חיוב בני הבית בהדלקת נר חנוכה

רבני בית ההוראה
ב' כסלו ה'תשע"ב

הרב הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט”א – אב”ד ירושלים

א

גמ’ שבת כא, ב: תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין.

ובתוס’ שם כתבו שכל מחלוקתם של ב”ש וב”ה היא דוקא בנר איש וביתו, שכך יש יותר הידור משום שיותר ניכר שמוסיף והולך או מחסר כנגד ימים הנכנסים או היוצאים, אולם אי עושה נר לכל אחד ואחד אפילו אם יוסיף מכאן ואילך אין זה ניכר כיון שיסברו הרואים שכך הוא מספר האנשים שבבית, ולא ידעו שאדם אחד הוא המדליק אלא שהדליק כנגד סך הימים. והיינו שאדם שנוהג כמהדרין מן המהדרין אינו יכול לנהוג כמהדרין כיון שלא יהא ניכר הידורו בהדלקה.

אמנם דעת הרמב”ם בהלכות חנוכה דלא כהתוס’ אלא שנוהגים גם כמהדרין וגם כמהדרין מן המהדרין, והיינו שגם מדליק כל אחד ואחד מבני הבית וגם מוסיף והולך. ודבר זה צריך ביאור רב שאף שתמיד מנהג בני אשכנז כדעת התוס’ ומנהג בני ספרד כדעת הרמב”ם, כאן נתהפכו היוצרות, שבני אשכנז מנהגם כדעת הרמב”ם ובני ספרד כדעת התוס’.

ב

והנה בבי’ הגר”א כ’ ליישב קושיית התוס’ שכל מה שיש מקום לקושייתם הוא דוקא אם טעם המח’ של ב”ש וב”ה הוא אם מדליק כנגד הימים הנכנסים או היוצאים שאז צריך שיהא ניכר בההדלקה סך ימי החג, אולם אם טעם המחלוקת הוא אם ההדלקה היא כנגד פרי החג או משום שמעלין בקודש א”כ אין מקום כלל לקושיא זו משום שאין צריך כלל שיהא ניכר בהדלקה סך הימים.

והוכיח הגר”א ד”ז מדברי הרי”ף שהביא בהלכותיו את המשך דברי הגמ’ שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב”ש ואחד עשה כב”ה וכו’ זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נתן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין ע”ש, והדבר טעון ביאור שאין דרכו של הרי”ף להביא דברים שאין יוצא מהם דין להלכה. וכ’ הגר”א שמוכח מכאן שבא הרי”ף ללמדינו שפסק ההלכה הוא כהטעם שבאה ההדלקה כנגד פרי החג לשיטת ב”ה. והנפק”מ בזה לדינא הוא קו’ התוס’ הנזכרת, שאין היא קשה אלא להטעם הראשון שנתבאר בגמ’, וא”כ שפיר אפשר לנהוג גם כמהדרין וגם כמהדרין מן המהדרין כשיטת הרמב”ם.

אמנם בפשוטו דברי הגר”א תמוהים מאוד, שהרי בפשט דברי הגמ’ נראה שאין זה שני טעמים החלוקים זה מזה כלל אלא הא בלא הא לא סגיא, שכן שורש הדבר טעון ביאור שמהיכן היה פשוט לגמרא שנשתנה דין ההדלקה כל יום ויום, שהרי אפשר שאין הדין חלוק בזה כלל וכל יום מימי החנוכה מדליק באופן שווה. ומוכרחים לומר שיסוד הדבר הוא מאי דפליגי אי ההדלקה היא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים ומכאן הוא שאין צורת ההדלקה שווה בכל הימים, ורק בטעם הדבר דנימא כך או כך חלקו האם ילפי’ מפרי החג וממילא פוחת והולך ואזלי’ בתר ימים הנכנסים, או שמעלין בקודש ואין מורידין וא”כ הולכים אנו אחר הימים היוצאים.

וליישב קו’ זו נראה דהנה ידועה קו’ הב”י אמאי נקבע חג החנוכה על שמונה ימים שהרי בגמ’ מבואר שטימאו היוונים כל השמנים ולא נותר אלא פח אחד שבכוחו לדלוק יום אחד והספיק לח’ ימים, וא”כ הרי יוצא שביום הראשון דלק בדרך הטבע וכל הנס היה ז’ ימים בלבד וא”כ אמאי נחוג הוא החג ח’ ימים.

ומרן הגר”ח מבריסק זצ”ל אמר ליישב הקו’, שמוכרחים לומר שאף ביום הראשון אירע נס בשמן, משום שאם דלק כל השמן ביום הראשון ולאחמ”כ בשאר הימים דלק בלא שמן א”כ הרי לא קיימו כלל מצוה בהדלקה זו שאין זה ”שמן זית זך” וכל מטרת הנס הלא היתה בכדי שיזכו לקיים את המצוה. והוסיף ואמר שאין לפרש שדלק כל השמן ביום הראשון ולאחמ”כ נברא שמן חדש ובו דלק בשאר הימים, משום שאף בצורה זו אין המצוה מתקיימת שאף זה אינו ”שמן זית זך” הראוי להדלקה, ששמן שנוצר ע”י נס אע”פ שצורתו ותכונתו היא כשמן זית ממש אפ”ה אינו שמן היוצא מעץ זית.

והגרא”י הרצוג זצ”ל הק’ ע”ד אלו שאפשר שהיה הנס באופן שברא הקב”ה עץ זית ומן הזיתים שצמחו בו בא השמן הזה. וכשהביאו הדברים לפני הגר”ח השיבם דאפי’ כך לא היו מקיימים המצוה כיון ששמן זה פסול הוא משום שבא מעץ שדין ערלה עליו שהרי לא עברו על עץ זה שלש שנים.

ולפי”ד הגר”ח הללו אמר הגר”י זוין זצ”ל שאפשר אף ליישב דברי הגר”א, שהרי לדבריו בכל יום שעבר הלך וקטן כח הנס, שבתחילה נוסף בכוחו שידלק ח’ ימים וביום שאחריו כבר נתמעט מכוחו שידלק רק ז’ ימים וכן הלאה, וא”כ ניתן לבאר ששיטת בית שמאי שפוחת והולך משום שבכל יום נתמעט מכוחו של הנס, אולם ב”ה סוברים שעם כל זה הרי לעיני האנשים הרואים נראה הנס גדול יותר עם כל יום שעובר וממשיך השמן לדלוק, וא”כ סברו שמוסיף והולך שלעיני הרואים גדל הנס עם כל יום שעבר. וא”כ הרי מה שנתבאר בגמ’ אי ההדלקה היא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים עומד הוא כטעם בפני עצמו בביאור מחלוקתם של ב”ש וב”ה, וזהו שכ’ הגר”א שרק לפי טעם זה קשה קושיית התוס’ אולם להטעם דכנגד פרי החג וכו’ אינה קשה כנ”ל.

ג

ודעת הרמב”ם כבר נתבארה, ולדבריו במשפחה המונה עשרה נפשות נמצא שביום השמיני ידלקו שמונים נרות, ויעוי’ בלש’ של הרמב”ם שמדבריו מדוקדק שאף לשיטתו אין הכוונה שידליק כל אחד ואחד בפני עצמו, אלא שאדם אחד ידליק עבור כולם את נרותיהם ע”ש. וא”כ יש לברר מהו מקור מנהגינו אנו שמדליק כל אחד ואחד בפני עצמו, שלפי מה שנתבאר אי”ז כדעת התוס’ ואף לא כדעת הרמב”ם.

ונראה שאף מדברי התוס’ מדוקדק שלמהדרין רק אחד ידליק עבור כולם, שהרי גוף קו’ התוס’ צ”ב דהנה בגמ’ שם להלן מבו’ שמצות נר חנוכה להדליק בפתח ביתו מבחוץ, ושיטת רש”י שחובת ההדלקה היא בפתח הבית, אולם התוס’ הק’ על פי’ זה מדברי הגמ’ שם שחצר שיש לה ב’ פתחים ידליק בשניהם מפני החשד שיסברו הרואים שלא הדליק וכל זה שייך רק בפתח החצר.

ובדברי התוס’ יש לתמוה שלשיטתם שמדליקים כל בני החצר בפתח החצר כיצד יבחינו הרואים מבחוץ איזה יום הוא מימי החנוכה, שהרי נתבאר מדברי התוס’ לעיל שמטעם זה גופא אמרי’ שידליק רק אחד בלבד מבני הבית עבור כולם ולא ידליק כל אחד ואחד, כיון שאם ידליקו כולם לא יהא ניכר איזה יום הוא. וביישוב הדבר נראה שבאמת שיטת התוס’ היא כמדוקדק מדעת הרמב”ם שאף שחובת ההדלקה היא כמספר בני הבית אבל רק אחד מדליק עבור כולם, וא”כ כ’ שבמעשה ההדלקה לא יהיה ניכר איזה יום הוא, אך בפתח החצר שכל אחד מבני החצר בא לקיים את חובתו ומדליק בפני עצמו, א”כ שפיר ניכר במעשה ההדלקה של כאו”א שהדלקה נפרדת היא, ואף שלאחמ”כ לא יהא ניכר כמה הדליקו, זה לא אכפת לן אלא רק בעי’ שיהא ניכר ד”ז בשעת מעשה ההדלקה.

וא”כ אחר שנתבאר לנו שבין לשיטת הרמב”ם ובין לשיטת התוס’ מדליק רק אחד עבור כולם יש לתמוה מאוד מהיכן הוא שורש מנהגינו אנו שכאו”א מדליק בפנ”ע.

ד

ויש להקדים כאן, דהנה בשו”ת רעק”א הסתפק באדם שבשעת הדלקתו ביום השני לא היה לו אלא נר אחד בלבד והדליקו בברכה בלא שהיה כמהדרין, ולאמ”כ נזדמן לידו נר נוסף ועתה רוצה הוא להדר במצוה ולהדליקו ג”כ בנוסף על הנר שכבר הדליק האם צריך הוא לברך פעם נוספת. והסיק שם שעל קיום ההידור בעשייה בפנ”ע אינו מברך. וע”ש שהקשה על דבריו שהרי אנו שמדליקים כאו”א בפנ”ע שזה אינו אלא הידור ואפי’ כך כאו”א מברך לעצמו. ותי’ שם שאף שמעיקר הדין היה יכול לצאת בהדלקת חבירו אבל עכשיו שכיון כל אחד שלא לצאת בהדלקת אחר אלא להדליק בפנ”ע, א”כ הרי שוב מוטלת עליו חובת ההדלקה מעיקר הדין וחיוב גמור מקיים הוא בהדלקה זו, משא”כ בהוספת נרות שתוספת הידור בעלמא היא ועל מעשה הידור בפני עצמו אינו מברך. וממילא מעתה אף שאפשר לצאת בהדלקת אחר אך בכל זאת עתה שאיננו מתכונים לצאת בהדלקה זו אלא להדליק בפנ”ע א”כ מהשתא חיוב גמור הוא ולא חשיב כעשיית הידור בעלמא.

ונראה מדבריו נפק”מ לדינא שבמקרה שנתכוין האדם בתחילה להדליק בפנ”ע ולא לצאת בהדלקת אחר מבני הבית ועתה חזר בו ורוצה לצאת בהדלקת האחר, ששוב אינו יכול לצאת בה יד”ח כיון שכיון שלא לצאת בה בשעת ההדלקה. וכן להיפוך במקרה שכיון בשעת ההדלקה לצאת בהדלקת חבירו ועתה חזר בו ורוצה לדליק בפנ”ע, ששוב אינו יכול להדליק כיון שכבר קיים מצותו ויצא יד”ח ההדלקה.

ה

אולם באמת המקור למנהגינו נראה משיטת רש”י הנזכרת, דהנה בתוס’ הק’ ע”ד רש”י מחצר שיש לה ב’ פתחים ומנר שיש לו ב’ פיות, ובב’ מקומות הללו מדוקדק מדברי רש”י שנשמר מקו’ התוס’ ורמז ליישבם, דבסוגית הגמ’ דחצר שיש לה ב’ פתחים פירש”י שלבית יש ב’ פתחים אל החצר, ולא כפי’ התוס’ שלחצר יש ב’ פתחים לרה”ר, ופירש”י שיסבור הרואה מן החוץ שגרים כאן ב’ אנשים חלוקים ואחד מהם לא הדליק. ובסוגיית הגמ’ כלפי נר שיש לו ב’ פיות כ’ רש”י ”למהדרין” ע”ש, והיינו שכל דברי הגמ’ אזלו רק להמהדרין שמדליקים כל בני הבית ולא יוצאים בהדלקת אחד, וא”כ יכולים שניים מבני הבית לצאת בהדלקת נר שיש לו ב’ פיות ע”י שכל אחד ידליק בקצה אחר.

אמנם התוס’ לשיטתם שסברו כדעת הרמב”ם שאף להמהדרין רק אחד מדליק עבור כולם, א”כ הרי לא יתכן שכולם ידליקו בפתח אחד שא”כ לא יהא ניכר מספר הימים, ולכך הוזקקו לפרש שמדובר בפתח החצר לרה”ר שמדליקים בו כל בני החצר במעשי הדלקה חלוקים ובזה ניכר מניין המדליקים.

ברם באמת בשיטת רש”י נראה להעמיד שס”ל שכאו”א מבני הבית מדליק בפנ”ע וא”כ שוב ניכר בשעת מעשה ההדלקה כמה הוא מספר הימים וכמו שנתבאר דסגי בהא שניכר הדבר בשעת מעשה ההדלקה ואי”צ שאף יהא ניכר לאחמ”כ, וא”כ פי’ דמיירי בפתח הבית אל החצר שאף שם ניכרת היא הדלקת כאו”א. ומכאן הוא שורש ויסוד מנהגינו שכל אחד ואחד מדליק הוא לעצמו ולא יוצא בהדלקת אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *