בענין היתר השימוש בפך השמן

רבני בית ההוראה
ט"ז כסלו ה'תשע"ב

מרן הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ”ל

רבה של ירושלים, מיר ופוניבז’

עם הערות והארות, ציונים ומראי מקומות,

 מאת אאמו”ר הרה”ג רבי יעקב צבי גנוט שליט”א,

מעורכי ספר ‘חשבונות של מצוה’ להגאון האדר”ת זצ”ל

 

 

בענין היתר השימוש בפך השמן

יש להקשות, לפי מאי דקיימא לן ((עי’ יומא ג,ב. ‘דתניא “קח לך” משלך, “ויקחו אליך” משל ציבור דברי ר’ יאשיה, ר’ יונתן אומר בין “קח לך” בין “ויקחו אליך” משל ציבור וכו’, א”כ חזינן דכ”ע לא פליגי דבעינן משל ציבור. ועי’ בילקו”ש (פרשת תצוה רמז שע”ח). ויעויין ברמב”ם פ”ח מכלי המקדש הלכה ז.)) דכל מקום שנאמר “ויקחו אליך”, ((שמות כז, כ. ויקרא כד, ב. במדבר יט, ב.)) [היינו] משל ציבור. אם כן קשה טובא, בנס חנוכה שטמאו כל השמנים ורק פך אחד נשאר בשלמותו ((עי’ שבת כא, ב.)) , הרי תקשה, כיון שנכנסו היוונים להיכל נעשה הפקר, כמו שכתוב בעבודה-זרה נב, ב ((א”ר פפא… דכתיב “ובאו בה פריצים וחללוה” (יחזקאל ז, כב.) וברש”י שם: מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל, יצאו כליו לחולין. וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא וכו’.)) . והרי קיימא לן דצריך להיות משל ציבור ((עי’ בב”מ קיח, א. דפליגי בה רבנן ור’ יוסי, דרבנן חיישי להכי ור’ יוסי לא)) . והרי (ה)מוצא הפך זכה בה מדין הפקר, וניחוש דלמא לא מסר לציבור יפה יפה. ועיין תוספות יומא לה, ב ((ד”ה ניחוש שכתבו דאף דבגמ’ שם משמע דלא חוששין לכך, זהו דווקא בכהן גדול (ע”ש טעמו) אך בעלמא חיישינן.)) . ובתוספות ישנים שם ((ד”ה ובלבד (נמצא בדף לו, א.) שדן שם האם מועילה מסירה לציבור גם בעבודת-ציבור או רק בעבודת יחיד עי”ש. ועי”ש גם בתוס’ הרא”ש ובמאירי.)) , ובמשנה למלך מזה ((בפ”ח הלכה ז מכלי המקדש שדן שם כנ”ל בהערה הקודמת, ומסביר מדוע הרמב”ם פסק זאת אפילו לגבי עבודת ציבור עי”ש.)) . ((לכאורה עיקר הקושיא תליא מ”ט דהאי דינא “דבאו בה פריצים וחללוה” האם הוא מדין ‘כיבוש מלחמה’, כבגיטין לח, א. עי”ש בתוס’ ד”ה אבל, וברשב”א דס”ל דמהני אף ללא יאוש. או דהוא מדין “יאוש” וכהאי דינא דשטף נהר קוריו עציו ואבניו, דהרי אלו שלו, וכזוטו של ים ושלולית של נהר, דהוי הפקר מיד אפי’ לפני יאוש. דכל קושית רבנו היא רק אם נימא שהוא מדין ‘כיבוש מלחמה’, אך אם נימא כדין הב’ לכאורה י”ל דכ”ז שייך רק באם הכלי מגולה לעין ושייך ע”ז יאוש. אך אם נימא כמ”ש התוס’ בשבת כא, ב. שהיה טמון בקרקע (עי”ש בד”ה שהיה מונח שיישב עי”ז מ”ט לא נטמא בהיסט, והרי הם כזבים). ועי”ש ברש”י ד”ה בחותמו שכתב ג”כ בהצנע וכו’, וא”כ בכה”ג ליכא למימר דהוה הפקר, דהא לכה”פ נחשב כמו שאיכא מכשולות בנהר, דבכה”ג כתבו שם בראשונים דלא הוה הפקר מאחר ולא מתייאש בכה”ג, וא”כ ה”ה הכא במוצנע דאינו ודאי דיתיאש, וא”כ ל”ה הפקר ונשאר בקדושתו הראשונה.))

ואם תמצי לומר דהמוצאה מסרה להקדש, תקשה. דלפי מה שאמרו בגמ’ שבת כא, ב. שנעשה בו נס, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד (ולגירסת השאילתות ורבנו ירוחם “אפילו יום אחד” ((עי’ בשאילתות בפרשת וישלח (עמ’ קעג בהוצאת מוסד הרב קוק) שסותר עצמו. דמתחילה כתב “והוה ביה שיעורא יומא חד”. ואח”כ (בדף קעח) כתב “ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד” (וכבר עמד ע”כ בחשק שלמה בשבת כא, ב. ועי”ש מה שתירץ.) ועי”ש בפי’ שאילת שלום מה שיישב, ובפי’ העמק שאלה מה שדחאו.

ומידי דברי בו, אכתוב כאן מה שנתקשיתי ע”ד החשק-שלמה הנ”ל שרצה ליישב כמה קושיות. חדא, מ”ט עבדינן ח’ ימים. ב) דמנפ”מ, והרי הדלקת-הנרות דוחה טומאה, ובפרט למ”ד דהותרה בציבור, ועוד קושיות עי”ש. ורצה לישב ע”פ הרמב”ם דס”ל דהיה מדליקה גם בבוקר, והדלקה דבוקר (כך נראה לו) אין דוחה טומאה, (ורצה גם לדייק כך ברמב”ם). ולפי”ז ר”ל דמ”ש ד”לא היה בו אלא ליום אחד”, הכוונה רק ללילה, אך לבוקר לא היה. ועיקר הנס נצרך רק להטבה דיום (דכאמור לעיל) דאינה דוחה טומאה וכו’, עי”ש. והנה המדייק בלשון השאילתות הנ”ל (שגם הוא מזכירו שם) יראה שכתב וז”ל:“דההוא לוגא דאשתכח” וכו’. והרי לצורך המנורה סגי בחצי לוג, עי’ מנחות פט, א. וכן נפסק ברמב”ם בפרק  ג מתמידין ומוספין הלכה יא. וודאי דהכוונה ב’לוג’ היתה גם לצורך הלילה וגם לצורך הבוקר, דהא לכתחילה ודאי דבעינן להדליקה ג”כ משמן טהור, וא”כ נדחו דבריו, וצ”ע.)) ) ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. תקשה, מאי טעמא לא נתחייבה בהפרשת תרומות ומעשרות בנתווסף ((עי’ בחזון איש דמאי סי’ טו ס”ק א (בד”ה ע”ד הזיתים) שכתב שם דבזכה מההפקר ואח”כ נתווסף, אפשר שחייב (ע”פ הכ”מ שלמד כך ברמב”ם) עי”ש. ושמא כאן יש לחלק, דאף אי נימא דבעלמא חייב הנתווסף אף שכבר היה הפקר וכנ”ל, אך כאן הרי כל הנוסף היה ע”י נס, ושמן נס י”ל דפטור מתרו”מ. עי’ ברד”ק במלכים ב’ (פרק ד’ פסוק ז’) גבי נס השמן דאשת עובדיה ששאלה לנביא האם צריך לעשרו, ואמר שלא. ומביא ד”ז מתוספתא עי”ש, וז”ל: וכד איתרחיש לה ההיא ניסא אמרת ליה לנביא דה’, אית עלי עשיר מהאי מישחא אי לא. (האם מוטל עלי לעשר משמן זה או לא) אמר לה בעלך… וכו’ ואף את לית על משחך עשור, דמן ניסא הוא, עכ”ל. (אין על שמנך חובת מעשר, מפני שמִן הנס הוא). (נ.ב. בתוספתא שלפנינו אינו בנמצא.))) .

ואם תמצי לומר דזכה בהן הקדש הפטור מתרומות ומעשרות ((עי’ פאה פרק ד’ משנה ח’: המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין, משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן  ואח”כ פדאן פטורים, שבשעת חובתן היו פטורין. ועי’ ירושלמי שביעית פרק א הלכה א, דדריש מדכתיב “דגנך” (דברים יח,ד.) ולא דגן הקדש עי”ש.)) , אתי שפיר. אך אי נימא דחייב ((יש שדייקו זאת מהרמב”ם בפרק ב’ מתרומות הלכה ט, שכתב וז”ל: ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות, הלקט והשכחה ופאה וכו’ ולא מנה שם הקדש בהדייהו. אך יעויין בהגהות גליון הש”ס לרע”א על הירושלמי בפרק א’ ממעשרות הלכה א. שאכן תמה כך על הרמב”ם, ומ”מ כתב דפשוט שהדין הוא שגם בהקדש פטור, שהרי זו משנה מפורשת בפאה (עי’ בהערה קודמת). וכן כתב גם בערוך השולחן, זרעים סי’ נ”ח ס”ק י”ד. ועי’ מנחות סו. במתני’, דכך ס”ל לר”ע.)) , יש להקשות, איך הדליקו מזה, הא קיימא- לן [דבשמן] הנס לא היה רק כשיעור הדלקה, ולא נשאר כפי התרומות ומעשרות. וממקום אחר אי אפשר להפריש, דהא כל השמנים היו טמאים ((ולכאורה ה”נ ליישב, דמ”ש ‘וטמאו כל השמנים’ איירי בשמנים הכשרים למנורה. וכדפסק הרמב”ם בסוף פרק ז’ מאיסורי מזבח הלכה י. וז”ל: אין כשר למנורה אלא וכו’ אבל למנחות כולן כשרים, עכ”ל. וא”כ י”ל דהיו ג”כ שאר שמנים טהורין רק שהיו כשרים רק למנחות, וא”כ יכלו להפריש מהם כדת וכדין. ואף שבהגהות חשק שלמה (שבת כא,ב) כתב וז”ל: ודוחק גדול לומר דדווקא שמן זית זך לא נמצא רק  פך אחד, אבל שמן כשר למנחות היה בנמצא הרבה. דכיון שנטמא ע”י משמוש העכו”ם… צריך לחוש לכל השמנים שמא נגעו בהם, עכ”ל. הנה כ”ז הוא לשיטתו שנמצא בגלוי. אך למ”ש לעיל (עי’ בהערה 9), דאיירי בטמון באדמה. ל”ש טעמו הנ”ל, ושפיר אפשר לתרץ תירוץ זה ברווח.)) , ואין מפרישין מן הטמא [על הטהור] ((עי’ רמב”ם פרק ה’ מתרומות הלכה ח’.)) , ואם כן הוה ליה טבל. וקיימא לן [ד]אין מביאין נסכים מן הטבל ((עי’ רמב”ם פרק ה’ מאיסורי מזבח הלכה ט’.)) משום שנאמר ((יחזקאל מה, טו.)) “ממשקה ישראל” ((ודרשינן מן המותר לישראל. ולכאורה היה אפשר להקשות עוד, דהא אסור ליהנות ממעשי ניסים כדמשמע מתענית כד, א (עי”ש ברש”י ד”ה אלא כאחד מעניי ישראל דכתב כן). וי”ל דברבים שאני דהא הטעם הוא משום דמנכין לו מזכויותיו וכמ”ש רש”י שם. וברבים ל”ש טעם זה לכאורה. דאי לאו הכי, כיצד נהנו בנ”י מהמן במדבר וכדו’. ויש עוד שתירצו בזה, דשאני נס שהוא “יש מיש” מאשר “יש מאין”, דרק בזה יש איסור. וראיה לדבר, מהגמ’ תענית שם שהוציא לפועלים תאנים מתאנתו בדרך נס. ועיין בזה עוד בשדי חמד (מערכה אלף אות שפב). ובמצפה איתן מנחות סט, ב. בנס החיטין (שהביאו רבנו בהמשך) מש”כ בזה. ואכמ”ל.)) כמו שכתוב בפסחים מח, א. וליכא למימר דזהו רק להקרבה במזבח, ולא להדלקה. זה אינו, למאן דאמר נסכים לספלים, כזבחים  צא, ב. ((דאיכא התם מ”ד דס”ל דהמתנדב יין, מזלפו ע”ג האישים. ואליביה הוא דאיכא למימר דכשמזלפו (=מקריבו) ע”ג המזבח בענין “ממשקה ישראל”. אך למ”ד התם דאזיל לספלים (ואינו כמקריבו), מנפ”מ. אלא חזינן דאף כשאינו מקריבו ע”ג המזבח, אמרינן דבעי נמי  “ממשקה ישראל”.)) והרי לספלים נמי לא הוי למזבח, (( קשה לי, דהרי אף למ”ד דנותנו לספלים, איכא למימר דנחשב כנותנו למזבח. עי’ סוכה מט, ב. מ”ש שם ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין ע”ג מזבח, פוקקין את השיתין, לקיים מה שנאמר “בקדש הסך נסך שכר לה'”. מאי משמע, א”ר פפא “שכר” לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות, ע”כ. והכוונה דע”י כך כביכול משקהו ומרווהו למזבח, (ורק לאחמ”כ פותחין הנקבים ויורד לשיתין). וא”כ בנדו”ד עדיין אפשר לחלק ולומר, דבהדלקה יתכן ולא צריך “ממשקה ישראל”, וא”כ לא קשה מידי. אך עי’ ברמב”ם תמידין ומוספין פ”י ה”ז שהשמיט הך דינא ‘דפוקקין’. ויש שביארו דבריו דס”ל דהוא רק הנהגה טובה, וכן משמע במאירי. וא”כ אי”ז מעיקר דינא, וליכא למימר דנחשב להקרבה ע”ג המזבח, והדרא קושיא לדוכתא. (ועי’ בזה עוד בערוך לנר סוכה מט: ד”ה בגמ’ אמר ריש לקיש (צד, ד.) שביאר בדבריו, שהרמב”ם איירי בבית ראשון, ואה”נ בבית שני היו פוקקין כדי שיהא היין מלא ושבע ע”ג המזבח). ועי’ באו”ש שם בהלכה ח’ מש”כ בזה.)) והויא ליה  כהדלקה ((ובלאו הכי ק”ל, מאי קא קשיא ליה לרבנו. דאף אי נימא דהקדש חייב בתו”מ, מסתמא כשנתנו בלוג זה, היה כבר לאחר שנתקן והופרש כל מאי דצריך, דחזקה על חבר וכו’, וכ”ש כאן דכהנים זריזין הן. וביותר דעומד זה השמן להדלקת המנורה הטהורה, שלא ישהו בלוג טבל וכדו’. ומה שהקשה שיתחייב על הנתווסף. י”ל דלא גרע מבצלים וכדו’ שהוסיפו בלי ששתלן שוב באדמה, מאחר והתוספת אינה מקרקע, פטורין כמ”ש בסוף מס’ מעשרות (פ”ה מ”ב) עי”ש. וכן פסק הרמב”ם בפ”א הי”א מהלכות מעשר עי”ש. ועי’ בדרך אמונה הלכות תרומות (עמ’ כד) בביה”ל ד”ה אוכל, והוא כדברנו, וא”ש.)) .

ואפילותימצי לומר דתליא אם נידון של גבוה מה שנעשה על ידי נס, כפירות הגדלים   בארץ-ישראל, וחייב בתרומות ומעשרות מן התורה. והיא בעייא במנחות סט, ב ((שם, בעי ר’ זירא חיטין שירדו בעבים מהו, ומבואר בגמ’ דלגבי כשרותן למנחות לא קמבע”ל דכשרות. והספק הוא רק לגבי “שתי הלחם”, דכתיב בהו “ממושבתיכם” ואתא לאפוקי מחו”ל, וא”כ בכה”ג שפיר דמי. או דילמא דבעינן דוקא מא”י, וא”כ כשבאו מעבים (= מעננים) לא, ע”כ. ועי’ בהערות הבאות.)) . ועי’ שם בתוספות ((ד”ה חיטין, דהביא פירוש הקונטרס שירדו חיטים לארץ עם המטר, ע”י שבלעו העננים ספינה המלאה בחיטים. ור”ת התקשה, דא”כ ממנ”פ, אם החיטים שבספינה היו מא”י א”כ קרינן בהו “ממושבותיכם”. ואי מחו”ל, הריהם ממועטים מ”מושבותיכם”. ולכן חולק על רש”י, וס”ל דירדו ע”י נס עי”ש. (ועי’ ברדב”ז פ”ח מתמידים ומוספים ה”ג מה שיישב לרש”י).

ומידי דברי בו אכתוב מה שנתקשיתי בדבריו, שכתב שם דבבאין מן הים פסולין מן המנחות, והרי בגמ’ מפורש דלמנחות לא קמיבע”ל מדלא כתיב בהן “ממושבותיכם”. ונדצ”ל פסולין לשתי-הלחם, ופלא שלא מצאתי מי שעמד ע”כ). וכוונת רבנו כהתוס’, ור”ל דלצד דממעטינן רק את הגדל בחו”ל, א”כ ה”נ נחשבין גם בבאים בנס-מעבים, כפירות א”י, ויתכן ויתחייבו בתו”מ. (וצ”ב מנא ליה הא, דיתכן ובאמת כשרים וכנ”ל, אך לא שנאמר שיחשבו כפירות א”י, וה’ יאיר עיני).)) , דלמנחות שפיר דמי, (( עי”ש בשפת אמת שביאר הטעם דמ”מ נקראין ‘לחם’, דומיא ד’מן’ שנקרא לחם מן השמים.)) ורק לענין עומר קמיבעיא ליה משום דכתיב “ממושבתיכם” ((ויקרא כג, יז.)) . – ויש לומר דשם היה יכול להפריש מיניה-וביה. אבל בכאן ((דברי רבנו כאן סתומים, ויתכן והתכוון להמשיך בשאלתו על הצד דהקדש חייב בתו”מ וע”ז כתב דשם יכול להפריש וכו’ משא”כ כאן. (וכמ”ש לעיל, דממקום אחר לא, משום שכל השמנים נטמאו. ומיניה וביה ג”כ אינו יכול, דיחסר משיעורו). ולפי”ז צריך לגרוס בדבריו אבל בכאן [לא]. וגם ההמשך ל”ב כוונתו, ויתכן דרצה להקשות אפי’ לצד דהקדש פטור מתו”מ, מ”מ כיצד יזכה בו הא אין קנין חצר להקדש… וע”ז תירץ בהמשך דמ”מ יש לו קנין מדרבנן, וא”כ נפטר מתו”מ וא”ש, כך נ”ל כוונתו.)) , אי נימא דחצר ההקדש אינו זוכה כמו שכתבו האחרונים, עי’ מגן-אברהם סימן קנ”ד ((או”ח סי’ קנד ס”ק כג. וז”ל: מצא דבר בחצר ביהכנ”ס, זכה בו. ולא אמרינן דחצר ביהכנ”ס קונה להקדש. דחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש. (אגודה, ריש מעילה) ע”ש. ועי’ בשקלים פ”ו, עכ”ל. (ועי’ במחה”ש, שכוונתו למ”ש בשקלים פ”ז מ”ב מעות שנמצאו בהר-הבית הרי הן חולין. וראיה דהקדש לא קנה, דאי קנה הו”ל הקדש).)) , ובקצות החושן ((חו”מ סי’ ר’ ס”ק א’. שהביא להנ”ל בהערה קודמת, והוסיף שמקור הדין הוא מב”ב עט, א. דתנן התם דאם הקדיש בור ונתמלא, אין מעילה במה שבתוכו. וכתב שם הרשב”ם: דלא אלים כח ההקדש לקנותו, משא”כ בהדיוט דאיתרבי מ”ואם המצא תמצא בידו” אבל לא בהקדש. “וכ”כ התוס’ שם דהדיוט קונה מטעם יד, ואין יד להקדש. ואח”כ הביא דעת הרמב”ן (ב”ב עט, א.) דס”ל דהקדש כן קונה בחצר, רק דאין בו מעילה. והקשה עליו, עי”ש.)) , ונתיבות המשפט סימן ר ((במשפט האורים בפתיחה לסי’ ר ד”ה ולענין אי יש חצר להקדש.)) . ולכאורה יש להביא ראיה, מהא דרבי יוסי הגלילי דסבירא-ליה דקדשים-קלים ממון בעלים הם ((עי’ פסחים צ, א. ב”ק יב, ב. עו, א. וש”נ.)) . ומשמע אפילו הם ברשות-הקדש, הרי מוכח דאין חצר ההקדש קונה ((לא זכיתי להבין ד”ק, דהא מה”ת שתקנה החצר כשעדיין הבעלים לא רוצה להקנותם. ושמא רצונו להקנותו רק לאחר תחילת העבודה בהן, ואז באמת ההקדש קונהו וכ”ש בגמ’ בב”ק יב, ב. דמודה ר”י דלאחר שחיטה נחשב לממון הקדש)) . אך יש לדחות, דעל כל פנים קונה מדרבנן.

ועוד קשה, מהא דכל הזבחים (שנזבחו של”ש כשרים, ואם ((נראה דרצה למוחקו)) ) שנתערבו, יקריבום לשם מי שהוא, כמו שכתוב בריש פרק התערובות ((מתני’ זבחים עא, ב. קדשים בקדשים, מין במינו. זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא.)) . וקשה הרי יכולים לשאול עליהם ((נראה דכוונת רבנו, דבהכי ירויח שיוכלו הבעלים ‘לסמוך’ על קרבנם, משא”כ כשמקריב לשם מי שהוא דהרי סמיכה בבעלים דוקא. ומספק ליכא למיסמך, דהא עביד עבודה בקדשים שהרי סומך בכל כוחו (ועי’ בזבחים עד, ב. בסוף העמוד).)) , ובעל כרחך דיש לומר דבחצר ההקדש הוא שנתערבו, ואם-כן קנינהו חצר ההקדש ((נראה דכוונתו, וא”כ תו לא יוכל להשאל לאחר שכבר נקנו להקדש. וכמ”ש הראשונים (עי’ בשו”ת ר’ בצלאל סי’ ט”ו בשם הרשב”א בתשובה, ובחידושיו בב”ב קעד, א. (בד”ה כי קאמר ר’ הונא). וכן הוא בנימוק”י שם (דף פ”ב עדפי הרי”ף).)) . אך להטורי זהב יורה דעה סימן שכג ((סעיף קטן ב’ שמוכיח שם שאם מתחרט רק מפני התערובת ולא מפני עצם ההקדש, לא מהני למיחשב ל’פתח וחרטה’ וא”כ בכה”ג לא יכול להשאל עליו, עי”ש.)) דבשביל התערובות לא מהני שאלה, רק כששואל בלא זה, אם-כן אתיא שפיר קושיא זו, ויש לומר דאין חצר ההקדש קונה.

ויש להביא ראיה, מהא דקיימא-לן בתמורה כה, א. דלמאן-דאמר ולדות-קדשים בהוויתן הן קדושים, מותר לשנותן במעי אמן. וקשה, נימא דהויא ליה חצר הקדש, וליקנינהו הקדש, דלא מצי לשנינהו לחולין ולשאר קדשים ((דברי-קדשו צ”ב, דהא דין זה שיכול לשנותן ע”כ דהוא מדין ‘בעל-הקרבן’, והוא בעלות גמורה. ואשר ע”כ יכול לשנותן אף לחולין וכדו’. ומה לי שנמצא כעת בחצר-ההקדש, מ”מ כל שיש לו בעלים אין חצר-ההקדש זוכה בהן שלא מדעתו. (ואף שבאחיעזר ח”ב סי’ כה אות ט כתב שהוא בעלים רק להקדישו ולשנותו מקדושה לקדושה, ולא לדברים אחרים. אך עי’ בס’ נעלה ביהודה שכבר הקשה עליו מהא דזבחים קיד, א. שמפורש שיכול להכיל עליהם דין אתנן, ומחיר וכו’. ומה שסיים שם באחיעזר (נ, ב. מדפי הספר) דמשכח”ל רק בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי. כבר נסתר ממ”ש שם התוס’ בד”ה אתנן עי”ש). ועי’ במ”ש לעיל בהערה 31  וה’ יאיר עיני. (באמת צ”ע, מדוע שלא יקדשו מדין גידולי-הקדש. ועי’ בזה בחידושי הגרי”ז יא, א. ואין כאן מקומו).)) .

ואולייש לומר דהויא ליה חצר המטלטל[ת] דאינ(ו)[ה] קונה, עין בבא-מציעא ט, ב ((שם: בעי ר’ אלעזר האומר לחברו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה, מהו לקנות? אמר רבא… חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.)) . אך להרמב”ן בגיטין כא, ב ((צ”ל כא, א. בד”ה חצר מהלכת.)) . בטעמא דחצר [ה]מטלטל[ת] אינ(ו)[ה] קונה, [משום] דהויא ליה חצר שאינ(ו)[ה] משתמר[ת], אם כן זה לא שייך בנדון דידן.

ועיין שם בקצות החושן ((סימן ר’ ס”ק א’ בד”ה ולפי”ז.)) , שכתב בשם הריב”ש דבית-הכנסת הוא כחצר-השותפין שד’ אמות קונות לו שם. וחידוש שלא זכר דברי הש”ך בסימן רב ((סעיף קטן ד.)) שכתב בשם הרמב”ן שנוהגין להקנות בקנין אגב-קרקע של בית-הכנסת. משמע דסבירא ליה דהוה ליה כשותפות, דאם לא כן לא שייך קנין אגב-קרקע כלל, עיין שם. ועיין ביומא (יב,א.) [יא,ב.] דממעטין בית-הכנסת דהן קודש, ומשמע קודש ממש ((שם איירי לענין חיוב מזוזה, וז”ל הגמרא שם: יכול שאני מרבה אף הר-הבית, והלשכות, והעזרות, ת”ל “בית”. מה בית שהוא חול וכו’ יצאו אלו שהן קודש, ע”כ. ובפשטות אין הכוונה כאן למעט ביהכנ”ס. ועי’ במאירי כאן, וברמב”ם מזוזה פרק ו’ הלכה ו’ דס”ל דרק דירה שמשמשת קודש נפטרת מה”ט. משא”כ דירה שמשמשת לצורך כהן גדול שנחשבת כדירת-חול עבורו חייבת. ולגבי ביהכנ”ס הוא מחלוקת אח”כ בגמ’. וגם רבנן שפוטרין, אי”ז מטעם שנקרא קודש, אלא מטעם שאין הוא מיוחד לו. (ולגבי כל בית השותפין, עי’ בזה בריטב”א שכן נחשבת מיוחדת יותר מביהכנ”ס והביא דעה שכן משווה ביניהם, ודחה אותה עי”ש. והיא דעת התוס’ ישנים יב, א. בדעה א’. אך בפירוש אחר חילק בין ביהכנ”ס שאין שם חלק מוגדר לכל אחד, משא”כ בבית השותפין עי”ש). וצ”ע כוונת רבנו.)) . ודוחק לחלק בין מזוזה לקנינים.

ועייןזבחים פח, א. דאין כלי-שרת מקדשים אלא בעזרה ((שם במשנה: כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות היבש מקדשות את היבש… וכולן אין מקדשין אלא בקודש, ע”כ. ופרש”י: אלא בקודש, בעזרה)) . ועל-כרחך טעמא דכלי מקדש, [ד]הוה ליה כחצר ההקדש ((דבר זה הוא חידוש, דהא בפשטות זוהי גזיה”כ הנלמדת מהפסוק “כל הנוגע בהם יקדש” (שמות ל, כט). עי’ בגמ’ זבחים פז, א. ומניין לו לרבנו דהוא מטעם קניין? ושמא י”ל דמזה גופא דחזינן דאינו קדוש אלא מתוכו וכמ”ש בהמשך, מוכח דהוא מגדר הקניינים הרגילים. דאלת”ה, מניין שצריך דוקא תוך)) . ובסוטה יד, ב. מבואר דדוקא ביש לו תוך הוא דמקדש ((כוונתו למ”ש שם: סדר מנחות כיצד, אדם מביא וכו’ ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת. ובהמשך: וקומץ ממקום… ונותנו לתוך כלי-שרת, ומקדשו בכלי שרת ע”כ. אך צ”ב מנ”ל לרבנו דצריך דווקא ‘כלי שיש לו תוך’ הרי בהמשך מייתי בגמ’ דסכין שחיטה מקדש את הדם (ועי”ש ברש”י (ד”ה סכין) שכתב דהוה כלי-שרת. וכ”כ ג”כ בדף ו, ב. (ד”ה קדש הקומץ). ועי’ עוד בתוס’ בזבחים מז, א. (ד”ה איזהו מקומן) שהאריך לבאר ולהוכיח כנ”ל שסכין הוא כ”ש, עי”ש.) והתם הרי אין לו תוך. וא”כ י”ל דמ”ש כאן ‘לתוך כלי’ הוא לאו דווקא. ובאמת שהרמב”ם (פי”ג הי”ב ממעשה”ק) כשמביא הלכה זו כתב: ‘נותנה לכלי שרת’ ולא כתב ‘לתוך כ”ש’ וצ”ב מדוע שינה הרמב”ם מלשון הגמ’ ולא כתב ‘לתוך’. (ולא ראיתי שעמדו על שינוי לשון זה ברמב”ם וצ”ע). ועי’ במנחות עח, ב. ר”פ אמר וכו’… והכא בסכין קא מיפלגי, מ”ס סכין מקדשת ככלי-שרת. ומ”ס סכין כיון דלית ליה תוך אינה מקדשת ככלי שרת, ע”כ. (עי”ש ברש”י דפליגי רק אם מקדשת ככ”ש ללא דעת, אך כשיש דעת לקדש כ”ע ס”ל דגם סכין מקדשת אע”פ שאין לה תוך. וחזינן דלכ”ע לא בעינן כל שיש לו תוך. אלא דאם אין דעת לקדש בעינן דוקא ‘תוך’).

ובהמשך: איכא דאמרי… מר סבר סכין אלימא מכלי שרת, דאע”ג דלית ליה תוך מיקדשה. ומ”ס סכין לא אלימא מכלי-שרת, ע”כ. וכתב ע”ז רש”י שם: דאע”ג דלית ליה וכו’ מקדשת הזבח כשאר כ”ש שיש להם תוך, וכו’. משמע מרש”י דבאמת כלי שרת מקדשין רק כשיש להן תוך, (חוץ מסכין שהיא עדיפא). וצ”ב מדוע לא הוכיח רבנו מהכא, דהוא מפורש יותר לפי האיכא- דאמרי הזה. אח”כ מצאתי שהרמב”ם (בפ”ג ה”כ מפסוהמ”ק) כתב: כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש… ואין מקדשין אלא מתוכן. ובלחם משנה שם הקשה עליו, דדבריו סתרי אהדדי. דהא הגמ’ בזבחים פח, א. הביאה שתי לשונות. בלישנא קמא כתוב אין מקדשין אלא מתוכן, משא”כ ללישנא בתרא לא כתב מתוכן. ובגמ’ שם: מאי בינייהו, בירוצי המדות איכא בינייהו. ופרש”י, דלמ”ד דכתב מתוכן, לא קדשו. משא”כ למ”ד השני, ע”כ הגמ’. וע”ז הקשה הלח”מ, דמדכתב הרמב”ם ‘מתוכן’ משמע דס”ל דבירוצין הם חול. ובפ”א מכלי המקדש הי”ט כתב דבירוצי מדות-הלח הם קודש. וסיים, דלכך נראה דגורס רבנו ז”ל כגירסא הראשונה (ונראה לי שצריך להגיה בדבריו כגירסא השניה) דהיינו שלא גרס ‘מתוכן’ וא”כ ל”ק, ע”כ.

ובאמת שאח”כ מצאתי בילקוט שינויי נוסחאות (שבסוף רמב”ם פרנקל) שהביא בשם כת”י תימני (שכטר) דלא גרס ליה (רק ששם כתבו שהוא כנראה בגלל דילוג הדומות. וכנראה כוונתם שבהמשך כ’ הרמב”ם ‘ואין מקדשין אלא מלאים’ וחשבו שמלאים כולל ‘מתוכן’. אך בפשטות אי”ז הכוונה ‘מלאים’, אלא שצריך ‘שיעור שלם’ (עי’ רש”י שם ד”ה מלאין).)) , אם כן משמע דהוה ליה כמו בקנין, עין גיטין ס, ב. דבעינן כלי שיש לו תוך ((דתנן לעיל מיניה (נט, ב.) מצודות חיה ועופות ודגים, יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום, ור’ יוסי אומר גזל גמור. וע”ז אמרו בגמ’ שם (סב,ב.) באוזלי ואוהרי (ופרש”י: רשתות שיש להן תוך) כו”ע לא פליגי (רש”י: דכיון דיש להן תוך קנו לו כליו והוי גזל גמור) כי פליגי וכו’. ועי’ רמב”ם בפ”א  מהלכות זכיה ומתנה הלכה ג’ שפסק כת”ק. ועי’ בס’ מחנה-אפרים (הלכות מכירה, קנין חצר סוף סי’ י”א) שכתב דמ”מ נקטינן דלאו דווקא כלי שיש לו תוך, אלא אפי’ מחצלאות קונות לו. ועי’ בחידושי ר’ מאיר שמחה ב”מ סז, ב. מש”כ בזה.)) . ובזה כתבו האחרונים דהיינו טעמא דבכלי-הנכרים קונה עין עבודה זרה עא, ב. משום דהוה ליה חצרו, עין קצות-החושן סימן קצד ((ס”ק ג.)). ועל-כן צריך להיות דווקא בעזרה ד[לא] להוי ככליו של לוקח ברשות מוכר, דהיא בעיא דלא איפשטא בבבא-בתרא (פ, א.) [פה, ב.].

ויש לומר דמשום הכי שינה שמואל ((זבחים פח, א. אמר שמואל… כלי שרת אין מקדשין אלא שלימים, מלאים, ומבפנים.)) ואמר דאינו קדוש רק בפנים, ולא אמר ‘בקודש’ כבמתניתי ((שם, ועי’ בהערה 43.)) . דבא למעט בתי-כנסיות ובתי-מדרשות דהן קודש ((כוונתו, דמלשון המשנה אפשר לטעות ולומר ‘בקודש’ אפי’ בבתי-כנסיות (עי’ מה שהערנו ע”ד בהערה 42). ולזה קאמר שמואל ‘בפנים’ דווקא בעזרה, ומטעם  שכתב רבנו לעיל שיהיו כליו של קונה ברשות קונה, משא”כ בבתיכנ”ס.)) . ולתוספות ((ד”ה אלא בפנים: פי’ הקונטרס בעזרה, ותימה מדוע שינה מלשון המשנה ‘בקודש’. ופי’ ר’ חיים דמבפנים לכלי קאמר וכו’. וכוונת התוס’ לאפוקי כשחקק מקום מושבו מבחוץ, דאף דיש לו תוך, מ”מ אינו בפנים, עי”ש)) , סבירא להו לדוחק, וכתבו דבא למעט תוך הכלי. [וקשה דהא] במנחות יא, א. היא בעיא דלא איפשטא ונשארת בתיקו (( ושם: בעי ר’ אשי הפכיה למנא, ודבקיה לקומץ בארעיתא דמנא מאי, וכו’ תיקו. (וברש”י ד”ה בארעיתא: כגון שהיה לכלי בית קיבול מאחוריו, כמו שיש בקערות.)) ומאי טעמא לא פשיט (להכא) [לה מהכא]. ועל כרחך כרש”י. ויש לומר [ד]תוספות לשיטתם דסבירא להו דאין חצר להקדש, עין בבא-בתרא עט, א ((ד”ה ואין מועלין, שכתבו שם דחצר שקונה היא מטעם יד, ולא מצינו יד להקדש)) . ובתוספות יומא מח, א, ד”ה בעי. שהעירו כן מהא דמנחות שם, אהך דזבחים שם ((דהיינו שהתוס’ עצמם הקשו (להך דלעיל) דבמנחות בעי לה, ומכאן איכא למיפשט כמ”ש רבנו.)) .

ועיין תשובות חתם סופר חלק או”ח סוף סימן מד, שכתב להביא ראיה ממשנה דשקלים פרק ה’ משנה ד, דאם הותירו הותירו לו ((הלשון במשנה שם: ואם הותירו, הותירו להקדש.)) , ומאי-טעמא לא זכה בהן הגזבר ((במשנה שם איתא, דהצריך לנסכים קונה חותמת מהממונה על החותמות, ונותנה לממונה על הנסכים כדי לקבלם. לערב באין זה אצל זה, וממונה הנסכים מקבל כסף כנגד החותמות שאצלו. ואם בדקו ונמצא פחות כסף ממס’ החותמות, משלם משלו. ואם הותירו (-דהיינו יותר כסף), זכה בהם ההקדש, ע”כ. ומזה הוכיח החתמ”ס, דמדלא זכה בהם הגזבר, ע”כ שזהו מטעם שחצר ההקדש קונה, ע”כ. והנה ראייתו זו צ”ב, דמנ”ל דמצד קנין-חצר אתינן עלה, דילמא הוא מטעם דחיישנין שמא אחד הקונים נתן בכוונה יותר מעות להקדש בכוונה להקדישם. (ועי’ רמב”ם בפי”ד ממעשה”ק הי”ב דבכה”ג מועילה מחשבה כדי להקדישם. וז”ל:… בנדרים ונדבות אי”צ להוציא בשפתיו וכו’. ועי’ בדבר אברהם שכתב דאין צריך לעשות עוד מעשה הפרשה נוסף). וא”כ, אף אי נימא דאין קנין-חצר להקדש, מ”מ הדין נותן  שמספק יהא זה להקדש ולא לגזבר. ואח”כ אכן מצאתי שכך כתב בתויו”ט (בסוף משנה ד’ הנ”ל) שחיישינן להכי וזה דומה למה שכתב רבנו בהמשך.)), ובעל כרחך דחצר ההקדש קונה. ויש לדחות, דזהו מתקנת-חכמים משום הרחקת מעילה ((כוונתו כדלהלן.)) . עין כהאי-גוונא בפסחים פו, א ((דאיתא התם, שהיו בביהמ”ק ב’ אמות, שהיו יתירות על של משה רבנו, אחת אצבע ואחת חצי אצבע, כדי שיהיו האומנין נוטלים בקטנה ומחזירין בגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה. ופרש”י: כדי שיוותרו משלהן להקדש ולא בצמצום, שלא יהנו מן ההקדש בחנם, ויבואו לידי מעילה.)) . ומנחות צא, ב ((צ”ל צ, ב. ושם (בעמ’ א) המקבל עליו לספק סלתות מארבע, (ופרש”י שקבל מעות מהגזבר ע”מ לספק ארבעה סאין בסלע) ועמדו בשלוש, וספק מארבע… שיד הקדש על העליונה.)) . ומעילה יד, א ((אמר שמואל בונים בחול ואח”כ מקדישין. ושם בעמ’ ב, ר’ פפא אמר היינו טעמא, דלא ניתנה תורה למלאכי-השרת, דילמא בעי למיזגא וזגא עלייהו, אי בנא בקודשא אישתכח דקמעיל בקדשים.)) . והכי נמי ממש בנדון דידן.

ועיין בקצות-החושן סימן צה ((ס”ק ג (בסוף, לפני ד”ה אמנם).)) שכתב דקנין בית, נקנה אגב-קרקע מדין חצר ((הקצוה”ח הביא שם את דברי המ”א (בסי’ תרל”ז ס”ק ז’) דהוא משום אגב. ואח”כ הוסיף מדנפשיה: עוד י”ל דהוה ‘מתורת חצר’, דכיון דקונה הקרקע וכו’.)), שקנה הקרקע והבנין שעליו – אם תלוש ולבסוף חיברו הוא  כתלוש ((בשו”ע שם מיירי לענין דין ‘אין נשבעין על הקרקעות’ וע”ז כתב הרמ”א שם, דתלוש ולבסוף חיברו בקרקע, לאו כקרקע דמי. ויש חולקים עי”ש.)) . – ואם כן, בית-הקדש גם כן נקנה מתורת חצר לדבריו. רק אינו מבואר אם קנו בתים לצורך הקדש בדק הבית ((צ”ב כוונתו, דמאי ראיה, הא זהו גופא הנידון אי יש קנין חצר להקדש או לא. ומ”ש בהמשך, בפשטות משכח”ל בהקדיש שדהו להקדש (בלא הבנין שעליו) עי’ רמב”ם פרק ו’ מערכין וחרמין הלכה א. ואחר זמן אמר על הבנין תקנה להקדש חצירו, (וכוונתו להקדישו, אך הוציא הדבר בצורת קנין). ועי’ בע”ז מו, ב. אמר ליה ר’ הונא… ואי משום בית ה’, וברש”י שם שמפורש שהקדישו בתים לצורך בנין הבית.)) .

ויש להביא ראיה מדברי האחרונים, ומהם המקור חיים סימן תמח ((בביאורים ס”ק ט ד”ה וגם יש תקנה. שכתב שם דכל קנין שקנה מדרבנן אע”פ דמדאורייתא לא קנה, מ”מ רבנן ע”י הפקר בי”ד שבכוחם לעשות, מפקירין הממון ממנו וזוכה בו המוכר. ומאחר ומחמתו בא לו הכסף, גמר ומקנה ומועיל גם לדאורייתא. ובזה מחלק בין מקדש בגזל ויאוש, שמועיל. ובין המקדשה במלוה שיש לו ביד אחרים, והקנהו לה במעמד שלשתן, (לדעות) שלא מקודשת. והיינו טעמא, דביאוש אחרי ההפקר זוכה מדאורייתא כנ”ל. משא”כ במעמד שלשתן. עי”ש.)) , [דס”ל] דקניין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא, רק הוא כהפקר. ואם כן, אם אחד הקדיש נכסיו באופן שאין לו [להקדש בהן] רק קנין דרבנן ((צרף לכאן מה שכתב רבנו בהמשך “ואם כן דינו כהפקר” (והכנסנוהו בסוגרים, דנראה דכאן מקומו). וכוונתו לדברי המקו”ח הנ”ל בהערה הקודמת.)) , ומן התורה הוה-ליה עדיין שלו ((נראה כוונתו, בהקדיש קרקעו, ואמר שהבית שעליו יקנה להקדש ב’קנין אגב’ וזהו לראשונים דס”ל דהוא קנין רק מדרבנן, וקרא דמייתי בגמ’ הוא אסמכתא בעלמא. (עי’ בתוס’ בב”ק יב, א. ד”ה אנא. וברא”ש שם פ”א סי’ יד. ופ”ט ס”ו ו. וברשב”א שם.) וא”כ הקנין דרבנן הנ”ל מועיל רק להפקירו מרשותו. וכיון שנמצא זה הבית בחצר ההקדש, מיד קונהו בקנין חצר אף שאין הגזבר עומד שם בצד החצר. (דהא דבעינן ‘חצר המשתמרת לדעתו’ לא שייך כאן, מכיון וכתלי הבית נחשבים למשתמרים, וכ”כ במחצית-השקל).)) , ומכל מקום ((נראה דצ”ל אי נימא וכו’ וכוונתו. אז יש להביא ראיה וכנ”ל. אך ד”ז בעצמו לא ברירא, דהא קיימא לן דאין מעילה בקרקעות, ובמחובר. (עי’ מעילה יח, ב.) ואי נימא דאתינן עלה מדין ‘תלוש ולבסוף חיברו’ דהוה כתלוש וכמ”ש לעיל (עי’ בהערה 63). אך כאן ל”ש לומר כך, עי’ רמב”ם בפרק ה’ הלכה ה’ מהלכות מעילה שכתב… וכן המקדיש בית בנוי, הדר בו לא מעל.)) נימא שיש בו מעילה, ובעל-כרחך דחצר ההקדש קונה להקדש זה שהקדיש, (ואם כן דינו כהפקר) ועל כל פנים הקדש זוכה מן ההפקר.

רקבזה נמצאו סתירות רבות. עיין תוספות עבודה זרה סג, א. בתוד”ה והא, דכיון שמעל מן התורה, מי יפקיע המעילה ממעות הקדש ((הגמ’ שם איירי בדין אתנן, וכשאמר לה הבעלי בטלה זה ובא עליה, נאסר הטלה. ופריך בגמ’ והא מחסרה משיכה, ומשני בזונה עכו”ם דלא קניא במשיכה. וכתבו בתוס’ שם בשאלת הגמ’, דאפי’ דס”ל דבר תורה מעות קונות, מ”מ מכיון וחכמים הפקיעו דין קנין מעות, גם ממנה הפקיעו, וא”כ אינו אתנן כלל. ולא דמי למ”ש בב”מ גבי ‘נתנה לסיטון מעל’, דשם קניית הכסף כן מועילה, דכיון דמעל מן התורה, מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ”ד.)) , ומוכח דבתר קנין דאורייתא אזלינן ((ובעניותי לא זכיתי להבין ד”ק, כיצד מדחזינן דמדאורייתא חל הקנין, מוכח דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא? הא כאן ישנו רק קניין דאורייתא, ובודאי שיועיל. ואי נימא שכוונתו דהקנין דאורייתא נשאר מדחזינן דאינן עושין הפקר על ממונו וכנ”ל. הרי זהו שבאו התוס’ להסביר, דשאני הכא מאחר וע”י כך יוצרכו להוריד ‘איסור דאורייתא דמעילה’ שכבר עבר כשנתנו לסיטון, ומה”ט הוא שלא הפקירו את כסף קניינו. וצ”ע.)) . ועין בבא-קמא עט, א. בתוספות דיבור המתחיל תקנו, מה שכתבו שם בסוף הדיבור דהוה-ליה חומרא דאתי לידי קולא, ולא כתבו בפשיטות דאיך יתחייב קרבן מעילה על ידי קנין דרבנן ((התוס’ שם איירי אמימרא דר’ אמי: המשאיל קרדום של הקדש לחברו מעל, וחברו מותר לבקע בו לכתחילה. ודייקו מכאן התוס’: משמע דסבר דקנה מדאורייתא. דאי מדרבנן, ומעל משום דמדרבנן אינו יכול לחזור כמו בנתנה לבלן. א”כ הוי חומרא דאתי לידי קולא, דחברו מותר לבקע בו לכתחילה, עכ”ד. וכוונת רבנו, דאי נימא דהקנין דרבנן לא מועיל לדאורייתא, א”כ איך יביא חולין לעזרה. וזהו שציין בהמשך ועי’ מעילה ב,ב. דשם בגמ’: מאי איכא בין [מעילה] דאורייתא לדרבנן. ומשני, דאורייתא משלם חומש, דרבנן לא. ובתוס’ שם, הוה מצי למימר דמדרבנן לא מייתי קרבן משא”כ מדאורייתא, אך עדיפא מיניה קא משני… עי”ש.)) . ועין מעילה ב, ב. ובגיטין נה, ב ((צ”ל נה, א. ושם במשנה: העיד ר’ יוחנן בן גודגדא… ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. ובגמ’ שם: אמר עולא דבר-תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת, מ”ט יאוש כדי לא קני. ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, שלא יהו כהנים עצבים וכו’. וברש”י שם: שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין. (ובד”ה נמצא כתב): ואי קשיא היאך התנו בי”ד לעקור דבר מן התורה, ולפוטרו מחטאת שהוא חייב. ותירץ, דע”י שב ואל תעשה יש בכוחן, כדאמרינן ביבמות צ, ב. (ובב”ח שם ציין דכן הוא לעיל גיטין לו, ב.). וראיית רבנו היא, דאי נימא דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. א”כ מה פריך, דהא לא עקרו מידי, דהרי כשקנאו נהייה “קרבנו” וא”כ שפיר מתכפר בו, ותו לא בעי להביא עוד קרבן.)) . ומוכח דבקנין דרבנן איכא מכל-מקום מעילה, כיון דסוף סוף קני, ועל-כרחך דהוא כאחרונים דהוא (ה)הפקר, והקדש זוכה מההפקר. ועין שם ((בב”ק. ושם בגמ’: נטל אבן או קורה של הקדש… בנאה לתוך ביתו, לא מעל עד שידור תחתיה ש”פ. ואמר שמואל, והוא שהניחה ע”פ ארובה. ובתוס’ שם מיתי לפ”ה: דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי. הלכך לא מעל עד שידור תחתיה [שוה פרוטה]. ותימא כי קבעה נמי, הא הוי שינוי החוזר לברייתו.)) בתוספות כ, ב. דיבור המתחיל והוא, מה שהקשו על דברי רש”י. ולכאורה יש לומר, דהא מדרבנן אף שינוי החוזר לברייתו קונה משום תקנת מריש, ואם כן מן התורה מעל אף בשינוי כזה. ואם-כן זוהי כוונת רש”י דקנין דרבנן חייב קרבן מעילה כקנין דאורייתא. ועין תוספות בבא-בתרא עט, ב. ד”ה ויונים ((הגמ’ שם איירי במקדיש יוני שובך, וס”ל כר”מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ובכדי שיחשב ‘עבידי דאתו’, מוקמינן לה בבאין משובכו (הקיים) לשובך הריק שבו הוא מקדישן. וע”ז פריך בתוס’ בשם הרשב”א, דהא אין לו בהן קניין דאורייתא גמור, דהא בגמ’ בב”מ אמרו על הנ”ל דיש בהן גזל רק מפני דרכי שלום. ותירצו, דמ”מ  בביצים ובאפרוחים כן זוכה מדאורייתא.)), שהקשו איך שייך מעילה ביונים. ותירצו, דביצים ואפרוחים זוכה מן התורה. הרי מוכח מדבריהם דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא למעילה. ועין בבא-מציעא צו, ב. באיסורא לא עבדו רבנן תקנתא ((התם איירי בבעל שנפלו לאשתו נכסים מאביה, ובהם מעות הקדש שאינם ידועין. וע”ז בעי רמי ב”ח מי מעל. ופרש”י, דמיד שנפלו לו וזכה בהן זו היא יציאתן לחולין, (ועי”ש מהם הספקות). ומסקנת הגמ’, דכל תקנת רבנן שהבעל זוכה בהן היא רק לתקנתא ולא לאיסורא, ע”כ. וחזינן דלא לכל מילי אמרינן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא.)) .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *