חילול שבת על מתאבד

חילול שבת לצורך הצלת אדם שנכנס למקום סכנה בפשיעה

א. אדם הידוע כבריא בגופו ונפשו נכנס בפשיעה בערב שבת למקום המועד לפורענות ולדאבוננו פגעו בו בני עוולה, האם מותר לחלל שבת לצורך הצלתו?

ב. בשעות אחר הצהריים של שבת קודש נצפה אדם המוחזק כבריא בגופו ונפשו, קופץ מחלון ביתו בקומה הרביעית. כששכב על הארץ עוד נראו בו מעט סימני חיים. נשאלה השאלה משָכן שראה את כל הנעשה, האם מותר להזעיק טיפול רפואי על מנת לנסות להצילו, או שמא אסור לחלל שבת לצורך הצלת אדם זה שניסה בידיים לאבד עצמו לדעת?

דעות אוסרים לחלל שבת עבור הצלתו

א. השו"ע באו"ח (סימן שכ"ט סעיף א') פסק שכל פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. הסתפק הגאון ר"ש קלוגר זצ"ל בהגהות 'חכמת שלמה' על השו"ע (או"ח סי' שכ"ט) מה הדין אם האדם ע"י פשיעתו הביא את עצמו לידי סכנה זו, האם הצלתו דוחה שבת או לא. דהנה מצינו בדין עשה דוחה לא תעשה, שאם העשה בא ע"י פשיעה אינו דוחה את הלא תעשה, האם ה"ה באדם שהביא את עצמו בפשיעתו לידי פקו"נ אינו דוחה את השבת או שמא פקו"נ חמור ודוחה שבת גם באופן זה.

ופשט את ספיקו שאסור לחלל שבת אם ע"י פשיעתו בא לידי פיקוח נפש. וראייתו משבת (דף מ"ה ע"א) שם הגמ' הסתפקה בזמן שגזרו הגויים שלא להדליק נרות והדלקתם היתה מהווה סכנה, האם מותר בשבת לטלטל את נר החנוכה מפתח החצר לאחר שכבה כדי שלא יראו שהודלק שם נר, או שמא יש לאסור משום שהנר הוא מוקצה. ופשטה הגמ' ששעת הדחק שאני ומותר לטלטל את הנר, משום ש"כדי הוא ר' שמעון (דלית ליה מוקצה) לסמוך עליו בשעת הדחק". והקשה החכמת שלמה, אם מדובר בשעת הסכנה מדוע התירה הגמ' רק משום ש"כדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק", הלא בין כך יש להתיר, שהרי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ואפילו ספק פקו"נ דוחה את השבת ושעת הסכנה הוי פקו"נ? אלא בהכרח דכל שהכניס עצמו לחשש פיקוח נפש בפשיעתו, אין מחללין עליו את השבת. ושם באמת היה מדובר שהכניס עצמו למצב זה בפשיעתו, כמבואר בתוס' שם ששאלו מדוע לא הדליק על השלחן בתוך ביתו והלא מבואר בשבת (דף כ"א ע"ב) שבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. ותירצו דהכא מיירי שארע שלא הניחה על השלחן, כלומר הוא הסתכן והדליק נרות בפתח החצר מרצונו ((עי"ש בדבריו שכתב שגם לתירוץ השני בתוס' שם הוי פשיעה, דכיון דהוי סכנה היה פטור מלהדליק בחוץ, ומה שעשה כן הוי פשיעה.)).

אולם הביא ה'חכמת שלמה' שבספר תוספת שבת (סי' ר"פ) הרגיש כבר בשאלה זו, ותירץ ששם לא היתה סכנה ממש, אלא רק קרוב לסכנה ולכן לא היה שייך שם ההיתר של פקו"נ והוזקקו לטעם דכדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. אך החכמת שלמה דחה דבריו והוכיח שכן היתה שם סכנה ממשית והסיבה שלא התירו משום דהוי פקו"נ היא שהכניס עצמו למצב זה בפשיעתו.

ב. כדברי ה'חכמת שלמה' מבואר גם בדברי ה'עיון יעקב' (מבעל השבות יעקב) למסכת יומא דף ל"ה ע"ב (דף י"ד. מדפי העין יעקב) לגבי המעשה בהלל הזקן שעלה על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה דרך הארובה. ואותו היום היה בתקופת טבת בערב שבת וירד שלג וכיסהו, וכשגילו אותו "פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת". ודקדק העיון יעקב מה כוונתם שאמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת, והלא משום פקו"נ יש לחלל שבת על כל אחד? וענה שהגמ' מדגישה שאותו יום היה ערב שבת וע"פ הרוב מתגברת הקרירות בער"ש, וגם היה בתקופת טבת שהקור גובר, ואעפ"כ סיכן את עצמו משום אהבת התורה וסמך עצמו על הכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ולפ"ז ביאר העין יעקב שזו הסיבה שאמרו שראוי זה לחלל עליו את השבת, משום שאדם אחר שהיה עושה כן, הוי כמאבד עצמו לדעת שלא היה לו להביא עצמו לסכנה זו שיצטרכו לחלל עליו את השבת. ורק הלל שעשה הכל לכבוד התורה ראוי לחלל עליו שבת גם באופן זה.

וה'עיון יעקב' הולך לשיטתו גם במסכת עירובין (דף ט' ע"א מדפי העין יעקב) על דברי הגמ' "לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, ומעשה בר' חנינא בן דוסא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו עליו חבריו רחמים וחיה מפני שהשעה צריכה לו".

ודייק העיון יעקב מדוע הוצרכה הגמ' לטעם שהשעה צריכה לו ולכן התפללו. וביאר שכיון דהוי קצת כמאבד עצמו לדעת שהרי אכל דבר המביא לידי סכנה ונאמר "ונשמרתם מאוד לנפשתיכם", לכן הוצרכו לטעם שהשעה צריכה לו, דאם לא כן לא היו מתפללים עליו. וכיוון בזה לדברי הריטב"א בעירובין (שם דף כ"ט ע"ב) שביאר שביקשו עליו חבריו רחמים אף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים. נראה מדבריו שאלמלא שהשעה היתה צריכה לו לא היו מתפללין עליו.

אולם המהרש"א בסוגיה ביאר שמה שדייקה הגמ' לכתוב שהתפללו עליו חבריו "משום שהשעה צריכה לו", היינו כדי להסביר מדוע ר"ח בן דוסא שתמיד היה מתפלל על חבריו, לא התפלל על עצמו. וע"כ ביארה הגמ' שכיון שהשעה צריכה לו עדיף היה שחבריו יתפללו מחמת טענה זו, מאשר שהוא יתפלל על עצמו שבקשתו פחות מתקבלת שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

נמצא שלפי דברי המהרש"א אין לדייק כלל שיש להמנע מלהתפלל על אדם שסיכן את עצמו בפשיעה.

האם ביום חול יש חיוב להציל אדם זה?

ג. דעה קיצונית בעניין זה היא דעת ה"מנחת חינוך" (מצוה רל"ז, קומץ מנחה), לשיטתו מי שרואה אדם המאבד עצמו לדעת ויכול להצילו, אפילו ביום חול אינו מחוייב לעשות כן ואינו מוזהר בזה על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך". וראייתו מדברי הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"א): "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו, ת"ל "לא תעמוד על דם רעך". והא מהכא נפקא, מהתם נפקא "אבדת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו. אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ"ל." כלומר מדברי הגמ' עולה שהנמנע מלהציל את חברו עובר גם על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך" וגם על העשה של "והשבותו לו". והנה שאלה הגמ' לשם מה נצרך הלאו, והלא כבר למדנו את חיוב ההצלה מ"והשבותו לו". לכאורה היה מקום לענות שמהעשה אי אפשר ללמוד חיוב הצלה לאדם שמאבד עצמו לדעת, שהרי מצות השבת אבידה של ממון לא נוהגת באבידה מדעת וא"כ ה"ה מצות השבת גופו לא נוהגת במאבד עצמו לדעת. וא"כ היה מקום לומר שהלאו נצרך ללמדנו חיוב הצלה במאבד עצמו לדעת, ומכך שהגמ' לא תירצה באופן זה, משמע שגם הלאו של לא תעמוד וכו' לא נאמר על אדם שמאבד עצמו לדעת.

אולם כבר העירו שה"מנחת חינוך" אזיל לשיטתו שלאדם יש רשות על גופו, ולפיכך כתב (במצוה ל"ד אות ח') שמאבד עצמו לדעת אינו עובר על "לא תרצח" רק חייב מיתה בידי שמים ונלמד מ"אך את דמכם לנפשותיכם". ובמצוה מ"ח (אות ג', ומצוה מ"ט אות ו') כתב שאם חברו או אביו אומרים לו שיכה אותם אינו עובר בלאו ואינו חייב מלקות ולא מיתה, שיכולים לתת רשות להכות.

אולם רבים מהראשונים והאחרונים חלקו על דעת ה"מנחת חינוך":

בשו"ת הריב"ש (סי' תפ"ד) מבואר שגם אדם שחברו אומר לו "הכני ופצעני", אם הכהו עובר בלאו של מכה חברו דהיינו "ארבעים יכנו לא יוסיף", דאף שדנה הגמ' בב"ק (צ"ג.) אם יהא פטור מממון בכה"ג, מ"מ לגבי הלאו אדם לא יכול למחול. מבואר בדבריו שאדם לא יכול למחול על פגיעה בגופו. וכן בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סי' ל"ט) כתב כדבר פשוט שאפילו צווח "אל תצילני" שמצילו. וכן כתב שו"ע הרב (חו"מ הלכות נזקי הגוף סי' ד') שלאדם אין רשות על גופו ואף אם חברו מבקש ממנו שיחבול בו אסור לעשות כן. וכן הבית מאיר (יו"ד סי' רט"ו ס"ה) כתב שהממית את עצמו עובר ב"לא תרצח". וכיון בזה לדברי הפסיקתא רבתי (פכ"ד) שדרשו "לא תרצח – לא תתרצח". וכך מבואר גם ברדב"ז (על הרמב"ם פי"ח מהלכ' סנהדרין ה"ו) שכתב "…שאין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה, שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח)" ועפ"ז רצה לבאר את דינו של הרמב"ם שאין בי"ד ממיתין או מלקין אדם על פי הודאת עצמו שאין הודאת אדם מועילה בדבר שאינו שלו.

גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קע"ד ענף ג') דחה מכל וכל את דברי המנחת חינוך וכתב שאין לדמות כלל מאבד ממון לדעת לבין מאבד נפשו, שמאבד ממון לדעת הרשות בידו לאבד את ממונו, אולם לאבד נפש אסור לו אפילו את נפש עצמו, לכן ודאי שמה שהפקיר את נפשו לא יפטור את האחרים מלהצילו, שהרי אין לו רשות על נפשו וחובה להצילו ואף לחלל שבת בשביל הצלתו.

א"כ נמצא שלדעת כל אלו, אין לאדם רשות על גופו ואסור לו לפגוע בעצמו וגם אם מנסה לשים קץ לחייו, יש חיוב להצילו.

דעות המחייבים להצילו אף אם הדבר כרוך בחילול שבת

ד. גם בעניין חילול שבת לצורך הצלת אדם שמנסה לשים קץ לחייו מצינו פוסקים שהתירו. בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה' אות ל"ד) כתב דאפילו מי שרוצה לאבד עצמו, מצווין אנו להצילו אפילו בשבת. ובדבריו מבואר דאף אדם שהפקיר נפשו למיתה, אנו מצווין לחלל שבת להצילו. ומה שמבואר בסנהדרין (דף ע"ב:) לגבי בא במחתרת דיש לו דין רודף ואם נפל עליו הגל בשבת שכבר אינו רודף, אין מחללין שבת לפקח עליו את הגל. הסיבה שלא מחללין שם היא לא משום שפשע והפקיר נפשו למיתה, אלא משום שלפני שנפל עליו הגל היה לו דין רודף והיינו מצווים להרוג אותו וכהרוג דמי, לכן גם כשנפל עליו הגל אסור לחלל עליו את השבת.

ובספר "משנת פקוח נפש" (מכתבים ותשובות עמוד רס"ד) הובאה תשובת הגרי"ש אלישיב שליט"א שביאר את מחלוקת המהריל"ד ועיון יעקב. שלדעת העיון יעקב הצלת הגוף יש לה גדר של השבת אבידה וכשם שאין חיוב השבה לאבידה מדעת (רמב"ם פי"א מהל' גזו"א הי"א) כך אין חיוב להצילו באופן זה וממילא גם לא לחלל שבת להצילו. ואילו לדעת המהרי"ל דיסקין האדם אינו בעלים על עצמו וממילא לא חשיב אבידה מדעת וחובה להצילו (והביא שם הגריש"א שליט"א את דעת הרמב"ן בתורת האדם הסובר שמתאבלין על מאבד עצמו לדעת).

נמצא לכאורה שלפי הבנת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דעת העיון יעקב היא כדעת המנחת חינוך ((אולם עיי"ש בספר משנת פקו"נ במכתבו של הר"ר שלמה לורנץ ז"ל להגר"י זילברשטיין שליט"א שכתב לו ששאל את הגריש"א שליט"א שלכאורה דעת העיון יעקב שרק אין מחללין שבת לצורך הצלתו של המאבד עצמו לדעת אבל בחול מודה שצריך להצילו, ולא ברור כ"כ מה ענה לו הגריש"א שליט"א.)).

אלא שתמה הגרי"ש אלישיב שליט"א שלמרות שמדין "והשבותו לו" אין חיוב כשמאבד עצמו לדעת, מ"מ תמוה למה אין ראוי לחלל עליו שבת מדין "וחי בהם", דאטו משום שהביא עצמו למצב סכנה שיצטרך לחלל את השבת פקע ממנו הדין של "וחי בהם".

ה. גם הברכי יוסף (או"ח סי' ש"א אות ו') כתב לגבי הצלת אדם ששתה סם המוות, שמותר לחלל שבת על מנת להצילו (אלא שדן שם אם גם לצורך הצלה סגולית מותר לחלל שבת), ובפשטות מדובר שם על אדם ששתה את סם המוות במזיד ואעפ"כ היה פשוט לברכי יוסף שהצלתו נחשבת פיקוח נפש ומותר לחלל שבת על מנת להצילו ((אמנם, יתכן ששם מדובר באדם מר נפש שעשה כן בכעסו ואולי באופן זה חשיב אונס לכו"ע.)).

ו. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכ"ז, יו"ד ח"ג סי' צ' בסופו) נשאל אם מותר לחלל שבת להצלת אדם שהביא את עצמו בפשיעה למצב של סכנה. וכתב כדבר פשוט שצריך לחלל עליו את השבת למען הצלתו, שהרי לא נזכר בשום מקום חילוק אם הסכנה באה עליו באונס או בפשיעה ולעולם פקו"נ דוחה שבת.

והביא לכך כמה ראיות: ראשית, מדברי בעל המאור (שבת דף י"ט, שהובאו בב"י סי' רמ"ח סעיף ד') לגבי הדין שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. וביאר בעה"מ שטעם הדין הוא משום שהים הוא מקום סכנה וא"כ יהא מוכרח לחלל את השבת כיון שפיקוח נפש דוחה שבת וא"כ המפליג בג' ימים הסמוכים לשבת נראה כמתנה לדחות את השבת (אבל לפני ג' ימים אותם ימים קשורים לשבת הקודמת). וכתב האגרו"מ שמשמע מדבריו שאם היה הדין שפיקו"נ לא היה דוחה את השבת, היה מותר להפליג. א"כ אם נאמר שהמכניס עצמו לסכנה אין דוחין שבת בשביל להצילו, נמצא שזה שהפליג תוך ג' ימים הוא הכניס את עצמו לסכנה ואסור לחלל שבת עליו, וא"כ צריך להיות הדין שיהא מותר להפליג גם תוך ג' ימים שהרי בין כך לא יחללו עליו את השבת והדין היה צריך להאמר בצורה אחרת: שהמפליג תוך ג' ימים והגיעה שבת אין דוחין את השבת בשביל הצלתו. וגם לפ"ז אין סברה לחלק בין תוך ג' ימים, ללפני ג' ימים, שהרי בין כך אם הכניס עצמו לסכנה לא מחללין שבת עבורו. אלא ע"כ שגם המכניס את עצמו לסכנה בפשיעתו, מחללין שבת למען הצלתו ולכן האיסור להפליג תוך ג' ימים הוא משום שנראה שמתנה לדחות את השבת וכנ"ל.

ראיה נוספת הביא האגרו"מ מהגמרא בנדה (דף ל"ח.) האומרת שחסידים הראשונים לא היו משמשין מיטותיהן אלא ביום רביעי שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת (שלא תלד בשבת ויצטרכו לחלל עליה את השבת, רש"י). ואם נאמר שהמכניס עצמו לסכנה אין מחללין שבת עבורו, א"כ היה צריך מדינא להורות לכולם לא לשמש אלא ברביעי, ובדברי הגמרא מבואר שזו היתה הנהגה רק של החסידים הראשונים ומידת חסידות ולא מדינא. ועוד, מה לשון הגמ' "שלא יבואו לידי חילול שבת", הלא בין כך לא נחלל שבת כי הכניסו עצמן לסכנה בפשיעתן, והיה צ"ל שלא יבואו לידי סכנה שילדו בשבת ולא נוכל להצילם. אלא ע"כ שגם אדם שהביא על עצמו את הסכנה בפשיעתו, מחללין שבת להצלתו.

והנה, ה'שואל' רצה להוכיח לאסור לחלל שבת להצלת מי שהכניס עצמו לסכנה בפשיעה מדברי המג"א (סי' רמ"ח ס"ק י"ד). לגבי הדין שנפסק בשו"ע שמותר לצאת בשיירה ביום א', ב' או ג' אף שיודעים שיצטרכו לחלל את השבת משום שיהיו במקום סכנה. וע"ז הביא המג"א את פסקו של המהר"י בן לב שכיון שיודע בודאי שיחלל שבת אסור (לצאת בשיירה באופן זה). וסיים המג"א: "עפ"ז סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת".

אך האגרו"מ ביאר את דברי המג"א לאשורם: מה שהביא בשם הריב"ל שאם יודע בודאי שיחלל שבת אסור להפליג גם ביום א', היינו רק שאסור להפליג לכתחילה, אבל אם כבר הפליג, גם הוא מודה שאם אח"כ יהיה חשש סכנה יהיה מותר לחלל שבת. דאם נאמר שאסור לו לחלל שבת אפילו במקום פיקוח נפש כיון שהביא עצמו לכך בפשיעתו, בהכרח עלינו להבין שדין זה הוא מדאורייתא (דלא מסתבר שרבנן יאסרו להציל בפקו"נ, מה שמותר מהתורה) וא"כ מדוע אסר הריב"ל רק כשיודע בודאי שיחלל שבת הרי אם הוי איסור תורה, גם בספק יש לאסור. אלא בהכרח שמהתורה מותר להפליג כל ימי החול אף אם גורם שיכנס בשבת למצב של סכנה, אלא שרבנן גזרו שלא יצא בג' ימים הסמוכים לשבת שנראה כמתנה לחלל את השבת. אבל אם עבר והפליג או יצא בשיירה אפילו בערב שבת אף כשוודאי יצטרך לחלל שבת להצלתו יהיה מותר לו לעשות כן, משום פיקו"נ.

ומה שכתב המג"א "ועפ"ז סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת" ודאי אין כוונתו באופן שיש חשש סכנה מוחשית, שהרי המסתכן באופן זה הרי הוא מתחייב בנפשו. אלא כוונתו שבמקום שאין סכנה מוחשית אלא שהדבר תלוי בטבע האנשים, שאנשים אמיצי לב לא יחשבו זאת לסכנה ולא יהיו יראים להשאר לבד במדבר ואילו אנשים מוגי לב יחשבו זאת לסכנה, וע"פ דין היינו מתירים להם לחלל שבת שהרי אין אנו יכולים להיות ערבים לכך שבאמת אין כאן סכנה. אולם בזה אם אותם מוגי לב מחליטים להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה אנשים לא מחשיבים זאת לסכנה, ומחליטים לצאת בשיירה ולהסתכן (לפי דעתם) ולא לחלל שבת (כי אם לא יבליגו ויצטרכו לחלל שבת הרי לא נתיר להם לצאת כמהריב"ל), באופן זה מותר להם ללכת, וזו כוונת המג"א, ואין מכאן שום ראיה שאסור לחלל שבת כשהלה הכניס עצמו לסכנה בפשיעתו.

ועיין בקובץ תשובות (ח"א סימן מ"א, בסוגריים) שע"פ דברי האגרו"מ הנ"ל, פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א להתיר לחלל שבת כדי להציל אשה שביצעה הפלה ועקב כך נכנסה למצב של פיקוח נפש, על אף שהיא הביאה את הסכנה על עצמה והפלה אסורה ע"פ התורה.

ז. גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז' אות ד') כתב שאין לומר שכוונת המגן אברהם שמפני שפשע בעצמו בזה שיצא בשיירה סמוך לשבת אין דוחין שבת בשבילו, ואין להוכיח לאסור להצילו מדין גנב שבא במחתרת ונפל עליו הגל שאין מחללין שבת להצילו (כפי שכתב המג"א סי' שכ"ט סק"ד ע"פ רש"י סנהדרין ע"ב:), משום ששם בשעה שנפל עליו הגל היה מותר לנו להורגו בידיים שהרי היה לו דין רודף, לכן כשנפל עליו הגל אין אנו מצווים להצילו. אבל אדם אחר שפשע והכניס עצמו למקום סכנה, ודאי שחייבים להצילו.   

נמצא שהשאלה אם מותר לחלל שבת לצורך הצלת אדם המנסה לאבד את עצמו לדעת, או שהכניס עצמו בפשיעה למקום סכנה, שנויה במחלוקת הפוסקים, וכיון שספק נפשות להקל והרבה פוסקים סוברים שחובה להצילו וכפי שכתב האגרו"מ שלא מצאנו בגמרא ובראשונים חילוק בין אם נכנס לסכנה באונס או בפשיעה, לכן להלכה יש חיוב להשתדל בהצלתו אף אם הדבר כרוך בחילול שבת וכפי שפסק גם הגרי"ש אלישיב שליט"א.

האם יש להתיר לאדם לעבור איסור כשמאיים שאם לא ירשו לו לעבור איסור זה יאבד עצמו לדעת?

הגר"י זילברשטיין שליט"א נשאל על בחורים המבקשים מרופא שיסרס אותם ויערוך להם ניתוח פלסטי שיהיו כנקבות רחמ"ל ומאיימים שאם לא ימלאו את בקשתם הם ישימו קץ לחייהם, האם מותר לעבור איסורים ולסרס אותם?

והביא שאלה דומה מספר "עץ חיים" מחכמי ישיבת אמשטרדאם, שנדפס בשנת תקי"א: מעשה בראובן שחלה וכראות הרופאים שחליו חזק מאוד, חששו שמא יבוא לידי סכנה וצוו עליו שישתה בכל יום חלב אתון. ראובן סירב לשמוע לדבריהם באומרו שדבר איסור לא יבוא לפיו. הפצירו בו הרופאים ואמרו לו שהוא בסכנה עצומה ומותר להתרפאות באיסורי תורה במקום סכנה, והתרו בו שהוא מאבד עצמו לדעת אם לא יקח את התרופה. ראובן לא חשש להם כלל, והרופאים כראותם קשת עורפו אמרו לו שישתה חלב עז במקום חלב אתון, אולם ציוו לבני ביתו לרמותו וליתן לו חלב אתון. ויהי כאשר הקריבו לפניו, חשש שמא מרמה יש בדבר וסירב לשתות, קרא לבנו הגדול ואמר לו: דע בני באמת שלא אכלתי דבר אסור מימי נעורי ועד עתה ולא אטמא את נפשי בסוף ימי. לכן אם אין תחבולה בדבר, רצוני הוא שתשתה אתה קודם ואחר כך אשתה אני את הנשאר, וכך תעשה פעמיים בכל יום, ובזולת זה לא אשתה אני הנשאר בשום באופן. השיב לו בנו שכן יעשה כדבר האב, אמנם היום אין ביכלתו לעשות רצונו מפני שהוא מתענה…ותיכף ומיד הלך לבית המדרש והסתפק האם מותר לו לשתות כיון שדבר זה נחשב פקו"נ שהרי אם הוא לא ישתה אז גם האב לא ישתה ויהיה בסכנה גדולה. או שמא אין זה כדין כל פקו"נ שהרי באפשרות החולה לשתות גם בלעדיו. והביא שאלתו לפני ר' יצחק סרוק (ב"שם הגדולים" מובא שהרב יצחק סרוק הוא מחבר הספר "אבני זכרון") ומסקנת תשובתו היתה: "אין נידון זה דומה לכל פקוח נפש שבתורה, משום שמוטל על החולה לשתות, ואם הוא רוצה לאבד עצמו לדעת, מה יכול הבן לעשות. (מסתבר שהמעשה ארע בת"ח היודע שמהדין מותר לו לשתות והתעקש שלא לשתות ולכן נחשב מאבד עצמו לדעת. אבל אילו היה האב עם הארץ וחושב ששתיית החלב תהיה עוון בידו, אין הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, ומותר לבן לשתות כדי לרמותו).

שאלה דומה הביא גם מה"מלמד להועיל" (ח"א סי' ס"א) בנער שאביו ציווה עליו להשתתף בשיעור כתיבה בבית ספר למסחר בשבת קודש. הנער סירב. אמרה לו אימו שאם לא יציית לדברי האב ויהיה ריב בבית, היא תאבד עצמה לדעת. שאל הנער האם עליו לקבל דברי אביו בגלל פקוח נפשה של אימו או לא? והתשובה היתה שאין זה פיקוח נפש שמחללין עליו שבת, מאחר והאם רוצה בזדון לאבד עצמה כדי להעביר את בנה על הדת, שאם לא כן כל המסיתים יגזימו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו להסתתם.

וכן בשו"ת "יהודה יעלה" (אבהע"ז סי' ק"מ) כתב שאין להתיר חלוצה לכהן אף שיש לחוש שימירו דתם (שהוא חמור מאיבוד הגוף) אם לא יאבו להם. וא"כ ה"ה בנידון הנערים הנ"ל אין זה בגדר פקו"נ המתיר לעבור על איסורים.

אלא שהוסיף לבאר הגר"י זילברשטיין שליט"א, מדוע דבר זה אינו נחשב לפקו"נ והרי אם היו אותם מאיימים מפילים את עצמם לים, היינו מצווים אפילו לחלל שבת כדי להצילם, א"כ מדוע כעת שהדבר ידוע שהם ישלחו יד בנפשם אסור עלינו לעבור שום איסור כדי להצילם?

וביאר את הדבר בשני אופנים:

א. ע"פ הגמ' בכתובות (דף ס"ז ע"ב) האומרת: "יש לו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה, נותנים לו לשם מתנה, כדי שלא יסכן עצמו מחמת קמצנותו וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה, אבל מחיים לא, דאם כן שוב לא ירצה ללוות ויסגף עצמו ברעב. וחכמים חולקים ואומרים אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס, אין נזקקים לו. וכתב הר"ן: "ואם ימות, ימות." ונפסקה ההלכה כחכמים.

נמצא שכל מה שנתחייבנו לבוא לעזרת הזולת בצדקה הוא רק כשאין בידו לעזור לעצמו, אבל כשיכול לעזור לעצמו ומסרב אין כל חובה לעוזרו. ואף שמגיע עד שערי מוות אין כאן דין של פקו"נ ולא דין של "לא תעמוד על דם רעך".

אולם, דין זה אמור כל זמן שלא שלחו אותם אנשים יד בנפשם, שבאפשרותם להינצל, אבל כשכבר השליכו עצמם לים ואין לאל ידם להציל את עצמם, מעתה נהפך הדבר לפקו"נ וחייבים להצילם (להרבה דעות וכדלעיל).

ב. הסבר נוסף כתב ע"פ מה שכתב ר' אלחנן וסרמן זצ"ל ב"קובץ הערות" (סי' מ"ט סק"ז) לגבי הסוגיה דקמצא ובר קמצא שהטיל מום בקרבן וסבור רבנן לאקרוביה, אמר להו ר' זכריה בן אבקוליס "יאמרו בעלי מומים קרבין לגבי המזבח". ותמה ב"קובץ הערות", הרי מוכרחים לומר דשלום המלכות דינו כפיקוח נפש לכן לולא הגזרה שמא יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח היה מותר להקריבו, א"כ מה היתה דעתו של ר' זכריה, מאחר והלאו דאורייתא נדחה מפני שלום מלכות, א"כ גם הגזרה דרבנן דיאמרו בעלי מומין קרבין תהא נדחית מפני שלום מלכות?

ותירץ דהלאו דאורייתא כיון שהוא נדחה מפני פקו"נ לא נעשה בזה איסור כלל. אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בעלי מומין על גבי המזבח, א"כ יקריבו גם בשעה שלא יהיה פקו"נ וא"כ נמצא שיעברו במקום שלא יהיה היתר של פקו"נ.

לפ"ז גם בנידון שלפנינו שאדם מאיים שאם לא יתנו לו לעבור על איסור מסוים כגון למכור נבילות וטריפות ויסירו לו את תעודת ההכשר הוא יתאבד, או נערים שמבקשים שיסרסו אותם על מנת שיעברו אח"כ איסורים רבים של משכב זכור והוצאת זרע לבטלה רחמ"ל, אף שכרגע הם מאיימים בהתאבדות ואף אם נאמר שיש בזה בחינה של פקו"נ, מ"מ הלא במשך הזמן כשיתפכחו וכבר לא ירצו להתאבד שוב ובכל זאת העבירות תעשינה כבר לא יהיה מצב של פקו"נ.

הצלת אדם שעומד עתה לשלוח יד בנפשו

לפי הדברים האמורים יש להסתפק מה הדין כשאנו רואים אדם שביום השבת עולה לגג של בניין רב קומות במטרה לקפוץ ממנו ואין זה בבחינת איום גרידא, אלא שכרגע יש באפשרותו להציל את עצמו אך הוא רוצה לשים קץ לחייו, האם יהא אסור לחלל שבת כדי למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו כיון שעכשיו בידו להציל את עצמו, או שמא כיון שאחזה בו רוח שטות ברגע זה נחשב הדבר כאילו אין בכחו להציל את עצמו ועלינו להצילו אף שהדבר כרוך בחילול שבת. יש להדגיש שכל השאלה היא רק לגבי אדם הבריא בגופו ונפשו דאם לא כן, מן הסתם הדבר נחשב כאונס.

והנה, בלשון המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה' אות ל"ד) מבואר שגם להציל אדם שרוצה לאבד את עצמו אנו מצווין לחלל שבת כדי להצילו ונראה שהבין שגם אדם זה באופן הנ"ל חייבים להציל. וכנראה אין זה דומה לאיום גרידא כיון שכעת כבר אחזה אותו הרוח שטות ורוצה להתאבד ונחשב הדבר שאין בכחו להציל את עצמו ולכן אנו מצווין להצילו.

אולם שלחתי שאלה זו להגאון הר"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, ותשובתו היתה כדלהלן: "הנה דברי המהרי"ל אינם מוסכמים, ודעת העץ חיים והמלמד להועיל כתב בפירוש שאין מצווין להצילו, ובפרט לדעת המנחת חינוך (מצוה רצ"ז) שחידש שאין מחללין שבת על המאבד עצמו לדעת, גם לאחר שקפץ". עכ"ל

מבואר מדבריו שהבין שלדעתם גם באופן שרואים במו עינינו שאותו אדם מתכוון לאבד עצמו לדעת ברגע זה, אסור לחלל שבת על מנת להצילו.