הלכות ספירת העומר

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

א – מצות הספירה

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תפט סעיף א): בליל שני של חג הפסח אחר תפלת ערבית מתחילים לספור העומר. כתב המשנה ברורה (ס”ק ב): אחר תפלת ערבית וקודם “עלינו”, שכל מה שאפשר להקדים, מקדימים, כדי שיתקיים יותר מה שכתוב (אמור פרק כג פסוק טו): “תמימות תהיינה”. ועוד כתב המשנה ברורה (ס”ק ג): נשים פטורות ממצוה זו, שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אכן כבר “שויא עלייהו חובה” [שמו על עצמן כחובה][I].

ממשיך השו”ע: אם שכח לספור בתחלת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ד): שכל שלא עבר הלילה, לא יצא עדיין מכלל הכתוב (אמור פרק כג פסוק טו): “תמימות תהיינה”.

ממשיך השו”ע: מצוה על כל אחד לספור לעצמו. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ה): שכתוב (אמור פרק כג פסוק טו): “וספרתם לכם“, משמע שהמצוה חלה על כל יחיד ויחיד. ומשמע מזה שהספירה אינה כמו שאר מצוות התלויות באמירה כקידוש והבדלה, שהשומע מחבירו והתכוין לצאת, יוצא בזה מדין “שומע כעונה”, וכאן גילתה התורה שלא יצא כל זמן שלא ספר בעצמו. אכן יש מאחרונים שכתבו שכונת התורה היא רק שלא נאמר שמצוה זו חלה על בית דין, כמו בשמיטה ויובל שכתוב שם: “וספרת לך“, אלא היא חלה על הציבור, ולכן אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו, יצא כמו בכל מקום שהרי “שומע כעונה”. ומחלוקת זו לענין הספירה, אבל הברכה שמברכים על הספירה, לכל הדעות אפשר לצאת על ידי חבירו, כמו בכל הברכות. אך מנהג בכל ישראל, שכל אחד מברך וסופר לעצמו, ואין סומכים על השליח צבור.

כתב המשנה ברורה (ס”ק ה): הספירה מותרת בכל לשון, ובלבד שיבין אותו הלשון, ואם אינו מבין, אפילו ספר בלשון הקודש, אינו יוצא, כיון שאינו יודע מה הוא אומר, אין זו ספירה.

ממשיך השו”ע: וצריך לספור בעמידה ולברך תחלה. כתב המשנה ברורה (ס”ק ו): צריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה, ובדיעבד אם ספר מיושב, יצא.

ממשיך השו”ע: סופר הימים והשבועות. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ז): שכתוב (אמור פרק כג פסוק טז): “תספרו חמשים יום”, וכתוב (ראה פרק טז פסוק ט): “שבעה שבועות תספור לך”. אם ספר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות, יש אומרים שיצא בדיעבד, ויש אומרים שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין. על כן, חוזר וסופר בלא ברכה, ואם שכח לחזור ולספור, מונה שאר ימים בברכה. אם מנה שבועות ולא ימים, כגון שאמר ביום השביעי: “היום שבוע אחד”, ולא הזכיר ימים כלל, לכל הדעות לא יצא.

ממשיך השו”ע: כיצד, ביום הראשון אומר: “היום יום אחד בעומר” [כתב המשנה ברורה (ס”ק ח): רוב הפוסקים ניסחו: “לעומר”, אך זה אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה, ואם לא אמר אלא “היום כך וכך”, יצא], וכשמגיע לשבעה ימים, יאמר: “היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר”, וביום שמיני יאמר: “היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר”, ועל דרך זה מונה והולך עד מ”ט יום.

כתב המשנה ברורה (ס”ק ט): אומרים: “שבוע אחד“, ולא “אחת”, וכן אומרים: “שני שבועות” ולא שתי, ששבוע לשון זכר. עד עשרה אומר “ימים”, ומיום י”א ואילך, אומר “יום”. כן יש לומר מנין המועט מתחלה, כגון: “אחד ועשרים יום”, וכל זה אינו לעיכובא אלא לצחות הלשון.

עוד כתב המשנה ברורה (ס”ק י): מנהג לומר אחר הספירה: יהי רצון וכו’ שיבנה בית המקדש וכו'”, כלומר, ואז נקיים מצות הבאת העומר. ויש נוהגים גם לומר מזמור “אלקים יחננו וגו'” (תהלים פרק סז פסוק ב).

ב – זמן הספירה

כתב השולחן ערוך (סימן תפט סעיף ב): המדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. מבאר המשנה ברורה (ס”ק יד): מן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך קודם צאת הכוכבים, שבין השמשות הוא ספק לילה, והולכים לקולא בספק דרבנן, שהספירה בזמן הזה הוא מדרבנן לרוב הפוסקים. אך בכל זאת אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה, ולכן המדקדקים ממתינים עד צאת הכוכבים שהוא בודאי לילה. עוד כתב המשנה ברורה (ס”ק טו): בדיעבד אם בירך בין השמשות, יצא, אבל נכון שיחזור ויספור בצאת הכוכבים בלי ברכה.

כתב המשנה ברורה (ס”ק יח): אם יצאו הכוכבים, מותר לו לספור אפילו לא התפלל עדיין מעריב, ואפילו במוצאי שבת.

כתב השולחן ערוך (סימן תפט סעיף ד): מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: “אתמול היה כך וכך”, שאם יאמר לו: “היום כך וכך”, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. מבאר המשנה ברורה (ס”ק כב): שכבר יצא בזה ידי ספירה לדעה הסוברת שמצות אינן צריכות כונה. ולמרות שאנו פוסקים שכן צריכות כונה, וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה, לענין ברכה צריך להחמיר ולחשוש לדעה זו, ולא יברך על הספירה שימנה אחר כך. יש עוד עצה, שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה.

ממשיך השו”ע: אבל אם זה היה קודם בין השמשות, כיון שאין זה זמן ספירה, אין בכך כלום [ומותר לברך].

ממשיך השו”ע: כשהגיע הזמן, אסורים לאכול עד שיספור. מבאר המשנה ברורה (ס”ק כג): לפי מה שנפסק לעיל (סימן רל”ה) להחמיר מחצי שעה קודם הזמן, כאן יש לנו להחמיר שלא לאכול מחצי שעה הסמוך לספירה והלאה, אפילו אם כבר הקדים והתפלל.

ממשיך השו”ע: ואם התחיל לאכול, פוסק וסופר, אכן אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן, אינו צריך להפסיק אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך.

כתב השולחן ערוך (סימן תפט סעיף ה): אם אינו יודע החשבון, ופתח בברכת הספירה על דעת לסיים כמו שישמע מחבירו, ושתק עד ששמע מחבירו, וסיים כמוהו, יצא. כתב המשנה ברורה (ס”ק כט): לכתחלה אין לו לברך אלא אם כן יודע מתחלה איזה יום היום.

ג – דין שכח

כתב השולחן ערוך (סימן תפט סעיף ז): שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה. מבאר המשנה ברורה (ס”ק לג): כדעת הרבה פוסקים שבדיעבד ספירת יום עולה לספירה. עוד מבאר המשנה ברורה (ס”ק לד): אך בלא ברכה, שיש לחוש לדעת הפוסקים שאין זמן ספירה אלא בלילה, אך מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה, שזה לא נחשב כדילוג יום אחד לגמרי שאז אינו סופר עוד בברכה, כמבואר בהמשך.

כתב השולחן ערוך (סימן תפט סעיף ח): אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה. מבאר המשנה ברורה (ס”ק לו): סופר בשאר ימים, כדעת הרבה פוסקים שאין ספירת הימים מעכבין זו את זו, וכל יום ויום יש לו מצוה בפני עצמה. עוד מבאר המשנה ברורה (ס”ק לז): אך בלא ברכה, לחוש לדעה הסוברת שצריך ספירת שבע שבתות תמימות, והרי חסר יום אחד. ונכון שישמע הברכה מן השליח צבור או מאחד מהמברכים ויענה אמן בכונה לצאת ואחר כך יספור.

ממשיך השו”ע: אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה. מבאר המשנה ברורה (ס”ק לח): שיש “ספק ספיקא”, שמא לא דילג כלל, ואם תאמר שדילג, שמא הלכה כאותם הפוסקים הסוברים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, ולכן יספור בברכה בשאר הימים.

——————————————-

דינים הנוהגים בימי העומר

א – אבלות בימי העומר

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תצג סעיף א): נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לשבועות עד ל”ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ב): על כן אין ראוי להרבות אז בשמחה. אך אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו, יברך.

ממשיך השו”ע: אבל לארס ולקדש, מותר. וכתב המשנה ברורה (ס”ק ג): מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה, אבל לעשות ריקודים ומחולות נהגו איסור, וכל שכן שאר ריקודים ומחולות של רשות, בודאי יש איסור[II].

כתב השולחן ערוך (סימן תצג סעיף ד): נהגו הנשים [כתב המשנה ברורה (ס”ק יח): וכן האנשים] שלא לעשות מלאכה מפסח ועד שבועות, משקיעת החמה ואילך. מבאר המשנה ברורה (ס”ק יט): הטעם, כיון שנקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה. ויש עוד טעם מובא בטור, לפי שאז זמן ספירת העומר, ובעומר כתיב: “שבע שבתות”, מלשון שבות, היינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה, ולפי הטעם זה, אחר שספר מותר תיכף במלאכה.

ב – מנהגים שונים בקביעת זמן האבלות

כתב השולחן ערוך (סימן תצג סעיף ב): נוהגים לא להסתפר עד ל”ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל”ד בבקר אלא אם כן חל יום ל”ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת.

וכתב הרמ”א: ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא מסתפרין ביום ל”ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. מוסיף המשנה ברורה (ס”ק ט): גם במנחה בערב של יום ל”ב.

ממשיך הרמ”א: ואין להסתפר עד יום ל”ג בעצמו ולא מבערב. אכן, אם חל ביום ראשון, נוהגים להסתפר ביום ששי לכבוד שבת. ומי שהוא בעל ברית למול בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה.

מבאר הביאור הלכה את המנהגים השונים (ד”ה יש): דעה אחת היא, שמתו מפסח עד פרוס שבועות, והוא ט”ו יום קודם שבועות. כשתסיר ט”ו יום ממ”ט נשארו ל”ד יום שלמים שמתו, אלא שמקצת היום ככולו ולכן מסתפרים ביום ל”ד בבוקר וכן לישא אשה מותר מכאן ואילך. זוהי דעת המחבר. אכן דעת הרמ”א היא שפסקו מלמות ביום ל”ג, ומקצת היום ככולו. ולפי שיטה זו המנהג שאין מסתפרים מפסח עד יום ל”ג בבוקר, ומשם והלאה עד שבועות מותר.

שיטה שניה היא, מה שאומרים בשם התוספות, שתלמידי רבי עקיבא מתו ל”ג ימים שלמים, היינו שבימים שאין אומרים בהם תחנון, לא מתו. לפי זה, כשתוציא שבעת ימי הפסח, היינו מיום שני של פסח, ועוד ששה שבתות, ושני ימים ראש חודש אייר, ויום אחד ראש חודש סיון, שבימים אלו לא מתו, הרי נשארו ל”ג שלימים שמתו. אם כן, מתו עד שבועות, וכנגד ל”ג הימים הללו קיבלו ישראל על עצמם קצת אבילות ל”ג ימים לענין תספורת ונשואין, על כן מנכים ממ”ט ימים של העומר ט”ז ימים הראשונים, היינו מיום שני של פסח עד יום שני של ראש חודש אייר, שבאותם הימים מקילין בהם, ונשארו ל”ג שלימים עד שבועות ומתאבלין בהם, , אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום שהוא ככולו, ובחרו ביום ל”ג בעומר מאיזה טעם.

עוד כתב המשנה ברורה (ס”ק יז): יכולים לתפוס חומרי המנהגים השונים, היינו שינהג איסור מפסח עד ערב שבועות או עד יום א’ של הגבלה חוץ מל”ג בעומר, ואף שנוהג שתי חומרות הסותרות זו לזו, אינו “ככסיל ההולך בחושך”, כיון שעושה כן רק מחמת ספק שאינו יודע איזה מנהג הוא העיקר. אכן אין צריך לעשות כן, אלא יכול לתפוס איזה מנהג שירצה ואין לו לחוש שמא מנהג המקום ההוא אינו כן, כיון שהוא רק מנהג בעלמא, אין להחמיר בספיקא. אכן אם ידוע לו מנהג המקום, אין לו לשנות בין להקל ובין להחמיר.

——————————————-


[I] לענין מנהג בנות ספרד, הביא הכף החיים (סי’ תפ”ט ס”ק ט’) בשם האריז”ל, שאין להן ענין בספירת העומר, ואין להן לברך, אך יכולות לשמוע הברכה מאיש.

[II] נכלל בזה גם שמיעת שירים וניגונים, כמבואר בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קל”ז, ובאו”ח ח”א סי’ קס”ו, ובאו”ח ח”ג סי’ פ”ז).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *