שהמוכר השתמש בכסף שאז הוא בבעלות הקונה, לבין לאחר שהשתמש שאז הופך המוכר להיות מוגדר כלווה, ואם כן אף לדעת הרמ”א יש ספק קידושין ((בספר אור שמח הלכות אישות פ”ה ה”ב מבאר דעת הר”י שהובאה בהערה 4, שהמוכר יכול לשלם בשווה-כסף, כיון שהכסף היה בבעלות הקונה, ולכן כשהמוכר השתמש בהם הרי הוא מזיק. ומוסיף שאף רבינו תם שחולק וסובר שהמוכר חייב לשלם בכסף, אינו חולק על כך שהכסף הוא בבעלות הקונה, אלא שכיון שהקונה נתן את הכסף למוכר מדעתו והמוכר נהנה מהם, לכן יש לו את המעלה שיש לכל מלווה שיכול לדרוש שהלווה (או במקרה זה, המוכר) ישלם בכסף, אם יש לו. גם בשו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ קסב ד”ה ומדברי הרמ”א מפרש בדעת הרמ”א שכל זמן שהכסף נמצא בעין, המוכר חייב להחזיר אותו כסף בדוקא, אלא שהרמ”א בא להחמיר שאין למוכר את הקולא שיש למזיק שאינו חייב לשלם בכסף, כיון שהמוכר לא השתמש בהם על דעת גזילה. ובספר ערך ש”י אבן העזר שם מיישב על פי דרך זו את טענת האבני מילואים שבהערה הקודמת שלפי הכרעת הרמ”א האשה מקודשת בוודאות. בהערות הגרש”ז אויערבך על ספר שב שמעתתא שם כתב שאין מחלוקת בין הנימוקי יוסף והתוספות בכתובות, ואף הנימוקי יוסף והרמ”א מודים שכל עוד שהמוכר לא השתמש בכסף הרי הוא בבעלות הקונה, אלא שסוברים שלאחר שהמוכר השתמש בהם הרי הוא מוגדר כלווה ולא כמזיק כיון שהקונה מסכים שהמוכר ישתמש בכסף, גם על הצד שימצא ‘מקח טעות’, כיון שאין הבדל בין כסף זה לכסף אחר.)).

3. על פי האמור, לקוח שמצא פגם במקח יכול לדרוש את כספו בחזרה, ובעל החנות אינו רשאי לתת לו תו זיכוי לקנייה בחנות במקום כסף ((על פי הכרעת הרמ”א בסוף סי’ רלב, המוכר חייב לשלם כסף אם יש לו, והנושא כלים שם הסכימו להכרעה זו. וכן פסק בספר פתחי חושן חלק אונאה פרק יג הערה יח, אם לא שהמוכר יכול להחליף עם פריט זהה ללא מום וכפי שיבואר בהמשך.)), אם לא התנה כן מראש ((ככל תנאי שבממון, ואם כך נהוג דינו כהתנה.)). אמנם, יש מי שסובר שבעל החנות יכול להחזיר פריט זהה במקום הפריט הפגום, אם בשעת הקנייה היה קיימים אצלו פריטים זהים נוספים, כיון שבמקרה כזה העסקה איננה רק על הפריט הפגום, אלא על פריט אחד מכלל כל הפריטים הזהים הקיימים בחנות, וממילא ניתן לקיים את המקח בפריט אחר. במקרה זה גם אם הפריט התייקר בינתיים אין איסור ריבית אם המוכר יתן פריט זהה. וייתכן שאפילו אם לא היו פריטים נוספים במלאי אין איסור ריבית לתת פריט זהה ((בספר ברית יהודה פרק כח הערה מה מחדש שאם אדם קונה חפץ בחנות מתקיימים בעצם שתי קניינים, קניין אחד שהמוכר מתחייב לספק לקונה חפץ כזה, וקנין נוסף שהמוכר מקיים את חובתו בחפץ המסוים שהקונה לקח בפועל. ולכן אם הקונה מצא פגם בחפץ שלקח ומחזיר אותו לחנות, עדיין העסקה קיימת לגבי זה שהמוכר חייב לספק לו חפץ זהה. ועל פי זה מחדש שאין איסור ריבית אם המוכר יחליף לו את החפץ הפגום בחפץ זהה, אף אם בינתיים עלה מחיר החפץ בשוק. ואין אומרים שלאחר שהעסקה התבטלה הפך הכסף להיות כהלוואה ואסור למוכר (הלווה) להחזיר חפץ ששווה יותר מהחוב, אלא העסקה עדיין קיימת לגבי חפץ זהה. כמו כן, המוכר חייב לספק לקונה חפץ זהה, ואם יסרב יתחייב ב’מי שפרע’, וכדין המבואר בשו”ע חו”מ סי’ רט סעיף ו (עיין שם בסמ”ע, ש”ך, קצות ונתיבות). אמנם, אם למוכר לא היה אלא פריט אחד בחנות, או שיש הוכחות אחרות שהמוכר לא מוכן למכור רק מה שיש לו במלאי, העסקה היא רק כלפי חפץ זה, ואם הקונה ימצא מום יצטרך המוכר להחזיר לו את כספו. אמנם דרכו של הברית יהודה מחודשת, שאם יש למוכר פריט זהה במלאי חייב לתת פריט זה ואם יחזיר את הכסף יתחייב ב’מי שפרע’, ומסברא לא נראה כן. ואף על פי כן נראה לומר שאין איסור ריבית אם המוכר יחליף את החפץ לאחר שמחירו עלה מטעמים אחרים. ניתן לומר, כמו שמצינו במוכר דבר שאינו שלו שאם המוכר קנה אותו מהבעלים בודאי קנה אותו בשביל הקונה שלו “דניחא ליה לאיניש למיקם בהימנותיה”, והיינו שאדם רוצה שיחזיקו אותו לאדם אמין, ולפי זה ניתן לומר גם במוכר דבר שיש בו מום והמקח התבטל, שהמוכר רוצה לקיים את המקח בדרך אחרת, ואפילו אם המוכר לא ידע מהמום, וכמו שכתב בספר התרומות כלל מז אות ב שבכל מקרה שהמקח בטל יש סברא זו שהמוכר רוצה לקיים את המקח כדי להיות אדם אמין, וכן כתבו התומים והנתיבות בתחילת סי’ קנ. וממילא אין איסור ריבית כיון שהמוכר רוצה למנוע ביטול מקח, וכמו שאין איסור ריבית במוכר דבר שאינו שלו וחזר ולקחו מהבעלים ובינתיים המקח התייקר, וכמו שכתב המהרי”ט ח”ב סי’ לט. סברא נוספת להתיר היא, שהרי המוכר מעדיף להחליף מאשר להחזיר את הכסף, כיון שאף אם החפץ התייקר, מכל מקום המוכר יכול להשיג את החפץ גם עכשיו במחיר נמוך יותר ממה שקיבל, והמוכר בוחר לשלם בדרך זו מחמת טובת עצמו, יוצא שאינו משלם שכר המתנת מעות ואין בזה איסור רבית. הרה”ג ר’ אשר דויטש שליט”א הסכים לסברא זאת רק במקרה שהקונה אינו מעוניין בחפץ או שאם המוכר היה מחזיר לו כסף היה קונה את החפץ במקום אחר, שאז ברור שנתינת החפץ הזהה במקום הכסף, הוא אך טובת המוכר, אבל במקרה שאם הקונה היה מקבל כסף היה קונה את החפץ, יוצא שיש ריבית בכך שרק קונה זה מקבל את החפץ בזול ולא קונים אחרים המעוניינים בו. בנוסף לכך בנידון דידן גם הקונה אינו מרוויח מכך שהמוכר מחליף לו שהרי אם החפץ לא היה פגום היתה מתקיימת המקח במחיר הזול, וברבית דרבנן של מכר (עיין ב”מ דף טו ע”א שיש לומר שנידון דידן הוא מכר) יש סברא להתיר מטעם ‘שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי’ והיינו שאם הקונה לא מרויח לא אסרו רבנן משום ריבית אף אם בפועל הוא קיבל יותר, וכמבואר בב”מ דף סג ע”ב. במקרה שאדם הזמין פריט מסוים בחנות ושילם מראש ולאחר שקיבל את הפריט מצא בו מום, בודאי שהמקח קיים לגבי פריט זהה אחר, שהרי היתה התחייבות לספק פריט כזה, ואין איסור ריבית, כמבואר בגמ’ ב”מ דף סג ע”ב לגבי כל ‘פוסק על השער’ בדבר שיצא השער, כיון שהקונה יכול לקנות במקום אחר. לפי שתי סברות אלו, גם אם לא היו קיימים פריטים נוספים במלאי, אין איסור ריבית.)). ואם המוכר ידע שיש מום, שאז דינו כגזלן (לפי הדעות שהובאו בהערה 6), מותר לכל הדעות לתת פריט דומה גם אם התייקר ((בגזל אין איסור ריבית, כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ קעז סעיף יט.)).

4. נחלקו הפוסקים אם אדם נתן שיק במטבע חוץ לחלפן כספים וקיבל תמורתו שקלים ((יש לציין שבספר חוט השני הלכות רבית עמוד קטז כותב ששכיח לעבור על איסור ריבית בהחלפת שיקים בדרך המקובלת. עיין שם.)), ולאחר מכן התברר שלשיק לא היה כיסוי וחזר, ובינתיים עלה ערכו של המטבע הזר לעומת השקל, יש שהתירו ללקוח לתת שיק אחר באותו סכום לחלפן ((במקרה זה אין ההיתר שכתבנו בהערה 16 בשם ספר ברית יהודה, כיון ששיק מחשבון אחר אינו זהה לשיק שחזר. ההיתר במקרה זה מבוסס על מה שכתב שו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ קסא-קסב שאין איסור ריבית אם מוכר השיק יתן שיק אחר. בתחילה בנה את ההיתר על כך שבמקח טעות הכסף הוא כגזל ביד המוכר ואין איסור ריבית בגזל כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ קעז סעיף יט. וכתב שמה שכתב הרמ”א בחו”מ סוף סי’ רלב שהכסף הוא הלוואה, כוונתו לומר שהמוכר אינו מוגדר כמזיק שיכול לשלם בשווה-כסף, אלא כגזלן שחייב לשלם בכסף. ושוב חזר מטעם זה, שהרי באבן העזר נפסק במקדש בדמי איסורי הנאה שהאשה ספק מקודשת (עיין דין 2) והיינו משום דהכסף הוא ספק הלוואה ואם כן יהיה בזה ספק איסור ריבית. (אמנם, לפי הדעות שהבאנו בהערה 6 שאם המוכר ידע מהמום דינו כגזלן ניתן לקיים סברת המהר”ם שיק במקרה שהמוכר ידע שהשיק שלו יחזור). ולכן כתב להתיר מטעם אחר, שהמוכר מתחייב בתורת קנס לשלם את מלוא הסכום הרשום בשטר, אם יתברר שמלכתחילה מכר שיק שאין לו ערך. ומוכיח שאין איסור ריבית בקנס זה ממה שנפסק בשו”ע יו”ד סי’ קעג סעיף ד שמותר למוכר שטרות להתחייב באחריות אם יתברר שמכר שטר פרוע, ולכאורה במקרה זה אין צורך להתחייב באחריות, שאם השטר פרוע הרי זה מקח טעות, כמבואר בשו”ע חו”מ סי’ סו סעיף לד, אלא בהכרח שכוונת השו”ע שאחריות המוכר היא על כל הסכום הרשום בשטר. ואף שמבואר בשו”ע יו”ד שם שאסור למוכר שטר לקבל על עצמו אחריות אם העני הלוה, מכל מקום כתב המהר”ם שיק שם שהמוכר יכול לקבל אחריות על מקרה שהלווה היה עני בשעת מכירת השטר. בדרך כלל חלפני שיקים מפקידים את השיק ימים ספורים לאחר שפרטו, ואם אין לו כיסוי לשיק, גם לא היה לו כיסוי ביום שפרטו ובעל השיק הוא עני חדל פירעון, וממילא שייך ההיתר של המהר”ם שיק. ואף שההיתר הוא רק אם התנו מראש שהמוכר חייב באחריות ומכל מקום היום ידוע המנהג אצל כל המשתמשים בשירותים של חלפנים שחייבים באחריות על השיק. ואף אם אין מנהג, המחליף יכול להיפטר בהחזרת הכסף שקיבל, אבל אין איסור ריבית אם ישלם יותר, שהרי ללא סיכום מראש איסור ריבית יותר קל מאשר אם סוכם. כמו כן, לדעת החוות דעת בסי’ קסא סק”א המרת מטבעות מוגדר כמכר, וכיון שמחליף השיק קיבל שקלים ונותן מטבע חוץ, אין איסור ריבית אם יוסיף מדעתו לשלם יותר ממה שחייב, וכמו שפסק הרמ”א ביו”ד סי’ קס סעיף ד שבמכר מותר לתת יותר מדעתו. יש לציין שבשו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ סד מתיר שהמחליף יקבל על עצמו לשלם מה שהמטבע של השיק יתייקר מיום ההחלפה עד שיתברר שהשיק חזר, על פי ההיתר של המהר”ם שיק ובצירוף טעמים נוספים, ואוסר לתת מה שהמטבע התייקר לאחר שנודע שהשיק חזר.)), ויש אוסרים וסוברים שהלקוח חייב להחזיר את השקלים שקיבל בלבד ((הכתב סופר חולק על המהר”ם שיק וכמבואר בשו”ת מהר”ם שיק סי’ קסב. גם בספר ברית יהודה פרק טו דין ז והערה יח חולק על המהר”ם שיק וסובר שאי אפשר להתחייב בקנס על מקרה שהמקח יתבטל, כיון שאז חוזר הכסף להיות הלוואה.)).

5. אם כתבו שטר מכר בעדים על המקח ולאחר מכן המקח התבטל מצד ‘מקח טעות’, נחלקו הראשונים אם כספי התמורה דינם כהלוואה בשטר ((בספר התרומות כלל מז אות ב כותב מספר דוגמאות שהמקח בטל, כגון יורש פחות מגיל עשרים שמכר נכסי אביו, או שמכר שדה שעתיד לירש, או מקח באסמכתא, שהקונה יכול לגבות את כספו מנכסים משועבדים, כיון שהשטר קיים לגבי זה שהמוכר רוצה לעמוד במקח כדי להיות אדם אמין. ומפרש בגמ’ ב”מ דף עב ע”ב שרק אם אנסו אותו למכור פרדס והמוכר הקדים למכור אותו לבנו כדי לבטל את המקח לאנס, אין האנס גובה את כספו מנכסים משועבדים, כיון שהמוכר לא היה מעוניין בקיום המקח. אבל אם המוכר היה מעוניין בקיום המקח, אלא שמצד הדין המקח בטל, גובים מנכסים משועבדים. וכעין זה כתב האור זרוע בב”מ סי’ רכ בשם ר”י “אבל שאר מוכר שדהו דניחא ליה לאוקמיה בידיה ניחא ליה שישעבדו נכסיו”.)), או כהלוואה בעל פה ((כן כתב בשו”ת הרשב”א ח”ג סי’ קכא על יורש פחות מגיל עשרים שמכר נכסי אביו, שאין הקונה יכול לגבות מנכסים משועבדים “דכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה כדאסיקו… גבי מעשה דפרדיסא”, והיינו שהרשב”א חולק על ספר התרומות בהבנת הגמ’ בב”מ דף עב ע”ב. המשנה למלך בהלכות מכירה פרק כב הלכה ה מביא את שתי הדעות.)), ולפי דעת רוב האחרונים הרי זה כהלוואה בשטר ((בחו”מ סי’ קנ נחלקו האחרונים על מקרה שהמוכר הקדים למכור בערמה לאדם אחר מבלי שהיה אנוס על המכירה השניה. הסמ”ע בסק”ג פוסק דכל שאין איסור במכירה יש לשטר המכר דין שטר לגבות מנכסים משועבדים, הט”ז שם חולק וסובר שכל שהמכר בטל גם השטר בטל, התומים הסכים לדעת הסמ”ע והנתיבות בסק”א מחלק כסברת ספר התרומות שתלוי אם המוכר מעוניין במקח. ואם כן בנידון דידן לסמ”ע, לתומים ולנתיבות יהיה לחוב דין הלוואה בשטר.)), ונפקא מינה לעניין גביה מנכסים משועבדים, וכן אם יש לקונה זכות קדימה לגבות לפני נושים אחרים. ולרוב הפוסקים אין המוכר נאמן לטעון פרעתי כל עוד ששטר המקח נמצא ביד הקונה ((לפוסקים שהובאו בהערה 21 יש לשטר מכר דין שטר, וממילא אין המוכר נאמן לטעון פרעתי ככל הלוואה בשטר. גם לדעת הפוסקים שהובאו בהערה 22 שאין לשטר המכר דין שטר על הכסף, הש”ך בסי’ ע ס”ק כו מביא מחלוקת הפוסקים אם המוכר נאמן לטעון פרעתי.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *