דין ספירת העומר למי שמסתפק בכמה מימי הספירה הוא עומד

רבני בית ההוראה
כ"א כסלו ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

 

סיכום דרשה ליל שבת חוה”מ פסח תשע”א בני ישיבות רכסים:

עוה”ז אינו עולם ברור לכן יש הרבה בירורים בכל מצוה על מצבים לא ברורים. קונ’ הספקות וכו’.

ראוי לא להיות בספקות ע’ מהר”ל אבות על הסתלק מן הספק הכסיל בחושך הולך.

מה בספירה כששכח לגמרי איזה יום הוא ומסתפק בין ב’ ימים?

לכאו’ שיעשה ב’ ספירות אולי על תנאי כמו בהרבה אופנים דומים.

נקדים שמצות ספירה אינה אמירת מילים בעלמא אלא היא מציאות של ספירה, לכן כתב מג”א שאינו מבין לה”ק לא יצא בקריאת ספירת העומר מסידור אם לא הבין מה שאמר.

לכן פסק אבני נזר וכו’ שאין ספירה אלא דבר ברור [כל סוחר יאמר לך שכסף ר”ת כסף סופרים פעמיים].

גם דבר אברהם ס”ל כן אך חזר בו בגלל קו’ הבעה”מ [הובא בהמשך].

ר”ס חילקה שלק”מ וכן אמר אאמור שליט”א וכ”כ ר”ב שטרן ז”ל בשו”ת בצל החכמה [מובא בהמשך].

מעתה להבין לעומק ענין דיוק בספירה עפמ”ש שדרך עליה למ”ת להתרפאות אחר ישועה מחיידק מצרים הוא בהסרת אטימות הטומאה על ידי כבוד של יחס לזמן לתת תוית ברור ומדויק לכל יום ולתת כבוד לת”ח וכו’ שזה היה חסר בתלמידי ר”ע.

בעל המאור על הרי”ף פסחים דף כח/א

מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י”ט מספק וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואע”פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו. ואם באנו לספור ב’ ספירות מספק נמצאת ספירה שניה מושכת עד יו”ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו”ט דאורייתא הילכך אין לנו אלא מה שנהגו.

שו”ת בצל החכמה חלק ה’ סימן ק’

א) אגב עיוני בשאלות דלעיל (סי’ צ”ו אות י”ב) אמרתי להעיר במש”כ בשו”ת דבר אברהם (ח”א סי’ ל”ד) במי שהלך בדרך רחוקה בין אינם יהודים ומסופק במנין ימי הספירות העומר אם הוא עומד בשלושה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני הימים ולומר, היום שלשה ימים היום ארבעה ימים. ובתחילת דבריו (שם אות א’) כ’ כי ענין הספירה הוא שידע ויהי’ מוחלט אצלו המנין שהוא סופר דבלא”ה לא מקרי ספירה כלל רק קריאת מלות הספירה ולא הספירה עצמה. ברם לבסוף (שם אות ה’ ד”ה ואולם) חזר בו מפני דברי הרז”ה – הוא בסוף מסכת פסחים – שהקשה, מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות כמו שאנו עושין ב’ יו”ט מספק, נראה דהרז”ה לי”ל סברה הנ”ל דא”כ הול”ל דא”א לספור ב’ ספירות מספק וקושיא מעיקרא ליתא והר”ן מביא דברי רז”ה אלה ולא העיר עליהם כלום, הלכך גם בנד”ד יספור ב’ ספירות מספק ולפי שספירה בזה”ז דרבנן אולי נכון שיספור ב’ ספירות מספק בלא ברכה זת”ד. – וכבר מצאתי מבואר ככל זה בס’ פקודת אלעזר לשו”ע או”ח (סי’ תפ”ט), שהמסתפק כמה הלילה לעומר אם כך או כך יספור ב’ האופנים לצאת ידי ספק ולא יברך דאם השני אמת הוי הא’ הפסק והברכה לבטלה. ומביא כי ח”ר צבי קאפל טען נגדו דכיון שהוא סופר, כל שהוא מסופק אינו נקרא ספירה, אמנם המחבר מביא שם ראי’ לאמת דבריו ממה שמקשה המאור הביאו הר”ן, מ”ט אין אנו סופרין ב’ ספירות מספק כמו שאנו עושין ב’ י”ט מספק, ולא תי’ כהנ”ל, א”ו דגם כה”ג חשיבא ספירה ע”ש, הרי ככל דברי הדבר אברהם הנ”ל. – ועיין לעיל (סי’ צ”ו אות י”ב) מס’ משמרת שלום, דאפשר כי בזמן שקידשו את החודש עפ”י הראיה ספרו בני הגולה החל מליל י”ז בניסן ב’ ספירות ע”ש. הרי גם דעתו כי כה”ג חשיבי שפיר ספירה, וכ”נ גם ממש”כ בס’ נמוקי או”ח (סי’ תפ”ט אות ג’) “לדעתי’ שיספרו בחו”ל ספה”ע ספיקא דיומא” ע”כ. ואי ספירה מספיקא לא מיקרי ספירה כלל, אי אפשר לספור ב’ ספירות משום ספיקא דיומא גם אם אינו חייש לזלזול, א”ו כמש”כ.

ב) אמנם ראיתי נדון כעין זה בשו”ת אבני נזר (חיו”ד סי’ רמ”ח אות ג’) בנוגע לספירת ה’ וז’ ימים לאשה שכ’ וז”ל, דודאי דלא שייך לומר שתספור היום יום חמישי ותספור היום א’ וכדומה בכה”ג לא נחשב ספירה כלל “ומה”ט אין סופרין העומר שתי פעמים משום ספיקא דיומא”, אלא דבכה”ג ספירה אחת מקלקלת חבירתה וכו’ עכ”ל. וע”ש עוד בזה (אות ד’). – ויותר מבוארת סברה זו בשו”ת ערוגת הבושם (חאו”ח סי’ קס”ח אות ד’) שחקר ג”כ במי שמספק”ל באיזה יום מהספירה הוא עומד וכותב, ומסתברא דספירה לא שייך אלא שיספור ענין המבורר, אבל כל שלא נתברר לו דהיום הוא כך וכך לא מקרי ספירה כלל, דלא קאמר רחמנא שיאמר היום כך וכך אלא שיספור, וכל כי האי לאו ספירה היא. דפשיטא אם יאמר בפ”א היום יום פלוני והיום יום פלוני וכו’ עד כמה וכמה ימים בזה ודאי פשוט דלא מקרי סופר כלל ומה לי אם אומר כך על הרבה ימים או אם מספק”ל על שני ימים וכו’ עכ”ל עש”ה. ודבריו מסתברים מאד. – הרי דעת שלושת הרועים הלוא המה הגאונים אבני נזר וערוגת הבושם בספרותיהם והח”ר צבי קאפל ז”ל כנזכר בס’ פקודת אלעזר הנ”ל (אות א’), דלא חשיבא ספירה רק ספירה מבוררת ולא כשסופר שתי ספירות ביום אחד מחמת ספק. וזה גם דעת הגאון בשו”ת דבר אברהם הנ”ל (אות א’) אלא שלמעשה חזר בו לבסוף מפני דברי הרז”ה וכהנ”ל (אות א’).

ג) אבל לענ”ד לולא שאיני כדאי אין ראי’ לסתור סברה הנ”ל מדברי הרז”ה והר”ן, והגאונים הנ”ל (אות ב’) בודאי לא נעלמו דברי הרז”ה והר”ן מעיניהם אלא שיש לחלק בין הנושאים כאשר יבואר בס”ד.

תחילה אני אומר דלא זו בלבד שמקושית הרז”ה יש להוכיח כי אפשר לספור בלילה אחד שני ספירות, אלא יש להוכיח ג”כ כי כך ספרו באמת אבותינו בני הגולה בזמן שקדשו בי”ד את החודש עפ”י הראי’. דז”ל הרא”ה, יש ששואלין וכו’ מ”ט אין “אנו” סופרין ב’ ספירות מספק כמו שאנו עושין ב’ י”ט מספק וכו’ עכ”ל. הנה אינם שואלין מ”ט לא “תקנו” לספור ב’ ספירות כמו שתקנו לעשות שני י”ט מספק, מבואר דלא על עיקר תקנת חז”ל שאלו למה לא תקנו מעיקרא לספור ב’ ימים מספק, רק למה אין “אנו” סופרין ב’ ספירות מספק, דהיינו על מנהגנו שלא לספור ב’ ימים מספק הוי קשיא להו. ולזה שפיר מתרץ, שאם באנו לספור שתי ספירות מספק נמצא ספירה השני’ נמשכת עד יו”ט א’ של עצרת ואתו לזלזולי ביו”ט א’ דאורייתא הלכך אין לנו אלא מה שנהגנו עכ”ל. דאילו לתרץ למה לא תקנו חז”ל מעיקרא לספור שני ימים, לא סגי לתרץ בהכי, דודאי בזמן שקדשו בי”ד החודש עפ”י ראי’ היו אבותינו בני הגולה יודעים כבר קודם חג השבועות מתי קדשו בי”ד ניסן שהרי עברו מר”ח ניסן עד חג השבועות יותר מחודשיים וכבר אמרו חז”ל (ר”ה כ’ ב’) תרי ירחי חסירי קלא אית להו ע”ש ובפרש”י שם. ועיי’ שו”ת ח”ס חאו”ח (סוסי’ קמ”ה) דשבועות שהוא לעולם נ’ יום מיו”ט ב’ של פסח ועד אז נתפרסם בכל העולם קביעות ניסן ע”ש. וא”כ לעולם לא היו צריכין לספור ביו”ט א’ דשבועות. כי ל”ה צריכים לספור בכל לילה ב’ ספירות רק עד אשר נודע להם קביעות ניסן. וא”כ אכתי תקשה מה טעם לא תיקנו חז”ל לספור ב’ ימים מספק בזמן שקידשו עפ”י הראיה, דבזה לא שייך תירוץ הרז”ה. א”ו דאה”נ אבותינו בני הגולה היו סופרים ב’ ספירות כל לילה עד יום שנודע להם קביעות חודש ניסן ומאז והלאה ספרו רק ספירה אחת בהתאם לקביעת הבי”ד.

ולהכי שפיר שאלו מה טעם אין “אנו” סופרין שתי ספירות מספק כדרך שספרו אבותינו בזמן שקדשו בי”ד עפ”י הראי’. דאילו לא היו אבותינו סופרים מעולם ב’ ספירות, לא הי’ מקום לשאול מ”ט אין “אנו” סופרים ב’ ספירות, שהרי בקיאים אנחנו בקבוע דירחי ומה לנו לספור שתי ספירות, שהרי אפי’ שני י”ט ל”ה לנו לנהוג מספיקא מה”ט דאנחנו בקיאים בקבוע דירחא רק משום דשלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם כמבואר בש”ס (ביצה ד’ ב’), וא”כ לענין ספירה אם אבותינו לא נהגו לספור ב’ ספירות פשיטא דגם לנו אין לספור שהרי אין כאן בזה מנהג אבותינו להזהר בו. אע”כ פשיטא להו כי אבותינו בני הגולה ספרו ב’ ספירות מספק עד אשר נודע להם קביעת חודש ניסן, ולזה שפיר שאלו, שגם אנחנו אם כי בקיאים אנחנו בקביעא דירחא נספור שתי ספירות כדרך שספרו אבותינו ומשום מנהג אבותינו כמו שאנו עושין ב’ י”ט מה”ט דמנהג אבותינו בידינו אף שאנחנו בקיאים בקביעא דירחא. ולזה שפיר מתרץ שאם כי אבותינו נהגו כך לנו אי אפשר לנהוג בזה כמותם שא”כ יצא לנו לספור ספירה שני’ ליל יו”ט א’ של עצרת ואתו לזלזולי ביו”ט א’ דאורייתא. ולא דמי ליו”ט שאנחנו נוהגים כמנהג אבותינו כיון שאין בו שום פקפוק גם לגבי דידן.

ד) מעתה להמבואר לעיל (סי’ צ”ו אות י”ב) כי בזמן שקדשו בי”ד החדשים עפ”י הראי’, אז במקומות הרחוקים שלא ידעו יום קביעת החודש היו מחשבין עפ”י חשבון ועפ”י חשבון זה עשו יו”ט ועוד עשו יום שני מספק אולי קבעו בי”ד החודש כך שיו”ט הוא ביום השני. אבל העיקר הוא יום א’ והוא אצלם מה”ת ויום ב’ מדבריהם עש”ה בשם ס’ משמרת שלום. נמצא כי כאשר ספרו אבותינו בני הגולה ליל ט”ז ניסן לפי חשבונם, היום יום אחד לעומר, וכן כאשר ספרו אח”כ ליל י”ז ניסן היום “שני ימים לעומר” היו אלו ספירות ברורות מה”ת. ואף שבליל י”ז ניסן הוסיפו לספור גם “היום יום אחד לעומר” כלעיל (אות ג’ ואות א’ בסופו), ספירה זו לא הטילה ספק במה שספרו באותו לילה “היום שני ימים”, כי מה”ת שהיו מחשבין לפי החשבון בודאי שהי’ זה להם יום ב’ לעומר, רק מדרבנן כדי לצאת ידי חששא דאולי עברו בי”ד אדר וליל זה אינו רק ט”ז בניסן ספרו גם “היום יום אחד”, והוא כאמור רק מדרבנן אבל מה”ת הוא בודאי רק יום ב’ לספירה. וגם ספירת יום א’ לעומר שספרו אז מדרבנן אף שבודאי הוא רק מספק דשמא עברו בי”ד אדר, אבל בודאי ידעו כי יתכן ג”כ שלא עברו, ונכון לספור שני ימים לעומר כאשר ראוי לספור מה”ת, מ”מ אין זה ספק בעצם הספירה אלא בקביעת החודש של הבי”ד. וספרו “היום שני ימים לעומר” והיא ספירת ודאית אם חסרו בי”ד לחודש אדר והוסיפו לספור “היום יום אחד לעומר” והיא ספירה ודאית אם עברו בי”ד אדר. ואין כאן ספק בעצם הספירה רק בהתחלת חודש ניסן לפי קביעת הבית דין.

ה) לא כן בנד”ד שאין הספק בקביעת ימי החודש ומתוך כך יהי’ ספק מתי להתחיל לספור. כי בקיאים אנחנו בקביעא דירחא, ואין ספק שיש להתחיל לספור מיום שהוא ט”ז בניסן לפי חשבוננו, והספק הוא בעצם הספירה אם לפי קביעות הנ”ל איזה ספירה יש לספור היום. נמצא אין כאן ודאות כלל רק ספק, ובזה ס”ל לגאונים הנ”ל (אות ב’) דאין זה נקרא ספירה, כנלענ”ד נכון ביישוב שיטתם בס”ד.

ו) על כן נלע”ד שאם מספק”ל אם היום יום כ’ או יום כ”א לעומר יספור אותו לילה שני הספירות בלי ברכה, וכן ימשיך לספור כל לילה שני ספירות בלי ברכה מספק עד שיודע לו בבירור באיזה יום מהספירה הוא עומד, ושוב מאותו יום ואילך מסתבר שיספור בברכה דהו”ל ס”ס לחיובא, ספק שגם ספירת שני ימים מספק חשיבא ספירה כדעת הפוסקים דלעיל (אות א’) ונמצא ספר כל הימים כהוגן ולא החסיר כלום, ואת”ל דזו אינה חשיבא ספירה וכדעת הפוסקים לעיל (אות ב’), אכתי שמא ספירת כל יום הוי מצוה בפני עצמה ושפיר מברך על ספירת כל יום מעת שנודע לו בבירור באיזה יום מימי הספירה הוא עומד, כעין המבואר בשו”ע (סי’ תפ”ט סעי’ ז’ ח’). – כ”נ נכון ובפרט שנוסח הברכה הוא בזה “על” ספירת העומר ולא לספור העומר (עיין לעיל סי’ צ”ח אות ז’).

העולה להלכה: א) מסופק באיזה יום מימי הספירה הוא עומד כגון אם ביום כ’ או כ”א, יספור שני הימים בלי ברכה (אותו ב’ ו’) – ב) שוב אחר שכבר נודע לו בבירור באיזה יום הוא עומד, יספור שאר הימים בברכה (אות א’ ו’).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *