סוגיות בעניני הל’ צניעות בלבוש (*ע”פ ס’ משבצות זהב לבושה)

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

הנברא היחיד עם ביגוד זה האדם, והשי”ת בעצמו הכין ביגוד (בראשית ג’ כ”א), וזה כבוד לאדם.

(*כמ”ש ר’ יוחנן (שבת קי”ג. ע”ע ד”א זוטא פ”י ושמו”ר י”ח ה’))

ביגוד מבטא וקובע מעמד וכבוד אדם (ע’ רמב”ם ע”ז).

סמ”ק מצ’ נ”ז – צניעות מ”ע מה”ת, שנא’ והיה מחניך קדוש (דברים כ”ג וכתיב (מיכה ו’) והצנע לכת.

בר”ר י”ח ג’ – על בריאת האשה – להיות צנועה, ואשה גדולה מצטיינת בכך [הנה באהל (בראשית י”ז ו’)]

(*וכן “למי הנערה הזאת” – ע’ רות רבה ד’ ח’, וע’ מגילה י’: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים)

או”ח סי’ ע”ה לענין ערוה וק”ש, וע’ מקור ברכות כ”ד. שוק דאשה ערוה, וכן קול ושער, ע”ש.

כתובות ע”ב. ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה.

שם ע”ב – [מ”ש ואילו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית כו’

(*הרי שיש מחויבות גמורה מצד מנהג ישראל.)

ואיזהו דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק] וטווח בשוק – במראה זרועותיה לבנ”א.

(*וזה באקראי, הרי שבאקראי ג”כ נחשבת עוברת על דת יהודית. [ע”ע קריינא דאגרתא ר’].)

מקור להבלטת גוף דפוגע בצניעות – מרות שאינה שותה – ע’ שבת קי”ג: ומד’ רות ד’ ח’.

חוסר צניעות בצבע אדום – ע’ ברכות כ’. [ע’ שו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ כ”ד, ב’]

לענין צואר – ע’ שו”ת שבט הלוי ח”ז סי’ י’, ב’.

ע’ שו”ת רע”א מהדו”ת סי’ כ”ח, וע’ חז”א או”ח ט”ז ח’, לענין גרביים.

שבת ס”ב: על חוסר צניעות שגרם חורבן ביהמ”ק: באיפור ובושם וצורת הליכה כו’ – להכניס יהצ”ר כארס לבנים.

ע’ מג”א ע”ה ג’ שגם בנות צריכות צמה, ע”ש.

בענין פאה

שבת ס”ד:

ש”ג ברי”ף כ”ט א’

רמ”א או”ח ע”ה ב’, וכן לבוש, וכן מג”א שם ס”ק ה’.

כה”ח שם י”ט [אך ע’ ש”ג נ”ה].

שבט הלוי ה’ קצ”ט

אז נדברו י”ג נ”ה-ו’, י”א נ”א, י”ב מ”א.

אג”מ אה”ע ג’ י”ג.

חת”ס או”ח ע”ה

שד”ח ב’ ג’

אוצר הפוסקים כ”א כ”ד ה’-ח’

מצ’ הקשורות לעניני צניעות:

א- דברים כ”ג ט”ו – והיה מחניך קדוש. [ע’ סמ”ק מצ’ נ”ז]

ב- במדבר ה’ י”ח – ופרע את ראש האשה – ע’ כתובות ע”ב.

ג- ויקרא י”ט ב’ – קדושים תהיו – ע’ מכתבים למרן הרג”א ש”ך ז”ל רס”ג.

ד- ויקרא כ’ ז’ – והתקדשתם והייתם קדושים.

ה- דברים י’ כ’ – את ה’ אלקיך תירא. [את לרבות ת”ח].

ו- דברים י’ כ’ – ובו תדבק [ע”פ ח”ח פתיחה עשין ו’].

ז- ויקרא י”ט י”ד – לפני עוור לא תתן מכשול – כ”ש אבה”ע כ”א ב’.

ח- דברים כ”ג י’ – ונשמרת מכל דבר רע.

ט- ויקרא י”ח ג’ – ובחוקותיהם לא תלכו.

י- ויקרא י”ח ו’ – לא תקרבו לגלות ערוה.

יא- ויקרא כ”ב ל”ב – ולא תחללו את שם קדשי.

יב- שמות כ”ג ב’ – לא תהיה אחרי רבים לרעות – ע’ שע”ת לר”י ג’ נ’

יג- דברים כ”ג ט”ו – ולא יראה בך ערות דבר.

תגובה אחת

    אלחנן הלוי:

    בענין הנדון, רציתי להוסיף על דברי הרב שליט”א, שיש ענין גדול לאשה להתקשט לבעלה, וגודל מעלת קישוט האשה לבעלה, מובא במקורות רבים:

    בגמ’ במסכת שבת (כה:) איתא, “מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה… רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים”.

    ובספר אורחות חיים (חלק ב’, הלכות כתובות) לרבי אהרן הכהן מלוניל (מהראשונים בתקופת הרשב”א), כתב על גמ’ זו: “דרשו רז”ל על פסוק נשיתי טובה, “זו מטה נאה ואשה מקושטת לתלמיד חכם”. פירוש, כדי שלא יתאוה לאחרת לפי שיצרו גדול משאר בני אדם, כמו שאמרו רז”ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לפי שיצר הרע מתגרה בו כל היום להחטיאו. נראה מזו שאסור לת”ח להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת. דומיא לדההיא דאמרו רז”ל, אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה וכו’, וזו נמי אסורה כדי שלא תתגנה ותביא בעלה לידי מכשול תאוה. וכן בכל אשת איש, אלא צריך להשמר יותר לתלמיד חכם”.

    וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו זצ”ל בספר “פלא יועץ” (בערך “יופי”), וזה לשונו: “כתיב שקר החן והבל היופי… אבל אם מוצא יופי ויראת ה’ במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט:) “אין אשה אלא ליופי…” וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת”.

    וכן כתב בספר “דרושי רבי משה מאימראן” (דף ר”ל), להגאון המקובל רבי משה מאימראן זצ”ל, מחכמי מקנאס שבמרוקו, וזה לשונו: “בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בפרשת חוקת פירש רש”י שלל, ביזת מלבוש ותכשיטין. ויובן ע”פ מה שאמרו בפרק ג’ דתענית, אבא חלקיה… כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מקשטא. ויהיב טעמא התם, כדי שלא ליתן עיניו באשה אחרת. ולכן אמר שאשת חיל זו, בטח בה לב בעלה, שהיו עיניו ולבו בה כל הימים, ולא עלתה על לבו אשה אחרת מעולם, אלא בטח בה לבו שלא היה מהרהר בזולתה, יען כי “שלל” שהם התכשיטין, “לא יחסר”, אינו מחסר לה שום תכשיט וקישוט, וכיון דמקשטא לאפיה, לא יהיב דעתא אלא עליה”.

    וכן כתב בהגהות יעב”ץ למסכת יבמות (סג:) הנדפסים בסוף המסכת, וזה לשונו: “אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ”ל שלא ישא כעורה… כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה “העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו’, מאן דעבד הא עבד הא”.

    ובספר “אור החיים” על התורה, להגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצ”ל, בפרשת ויצא, עה”פ “ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה”, כתב לפרש זאת ע”פ הגמ’ בשבת (כה:) שתלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והתורה באה ללמד לאדם דעת לקחת אשה נאה.

    ומרן הגאון פאר הדור והדרו, רבי שלום משאש זצוק”ל, ראב”ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו, כתב בספרו “שמש ומגן”, שהיום נהגו לצאת איש ואשתו לרחובה של עיר, והנשים היום יוצאות הרבה בחוץ, ועל כן אשה שאינה מתקשטת בחוץ, היא מתגנה בעיני בעלה, וכל מה שנאמר במקורות הנ”ל, שייך גם בהתקשטות בחוץ (כמובן לא באופן יוצא דופן ובולט), וכך כתב:

    “מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר, ולא להתנוול ע”י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח”ו, וכמה חששו חז”ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה”.

    וכשנשאל על דבריו אלו, ע”י הרב משה לוי זצ”ל, ענה לו בזה הלשון:

    “ומה שתמה כת”ר על מה שכתבתי בסוף דברי שהדבר ברור להתיר, וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר. וחז”ל התירו כמה איסורים כדי שלא תתגנה אשה על בעלה. ע”כ. וע”ז תמה כיצד אני מצוה לנשים להתקשט לכל העולם, וזה איסור גמור, ובודאי סכין המהירות פלטו, ולבעליהן זה ודאי מצוה, אבל הקישוט לבעל הוא בבית, לא בשוק וכו’, עכ”ל.

    ברוך ה’ אין כאן סכין, ולא מהירות, ולא פליטה, אלא בכוונה גדולה. והמידה האחת המיוחדת שיש בי, שחנן אותי ה’ יתברך בחסדו הגדול, היא שאין אני נבהל להשיב, ואיני ממהר להוציא שום פסק דין מתחת ידי עד שאני מניחו ומתבונן בו וחוזר עליו הרבה פעמים, ומזה יצא לי הרבה פעמים להגיה ולשנות הרבה דברים, ואני שמח בזה. ולא כמו אחרים שמשיבים מהר על אתר, מה שבא לדעתם בהשקפה ראשונה, ומזה יוצא להם מאמר חז”ל פרי המהירות חרטה, וגם כבודו נתפס בזה כעת.

    והאמת היא שבזה לא הוצרכתי למקורות, בדבר הפשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת”ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן, שהם יקרים. וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית, ויתלכלכו להם. גם מעולם לא יצאו לשוק בבגדי בית, שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן, ובודאי שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת בשוק לפני חברותיה, ותתגנה בעיניו, אף אם תלבש בגדי כבוד בבית, כי הבעלים מקפידים על השוק יותר מהבית, ופוק חזי מאי עמא דבר, אין צריך להאריך בזה. וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא, וגם שיהיו בני חורין מעט מכובדם של בגדי השוק, וזה שייך גם בנשים, ובפרט שע”פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר”.

    וכדבריו כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט”א בקובץ אור ישראל ל”ו, וזה לשונו: “עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו”.

    וכדבריהם מפורש בגמ’ תענית כ”ג, וזה לשון תרגום “מהדורת שוטנשטיין” שם: “אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו’. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו’. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים”. ע”כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו’. ובהמשך מובא בגמ’: “אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים… מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת”. ע”כ.

    והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר “בן יהוידע” כתב: “החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח”ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ’ על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה”). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע”פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו’, ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

    וכמש”כ מרן הגר”ש משאש במקום אחר: “לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי’ יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה”ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע”פ שמותרים ע”פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע”פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי’ תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט”.

    וכדבריו כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ”ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו”ת אז נדברו (חלק י”ד סי’ מ”ז), וזה לשונו: “אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי’ בתלויות בכותל… וכן ביו”ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים”.

    וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט”א, בשו”ת “אוסרי לגפן” (חלק ט’ עמ’ קע”ה ואילך): “אי אפשר לאסור להתנאות ברה”ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ”פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז”ל יצאו בתכשיטין לרה”ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז”ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש”י ד”ה לך ולחברך ולחברורך, “שלא אתבזה על הבריות”, הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה”.

    והיתר יציאה לרה”ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס’ שם (דף סד: ד”ה רבי ענני), וזה לשונו: “ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור… הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים”. וברא”ש שם: “הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט”ו אמה”. ובשו”ע או”ח (סי’ ש”ג סעיף י”ח): “והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין”. וברמ”א שם: “עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול”. והביאוהו כל האחרונים.

    והגאון רבי יוסף קאפח זצ”ל, חבר בית הדין הרבני העליון, ומגדולי חכמי תימן, כתב בתשובה כתב יד: “פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית. ועיין פירוש המשניות [לרמב”ם] שבת פ”ו מ”ה. ומחלוקת האחרונים בזה ידועה, עיין שדי חמד” (קובץ המשביר עמ’ מ’). וכן הביא בספר “ברכת משה” על הלכות ברכות (פרק א’ סעיף מ”ב בהערה): “וכ”כ מורי הגאון זצ”ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *