"נהנה" ו"משתרשי ליה" באכסנאי בנרות חנוכה
ובגדר דין אכסנאי ((פירסמתי ד"ת אלו בעבר בקבצים תורניים וכעת באו הדברים עם תוספות.))
בן ישיבה התגורר כאכסנאי בדירת בעה"ב, וכשהגיע חנוכה נתן פרוטה לבעה"ב כדין אכסנאי, היוצא בהדלקת בעה"ב ע"י פרוטה. הביט בו בעה"ב ותהה: "מדוע אתה משלם לי רק פרוטה?! הלא אם אני לא הייתי מדליק נרות בעבורך, היית צריך לקנות מכספך בקבוק שמן זית, פתילות וכוסיות, וכעת אתה נהנה מהשמן שלי. מדוע שלא תשלם לי את דמי הנאתך וה"משתרשי ליה"?!?
א] שבת כ"ג א': אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר ר' זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי. ושמעתי להקשות מהגרח"י שריבר שליט"א ראש ישיבת מהרי"ל דהנה קי"ל מהא דר"ז שאכסנאי צריך להשתתף בפרוטה, כדי לצאת י"ח נר חנוכה שהדליק בעה"ב. וצ"ע דמי יימר דנתן את הפרוטה כדי לצאת י"ח נ"ח. אולי י"ח נ"ח יצא בעצם הדלקת בעה"ב, ומה ששילם פרוטה הוא מדין "נהנה", כיון שנהנה מכך שלא הצטרך לשלם מכספו ולרכוש שמן ופתילות?! ואין לומר דהוי "זה נהנה וזה אינו חסר", כיון שבעה"ב הדליק בלא"ה את הנרות לעצמו. דהא כתב הרמ"א (חו"מ רס"ד) שהעושה פעולה לצורך עצמו ולצורך חבירו, אף שאילולי צורך חבירו היה עושה אותה לעצמו, מ"מ כאשר פעולתו נועדה עבור שניהם, ופשוט וברור הוא שעושה את מעשהו גם לטובת חבירו, על חבירו לשלם לו דמי הנאתו. וז"ל הד"מ (שם): "ונ"ל דדוקא שירד תחילה להציל שלו, אלא להציל גם של חבירו עמו, אבל אם ירד תחילה על דעת
שניהם, חייב ליתן שכרו, דמאי חזית דאזיל בתר דידיה ולא בתר חבריה, ומאחר שהציל הוי כאילו הציל חמור חבירו דחייב לתת לו שכרו", עכ"ל.
ב] והנה א"נ ד"פריטי" שנתן ר"ז היינו רק פרוטה, וכפי שאכן פסקו הטושו"ע סי' תרע"ז, אזי לכאו' א"ש. שהרי אם חיוב הפרוטה היה מדין "נהנה", היה עליו לשלם הרבה יותר מפרוטה, כיון שודאי שהנאתו וחסכונו בזה שלא קנה בעצמו שמן זית, עולה על הנאת פרוטה גרידא. ומוכח מיניה שחיוב הפרוטה עניינו להשתתף בההדלקה ובזה סגי בפרוטה . ואמנם זה גופא צ"ב, אמאי לא חיישי' בזה גם לחיובי חו"מ דנהנה ומשתרשי ליה
ג] והנה לכאו' נראה דאף דקי"ל דמצוות לאו להנות ניתנו, הכא ל"ש כאן הסברא דמצוות לאו להנות ניתנו גרידא, כיון דאע"פ דאין הנאה מעצם ההדלקה, מ"מ הרי חסך לו ע"י ההדלקה דמי שמן ופתילות. ומצללה"נ היינו דווקא שעצם המצוה ל"ח הנאה, אך לא כשיצטרך להוציא ממון עבור רכישת המצוה וכעת חסך לו את הממון.
ד] ואולי יש לומר שכיון שמצוות לאו להנות ניתנו, א"כ אי"ז בגדר "נהנה". ואף שנמנע לו הפסד ממון ע"י הדלקת בעה"ב, מ"מ מניעת הפסד אינה בגדר "נהנה", אלא רק ברווח. וידידי הראי"ש טורצ'ין שליט"א תירץ שבכל חיובי נהנה דידן היינו שבעה"ב נאלץ לעשות זאת מאילוצי הפסד וכדו', וע"כ אין סיבה שרק הוא ישלם לו על ההפסד ולא השני שנהנה ג"כ מטרחתו והוצאותיו. אך מצוה שאני, דבעה"ב רוצה בעצמו לעשות המצוה בשלימות ובחפץ לב, עכ"ד. ואם כנים הדברים אזי גם במקום שפעל וטרח כדי להרויח הרבה ממון וכדו', וחבירו הרויח גם הוא מבלי לפגום ברווחיו הוא, יהיה הדין כן, דלא יצטרך לשלם על ה"נהנה", וצ"ע.
ה] ואמנם מצאתי דאכן כ' הפוסקים דבכה"ג דנהנה ממה שקיבל נר לחנוכה, חשוב משתרשי ליה, דהנה בשו"ת שער אפרים (סי' לח) דן בדין הדלקת נר חנוכה באיסורי הנאה, ובהגהות יד אברהם על השו"ע (סי' פז ,יא) הביא בשם ס' דרישת הזאב שהקשה ע"ד השער אפרים אמאי שרי לן להדליק בנ"ח משמן של איסוה"נ והא קא משתרשי לי בזה שמרויח שאינו צריך להוציא ממון על קניית הנר, ובכה"ג אסרו בנדרים דמיקרי נהנה, עי"ש מה שתירץ בזה. ובשו"ת אגר"מ (או"ח א' סי' קצא) כתב כך: "מה שהקשה כתר"ה על השער אפרים שהובא בבאה"ט סי' תרע"ג סק"א שהתיר להדליק נר חנוכה בשמן חמאה או שומן שנאסרו בהנאה מדין בשר בחלב מטעם דאסור להשתמש לאורה ומצד הנאת המצוה לאו ליהנות ניתנו מרוב הראשונים שמפרשים בע"ז דף י"ג שבמניח העטרה נמצא נהנה ואסור שהוא מהנאה דמניחין לו המכס אלמא דאף מה שמרויח במה שנשארו מעות שלו בידו בהנחת העטרה ואין נוטלין ממנו המכס נחשב נהנה מע"ז שאסור, א"כ גם הכא באם יש לו מעות לקנות נר חנוכה שהיה ודאי מוציא מעותיו כפי שמחוייב ומרויח ע"י שקיים המצוה בשמן האסור בהנאה יש להחשיב הנאה שאסור, והם רוב ראשונים, לכאורה היא קושיא גדולה. והנכון לע"ד דרק היכא שהחיוב שעליו הוא ליקח ממנו המעות שלו כהא דחיוב המכס, ואיסור הנאה דע"ז וכדומה עשה שישארו מעותיו בידו ולא יקחו ממנו סברי ראשונים אלו שאסור גם הנאה זו מאה"נ כיון דעכ"פ הרויח ממון ממנו אבל מצוה שאין החיוב שעליו להוציא ממון כחנוכה ושופר וסוכה וכדומה רק שכיון שמחוייב להדליק הנר ולתקוע בשופר ולישב בסוכה ואין לו נר להדליק ולא שופר לתקוע בו ולא סוכה לישב בה ואונס ממון אינו אונס להפטר נעשה עליו בהכרח חיוב להשיג הנר והשופר והסוכה אף שצריך להוציא מעותיו עלייהו, ולכן כשיש לו שמן דאה"נ ושופר ועצים דאה"נ הרי יש לו לקיים המצוה בלא הוצאת מעותיו ולא נעשה עליו חיוב כלל להוציא ממון ולא שנפטר ע"י האה"נ מלהוציא מעותיו אלא שנגרם על ידם שלא נעשה עליו חיוב כלל והנאה זו ודאי הוא רק גרם בעלמא שלכו"ע אין שייך לאסור ונשאר רק מה שהוא נהנה מקיום המצוה שעל זה הא לאו ליהנות ניתנו", עכ"ל. הרי לנו דס"ל דאכן שייך חיובא דקא משתרשי ליה בנ"ח, אע"פ דמלל"נ.
ו] ולענ"ד הביאור בכל זה אחר הוא. דנראה דסברת הדבר דבכה"ג לא אמרי' ז"נ וזא"ח פטור, הוא שבעצם שניהם צריכים כעת בשווה לעשות את הדבר, ואין סיבה שבגלל שא' מהם קדם וטרח ועשהו לבדו, שהשני לא יתחלק עימו. אך כל זה דוקא כששניהם שווים הם בחיובם ובדרגתם, אך כאשר עיקר חובת ההדלקה מוטלת על בעה"ב ואילו האכסנאי הוא רק נספח וטפל לחובת ההדלקה, ע"כ בעה"ב אינו יכול לחייבו לשלם את דמי הנאתו, כיון שבעה"ב הוצרך יותר ממנו להדלקת הנר וחיובא רבתא רמי עליה יותר מחיוב האכסנאי.
ז] וזהו שעיקר החיוב הוא על בעה"ב ואילו האכסנאי נספח לחיובו, נראה להוכיח כן מכמה דוכתין, וכדלהלן:
הנה לדעת הפר"ח (סי' תרע"א ה' וסי' תרע"ז א') רק אכסנאי יכול להשתתף בפרוטה עם בעה"ב, ואילו כמה בעה"ב הדרים יחדיו בבית אחד, אינם יכולים להשתתף בפרוטה. וביאר הפרמ"ג דכל דין השתתפות נאמר רק באכסנאי. והביאה"ל (ר"ס תרע"ז) הביא דהלבוש חולק בזה, עי"ש. ובפשטות מחלוקתם היא דהפר"ח סבר שכל הדלקת האכסנאי הוא כטפל ונספח לחיוב הדלקת בעה"ב, כיון דסו"ס הבית שייך לבעה"ב. והאכסנאי, הגם שהתחדש בדברי ר' ששת שיש לו שייכות להבית, אכתי טפל הוא, וע"כ חידש ר' זירא שיכול לצאת בפרוטה, אך ב' בעה"ב שחיובם שווה אינם יכולים לצאת רק בהשתתפות של פרוטה, כיון ששניהם חייבים בהדלקה באותה מידה ועל כל אחד מהם לתת את מלוא השמן ותשלומו.
ח] נחלקו הפוסקים האם האכסנאי צריך להוסיף בשמן גופא, דלדעת הפר"ח א"צ להוסיף כלל בשמן, ולדעת הא"ר צריך ליתן בשבילו כשיעור חצי שעה ולדעת הב"ח צריך להוסיף מעט שמן בשביל האכסנאי חוץ מהשיעור שנותן לחצי שעה משום חשדא, ולדעת הפרמ"ג צריך להוסיף כהב"ח, אך לא משום חשדא, אלא מעיקר הדין.
ונרלענ"ד פשוט דהפר"ח לשיטתו הנ"ל דאכסנאי אינו אלא רק טפל ונספח וע"כ א"צ להוסיף בעצם השמן. ונראה דגם להחולקים, ואפי' להא"ר, אינו אלא רק טפל. דא"נ דמוסיפים לאכסנאי עוד שיעור של חצי שעה, א"כ שידליק בעצמו?! אלא בהכרח דגם כעת, שישנה הלכה להוסיף להאכסנאי שמן של חצי שעה, אע"פ שההדלקה אינה יותר מחצי שעה וההוספה לא תוסיף בהמצוה, מ"מ טפל ונספח הוא להדלקת בעה"ב. ויש להאריך בזה ואכמ"ל.
ט] והכי ראיתי מש"כ מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה מועדים ח"ב פי"ג) שאכסנאי המדליק נ"ח לעצמו, לא יכול אכסנאי אחר להשתתף עימו בפרוטה, כיון שתועלת ההשתתפות היא רק בבעה"ב ולא עם אכסנאי. והיינו דכיון דחיוב האכסנאי חיוב נטפל הוא לבעה"ב, להכי מהני השתתפותו בפרוטה, אך לא כשב' האכסנאים שווים בדרגת חיובם.
י] ועוד נראה ראיה פשוטה לזה. דהנה בכל הפוסקים לא מצאנו זכר לזה שבעה"ב עצמו יוכל להשתתף בפרוטה בהדלקת האכסנאי, ואמאי לא נאפשר לבעה"ב לעשות זאת? אלא בהכרח כמשנ"ת, דחיוב בעה"ב חיוב עיקרי והאכסנאי טפל לו.
יא] וידידי הרה"ג רבי יהושע בחר שליט"א הוסיף ראיה לזה, דהנה המהרש"ל (שו"ת סי' פ"ה) נקיט דיש להדר כדעת הרמב"ם שכאו"א מבני הבית ידליק נר לעצמו, ואילו בהמשך, גבי דין אכסנאי, כתב: "והאידנא הבחורים מחמירים על עצמם שלא להשתתף בפריטי ועדיפי לדעתיה מר' זירא, זהו מנהג אשכנז שמגביהין הטפל ומניחין העיקר, והלואי שלא יקילו במצוות החמורות". ומוכח מיניה דבאכסנאי, שהוא טפל להדלקת בעה"ב אף יותר מכל א' מבני הבית המדליקין לעצמם, אין אפי' הדור להדליק כ"א בפנ"ע.
ולענ"ד אפשר דדבריו מבוארים באופן אחר, דהנה כבר הקשו המפרשים אמאי ר' זירא עצמו לא הידר והדליק נר בעצמו. ונרלענ"ד דהנה לשון ר' זירא הוא: "מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא וכו'. וחזי' דעד עתה מספק"ל האם כר' ששת, והשתתף מספק בפרוטה, וכעת כשנשא אישה "ודאי צריכנא", ועפ"ז ברור מדוע לא הידר והדליק לבדו, דהבו לא להוסיף עלה. ושוב הראוני דברי השפת אמת, שכתב וז"ל: "א"ר זירא מריש הוי משתתפנא כו' קצת נראה דהי' מסופק בדינא דר"ש אי אכסנאי חייב ולכך אשתתף והיינו דאמר השתא ודאי לא צריכנא דמשמע דמעיקרא נסתפק בדבר", עכ"ל. ואפשר דזוהי כוונת המהרש"ל.
יב] והנה בס' שלמי תודה (עמוד קפח) הקשה הגרב"צ פלמן שליט"א אמאי רב זירא לא הדליק הנר בעצמו. דאף א"נ דמדינא דמהדרין ל"ש שידליק לעצמו, כיון דהשתתפותו מחשיבה שהדליק בעצמו, מ"מ היה לו להדליק בעצמו מדין 'מצוה בו יותר מבשלוחו', וכ' דשמעינן מהכי דליכא בכה"ג דין זה, וצ"ע אמאי.
ולדברינו יוסבר היטב, דכיון דבאכסנאי עיקר המצוה היא שבעה"ב ידליק והאכסנאי טפל לו, ע"כ ל"ש בהטפל למצוה 'מצוה בו יותר מבשלוחו' ועדיף שהבעה"ב, שהדלקתו היא היא עיקר המצוה, ידליק.
וגם לפימשנ"ת דר' זירא היה מספק"ל בדינו, ע"כ י"ל דלכן הסתפק בכך שבעה"ב מדליק בעבורו ולא חש ל'מצוה בו יותר מבשלוחו', וכמשנ"ת בס"ד.
יג] ושמחתי למצוא ד' המקור חיים (סי' תרע"ז) שכתב: "ראובן הנאסר מהנאתו של שמעון, אין לשמעון להשתתף עימו בפריטי, משא"כ בהיפך, מותר לצאת אפי' בלא שיתוף פריטי", עכ"ל. הרי לנו שסבר שאין כלל חיוב "נהנה" באכסנאי המדליק ע"י בעה"ב.
יד] והנה איתא בכתובות ק"ח ע"א המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו אבידתו, ובמקום שנוטלין שכר – תפול הנאה להקדש; בשלמא שוקל לו את שקלו – מצוה קעביד, דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות, ומחזיר לו אבידתו – נמי מצוה קעביד, אלא פורע לו את חובו – הא קמשתרשי ליה. וחזינן דכל מה דהש"ס דן האם איכא משתרשי ליה, הוא רק גבי פורע חובו, אך לא לענין מצוה. ומשמע דבמצוה ל"ש משתרשי ליה. ועיין בשיטמ"ק שם שכתב בשם תלמידי רבנו יונה כך: בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד. דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה. חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו' פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה, לא מקרייא הנאה, כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו, עכ"ל.
ואמנם רש"י ז"ל נקיט כך: ועל העתיד לגבות – ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא שכר המצוה על הנותן, עכ"ל. וחזינן שרש"י מדגיש לנו שגם שכר המצוה עצמה אזיל להנותן ולא למי שתרם בעבורו. וא"כ אזי דוקא במקום שחוב ממון ליתא, וכפרת קרבן איכא בלא"ה לכל מי שיתרמו בעבורו, וגם שכר המצוה מישך שייכא רק להנותן, דאז ליתא לדינא דמשתרשי ליה, אך כשמצוה ושכר מצוה רמיא על המקבל, וכבנר חנוכה, שפיר י"ל דאיכא משתרשי ליה.
וביותר שיש מהראשונים שפירשו הא דשוקל את שקלו באופן שכלל אינו חייב מצה"ד לתרום, וז"ל השיטמ"ק שם בשם רש"י במהדו"ק: בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות, כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות. ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם, אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו, הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר. וכעי"ז בתוס' ובריטב"א ועוד. וממילא הכא בלא"ה אינו חייב לשקול, וממילא ל"ש כלל לנדו"ד.
ואמנם עדיין יש לדון בדבר, שגם א"נ שמכיון ובנדו"ד יקיים את עצם המצוה ויקבל את שכרה, וזהו הרווח שלו בנתינת חבירו, אכתי י"ל דאי"ז שייך לדין משתרשי ליה, אלא לדין נהנה. כיון דגדר משתרשי לי הוא שגרם לו שלא להוציא מממונו לצורך דבר המחויב בו, וכפריעת חובו, ואילו בחיוב נהנה מתחייב באופן שגם נהנה מנתינת חבירו. ויל"ע האם קבלת שכר המצוה דהדלקת נ"ח (וכן אם היה מקבל את שכר מצות מחצית השקל שהפריש לו חבירו), תחייבתו בחיוב נהנה.
וכן יל"ע האם האי דמצלל"נ דכ' הראשונים בשיטמ"ק הנ"ל גבי השוקל את שקלו, שייך גם לנדו"ד דהדלקת נ"ח. דאפשר ושאני חיוב מחצית השקל, דכל גדרו הוא 'חיוב' ולא 'מצוה' (וכך שמעתי שדן בזה החזו"א, ולא ראיתי כעת דבריו). ובלו"נ אשוב ואשנה פרק זה בעזהית"ש.
