גדר הלל של חנוכה וחיוב הנשים באמירתו

רבני בית ההוראה
י"ז כסלו ה'תשע"ב

מרן הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ”ל

רבה של ירושלים, מיר ופוניבז’

עם הערות והארות, ציונים ומראי מקומות,

 מאת אאמו”ר הרה”ג רבי יעקב צבי גנוט שליט”א,

מעורכי ספר ‘חשבונות של מצוה’ להגאון האדר”ת זצ”ל 

 

גדר הלל של חנוכה וחיוב הנשים באמירתו

 

כתב הרמב”ם (חנוכה ג’, ד’): “כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה”. ויש לדקדק בדבריו שלגבי הלל דחנוכה לא כתב כן, שכל המחויבים בקריאת המגילה, וגם נשים בכללם, חייבים בהלל, ומוכח שסבר שאכן הנשים פטורות מקריאת ההלל. וכן דייק הכלי חמדה (בקונטרס המילואים פרשת מקץ אות ב’). והשדי חמד (ח”ט מערכת חנוכה אות ט’ סק”ב) הביא בשם הגאון רבי שלמה הכהן ז”ל מו”צ דוילנא ובעל ה”חשק שלמה” לדייק גם מהמשך ד’ הרמב”ם שסבר שנשים פטורות מאמירת הלל של חנוכה, שבהלכה ה’ כתב “בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל”, ובה”ו מנה את י”ח הימים בהם גומרים את ההלל והביא את דיני ההלל, ובהי”ד כתב שאשה אינה מוציאה את האיש שאמירת ההלל ומשמע שדין זה הוא דין כללי לכל הי”ח ימים, שאשה אינה חייבת באמירת ההלל, ולכן אינה מוציאה את האיש באמירתו.

והנה התוס’ בסוכה (לח, א ד”ה מי) כ’ שמדברי הש”ס ש”מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין”, משמע שאשה פטורה מהלל דסוכות ועצרת משום מעשהז”ג. והא דחייבות בהלל דליל פסח וכו’, שאני הלל דפסח דעל הנס הוא בא ואף הן היו באותו הנס, עכ”ד. והנה בתוס’ במגילה (ד,א) איתא שנשים חייבות בקריאת המגילה, והביאו פירוש הרשב”ם שעיקר הנס נעשה ע”י הנשים בפורים ע”י אסתר, בחנוכה ע”י יהודית ובפסח נגאלו בזכות נשים צדקניות, והתוס’ כ’ באופ”א, והוא שבפורים היו בגזירת להשמיד ולהרוג, בפסח היו משועבדות לפרעה במצרים ובחנוכה “הגזירה היתה מאד עליהן”. והנה לפי”ז קשה דא”כ מדוע שהנשים לא יתחייבו באמירת ההלל על נס חנוכה, שהרי היו הן באותו הנס, וצ”ע.

וכן הוא ג”כ במג”א ובא”ר ובביה”ל בסי’ תכ”ב, שכתבו שנשים פטורות מקריאת כל ההלל, מלבד הלל של ליל פסח, כיון שהיו באותו הנס, וצ”ע כנ”ל מדוע פטורים מהלל של חנוכה, והרי בחנוכה היו באותו הנס, וצ”ע.

והנראה בזה ובהקדם ד’ מו”ר הגרש”מ דיסקין זצ”ל (משאת המלך הערות והארות אות פ”ו) שכתב ואלו דבריו: כבר העירו מדוע לא נהגו הנשים להדליק לעצמן. ויתכן לבאר לפי”מ שביארתי (ושמעתי שכבר קדמוני בזה) דמה שיש דין מיוחד של מהדרין בנרות חנוכה, הוא לפי שכל עיקר הנס היה להידור, שהרי מהדין היה אפשר להדליק בשמן טמא, דטומאה הותרה בציבור. ומעתה י”ל שהרי תקנת נ”ח היה הן לתשועות המלחמה והן להדלקת המנורה. ומעתה נשים שאינם במצות עבודת ביהמ”ק (עי’ זרע אברהם סי’ ג’ סק”ו), מעתה לדידהו כל ההדלקה היא רק על התשועות דהמלחמה, וכדאיתא שאף הן היו באותו הנס, וא”כ אין להן דין מהדרין, וכיון דכל הדין להדליק בעצמן הוא מדין הידור, לכן אינן מדליקות, עכ”ד מו”ר זצ”ל. ודבריו ז”ל שגם הדלקת נ”ח יסודם מניסי המלחמה וגם מניסי פך השמן, משמעותם בד’ הרמב”ם, שהקדים וכתב שנס ההצלה היתה בכך שהיונים פשטו ידם בבנותיהן ובממונם וצר להם לישראל וכו’, ושוב הביא לנס נצחון המערכה ע”י הכהנים החשמונאים דייקא, והיינו שגדר ההודאה על הנס הוא בכך שניצחו את המלחמה ושנס המלחמה היה דוקא ע”י הכהנים החשמונאים הצדיקים, שנס הנצחון הוא נס גבוה ומרומם יותר עי”ז שגם הנצחון הושג ע”י אנשי מעלה, וזאת יחד עם נס פך השמן, אשר בגינו מוסיפין נר בכל יום ויום.

ולפי יסוד זה, שהדלקת נר אחד בכל יום ויום הוא מדין נס המלחמה, ניתן לבאר את הדברים כך: שנשים חייבות בהדלקת נ”ח, כיון שהיו בנס המלחמה וניצלו מהא דפשטו ידן בבנותיהן. אך ההלל ניתקן על נס פך השמן, ונשים אינן בכלל נס השמן כיון שאינם בדין נתינת מחצית השקל שמהן קונים קרבנות ציבור, וע”כ פטורים הן להרמב”ם מהלל דחנוכה.

וראיה נפלאה לדברינו שהלל דחנוכה ניתקן על נס פך השמן ולא על נס המלחמה, יש להביא מדברי התוס’ בתענית (כח, ב), שכתבו וז”ל: “דחנוכה דינא הוא לגמור הלל, דכל הח’ ימים היה הנס מתגדל”. והרי רק נס פך השמן היה מתגדל והולך, אך לא נס המלחמה, שהסתיים בכ”ה בכסלו, ובהכרח שלדעת התוס’ הלל דחנוכה נתקן על נס פך השמן. [ואע”פ שגם הדלקת הנרות שבכל יום מתווספת בעוד נר בכל יום, בגלל הוספת נס פך השמן, וכד’ הש”ס בשבת, מ”מ ע”ז כבר הקדמנו יסודו של הגרש”מ דיסקין זצ”ל, שהנר הראשון שבכל יום עניינו משום נס המלחמה, ואילו הוספת נר ונר בכל יום עניינה הודאה על נס פך השמן].

 ואולם בתפילת “על הניסים” כלל לא נזכר נס פך השמן אלא רק ניסי המלחמה (ואף שהוזכר שם “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, הלא כבר ביארו האחרונים שהכוונה לנרות התשועה על המלחמה, אותן הדליקו ב”חצרות קדשך”, בירושלים עיה”ק, אך לא על הדלקת נרות המקדש, שהרי מנורת המקדש לא היתה במקום הנקרא “חצרות). ואם כנים אנו בדברינו נמצא שנשים פטורות מקריאת ההלל, אך יתחייבו באמירת “על הניסים”, שהיא הודאה על נס המלחמה, בהן שייכות הן.

 

 

 

 

כבתה זקוק לה

 

שבת כא, א: אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה  וכתב רש”י: זקוק לה – לתקנה, הלכך: צריך לכתחלה לעשות יפה, דילמא פשע ולא מתקן לה. והפנ”י דקדק אמאי כתב רש”י דדילמא פשע בה ולא נקיט דשכח  או לא שם את ליבו ולא הדליקה שוב, עי”ש.

והנראה דהנה יש לחקור האם למ”ד כבתה אין זקוק לה הכוונה דכיון שכבתה א”כ איגלאי שההדלקתו הראשונה לא היתה כהוגן וכעת זקוק להשלים את מצוותו הראשונה, א”ד דכיון שהדליק בראשונה, שוב התקיימה מצוותו, רק מכיון ועדיין לא השלים את חוק שעור הדלקתו, לכן צריך הגברא להדליק שוב. ולפי”ז י”ל דזהו כוונת רש”י, דאכן אין חסרון במעשה המצוה הראשוני שעשה, וע”כ אינו צריך לישב ולצפות ולראות כיצד יפול דבר בנרו והאם הנר ייכבה, ולכן אם לא שת ליבו שהנר נכבה, שפיר קיים מצוותו, וחסרונו הוא רק כאשר ראה שהנר כבה, ופשע ולא הדליק שוב.

והכי נראה מדברי הרמב”ן, דכתב: “הא דאמרינן כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ק”ל מנ”ל שמותר להשתמש לאורה, דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק לה ובשבת אי אפשר להזקק לה. ואיכא למימר דס”ל לתלמודא כיון דבשבת א”א להזקק לה, לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים, דכיון שאפשר שלא יכבו אע”פ שפעמים שכבין, לא איכפת לן, ושבת למ”ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ”ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לדברי הכל, ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים, שבשבת לדברי הכל כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד, אבל קשיא לן מה שפי’ רבינו הגדול ז”ל ש”מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת דאי כביא לא מצי מדליק לה, ולפי פירושנו אין ראיה משבת דלכ”ע אין זקוק לה אלא מחול מדלא חיישינן דלמא פשע כדפרש”י ז”ל”, עכ”ל. והיינו דהרמב”ן סבר דכבתה זקוק לה פי’ דאין חסרון במצוה קמייתא דיליה, דא”כ אזי זה שכבתה הוא חסרון בעצם מעשה המצוה הראשוני, ושפיר היה עלינו לחשוש שיכבה ויפסיד מצוותו. אלא ס”ל רק שנאמרה ההלכה שידליק שוב כדי להשלים זמן שעורו. אך בשבת דא”א להדליק שוב, ממילא לא איכפ”ל שכבתה.

ויש להכריח כן מעט, דאף למ”ד כבתה זקוק לה הכוונה שאין חסרון בהדלקתו הראשונה, אלא שהצריכוהו להדליק שוב, דהנה אנו מברכים ברכה בשעת ההדלקה, וא”נ דאם הנר כבה הוי חסרון בעצם המצוה ומעשה ההדלקה, א”כ יקשה האיך מברכים על הספק, והרי דברים שבכל יום שהנרות נכבים, והוא דבר המתרחש הרבה בכל בית, וא”כ נמצא שיתכן שהברכה תהיה לבטלה. ועי’ פסחים (ז, ב) חוץ מן הטבילה ושופר בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי. ובירושלמי ברכות (פ”ט ה”ג) נאמר:  יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה, מעתה משיבדוק הסימנין, חזקת בני מעיים כשרים. ועי’ שבולי הלקט (הלכות מילה סי’ ד). וא”כ חזי’ מד’ הירושלמי דמברכים על השחיטה רק משום חזקה, הרי דבמקום שישנו חשש שהמצוה לא תעלה יפה, חיישינן לברכה. וא”כ מדוע לא חוששים שיכבה הנר והאיך יברך. (וקשה לומר שיכול לברך, כיון שיכול להשלים מצוותו ע”י שידליק שוב. כי לעיתים לא ישים את ליבו שהנר נכבה, או שיראה כן אחר השיעור שתכלה רגל מן השוק וכדו’). אלא דכיון דאף אם  יכבה אכתי קיים מצוותו הראשונה, ורק חייבוהו להדליק שוב, ע”כ אין חסרון בברכתו.  

 והנה התרומה”ד (סי’ קב) כתב וז”ל: שאלה: הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע”ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה”ג או לאו? תשובה: יראה דאין זקוק לה אפילו כה”ג. ואע”ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך, והיינו צאת הכוכבים ולא קודם, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה. וא”כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב”ו להדליק נר חנוכה, ואע”ג דאכתי ליכא מצוה, ע”כ היינו טעמא דמשום דא”א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות  (ו, א בד”ה שכן), שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו. ואפ”ה בעי למימר התם דלידחי ל”ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר.

וראיתי מקשים מה הוכיח התרומה”ד מהא דמברכין על המצוה דהוי כהתחלת המצוה בהכשר, והרי שפיר אפ”ל דהדלקת הנרות בער”ש לא נחשבת להתחלת המצוה כלל, רק מכיון שא”א בענין אחר, ע”כ מברכים בשעת ההדלקה. (ובאמת התרומה”ד עצמו נחית לזה וכתב כנ”ל: ” ואע”ג דאכתי ליכא מצוה, ע”כ היינו טעמא דמשום דא”א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה”. ואולם לדברינו יבואר יותר בס”ד).

ולדברינו י”ל דהוכחת התרומה”ד היא דהנה אם במקום דקי”ל כבתה זקוק לה חסר בעצם מצוותו הראשונה, א”כ האיך מברכים על ההדלקה, הרי יתכן שהנר יכבה ואז תהיה ברכתו לבטלה. וכאן א”א לטעון ולומר שידליק את הנר שוב, כפי שניתן לעשות בימות החול. שהרי בשבת א”א להדליק הנר שכבה. אלא בהכרח, וכך הוכיח התרומה”ד, בהכרח שנחשב שהמצוה החלה עם ההדלקה, למרות שהדליק עוד קודם שקיעה”ח, וממילא גם בער”ש כבתה אין זקוק לה.

 

בדברי המאירי בדמיון כבתהדנר שבת לכבתהדנח

 

המאירי (בפ”ב דשבת, ריש הל’ חנוכה) כתב דברים מופלאים, וז”ל: “כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי’ בשבת שבה, ולמדת מכאן שני דברים. א’ שממה שהתרת כן בשבת, אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, שאלו היה מותר להשתמש לאורה, לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת, שהרי היה שם חשש שמא יטה. והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק, שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן, ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין, וא”כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת. ואע”פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם. ועוד שאין ללמדה משבת שמ”מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן, הא בחול זקוק, עכ”ל.

ודבריו צ”ע, שמהו הקשר והדמיון להא דבשבת אמרי’ דכבתה אין זקוק לה להא דנ”ח. ומו”ר הגרש”מ דיסקין זצ”ל ניסה לתרץ בזה דאפשר דהמאירי סבר שגם הדלקת נ”ח ענינה לכבוד היום ובזה מתקיים הפרסומי ניסא, ולכן סבר שאם נר שבת שהוא לכבוד היום וכבה אין זקוק לה, א”כ כ”ש נר שהוא לכבוד היום דחנוכה לא עדיף ממנו, אך כתב דהוא דוחק לפרש כן בד’ המאירי וצע”ג. (ואם כדבריו, ייקשה אמאי לא נילף מהכא גם להדלקת נ”ח בימות החול).

והנראה בס”ד בביאור ד’ המאירי ובהקדם ד’ החת”ס (שו”ת ח”ו סי’ ז) דהביא ד’ תרומה”ד הנ”ל דבע”ש מברכים ‘וציונו’ דהתם א”א בענין אחר, וכתב ע”ז כך: “ולפע”ד לא היה צריך לדחוק בזה כלל, דבנר חנוכה א”א לשמנה ימים בלי שבת, וא”כ חשמונאים שתקנו הדלקת חנוכה, מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן הדלקתו קודם לילה, ושייך ‘וציונו’ שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא”, עכ”ל. והיינו דכיון שא”א להדליק נ”ח בשבת אחר השקיעה, ע”כ זאת גופא תיקנו, שבער”ש מדליקים קודם השקיעה.

והנה יש להעיר האיך תיקנו להדליק בער”ש אי כבתה זקוק לה, והרי יתכן מאד שהנ”ח ייכבה וא”נ שכשנכבה הנר חסר במצוותו, נמצא שלא הדליק וגם ברכתו לבטלה?  אלא בהכרח שזאת גופא היתה התקנה של הדלקת נ”ח בער”ש, שתהיה ההדלקה כהדלקת נר שבת, שכשם שבנר שבת כבתה אין זקוק לה לא בגלל פטור אונס, אלא דזה גופא היתה התקנה, להדליק את הנר מבלי צורך לשומרו שלא יכבה, כן הוא ג”כ עיקר התקנה דהדלקת נ”ח בער”ש, שגוף התקנה היתה דכיון א”א להדליקה כיון שאסור להדליק נר בשבת, לכן נתקנה תקנה דכך היא מצוותה, דאם ייכבה הנר א”צ להדליקו שוב, ולא רק מטעם דאונס רחמנא פטרי’.  וממילא י”ל דכך נתקן רק בהדלקת ער”ש, אך לא בהדלקת נרות ימות החול, כי אז ניתן להדליק הנר שכבה וע”כ כבתה זקוק לה.

(ובעצם ד’ המאירי דכ’ דבנר שבת כבתה אין זקוק לה יש להבין, דבשלמא א”נ כדעת הראשונים דהדלקת נר שבת מדין כבוד הוא, אכתי י”ל דמתקיימת מצוותו בעצם ההדלקה ואי כבתה אין זקוק לה. אך המאירי הרי סבר (לקמן בפ”ב דשבת) דהדלקת נ”ש מדין עונג שבת הוא (דכתב: “הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה”), ופשוט שאם לא התענג בשבת גופא אזי לא קיים מצוותו,וכ”כ הגר”א בביאורו בסי’ תקמ”ט ועיין בזה בחידושי הגרי”ז סטנסיל. א”כ מדוע באמת אם כבתה קודם השקיעה אין זקוק לה?  וצ”ל דאה”נ ואכן א”א להוכיח דהמאירי סבר כהתרומה”ד דאם כבתה אף קודם השקיעה  אין זקוק לה, אלא כוונתו היא (כפי שביאר לי ידידי הרה”ג ר’ יוסף כ”ץ שליט”א) שכיון שבהדלקת נר שבת צריך לקבל שבת, או שכבר נכנסת השבת, וא”א לשוב ולהדליקה, ע”כ עצם תקנת חכמים היתה דכבתה אין זקוק לה. והדברים יתיישבו יפה עם דברינו הנ”ל בעזהית”ש).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *