חילול שבת להצלת אדם משמד רוחני

כ"א חשון ה'תשע"ב

באחד מארגוני ה’פעילים’ התקבלה ידיעה על אשה יהודיה שרח”ל נישאה לערבי, נולדו לה ילדים ומתגוררת בכפר ערבי בצפון הארץ. ועתה מעוניינת היא לעזוב את בעלה ולשוב לבית אביה יחד עם ילדיה. וההזדמנות היחידה שניתן להבריחה היא בשבת בשעה שבעלה עוזב את הבית.

יש להדגיש שכרגע לא נשקפת סכנת חיים כלל לא לה ולא לילדיה וכן קיים סיכוי סביר שיחזרו בתשובה. האם מותר לחלל שבת כדי להצילם משמד – מחיי גויים, ולהשיבם לצור מחצבתם ומורשת אבותם?

“אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך”

שורש השאלה הוא האם מותר לאדם לעבור איסור כדי להציל את חברו מאיסור חמור כמו להצילו מלהמיר את דתו, שכן אשה זו וילדיה כרגע מתנהגים כמוסלמים וכאמור, מעוניינת היא לברוח ממצבה הנוכחי ויתרה מזו, קיים סיכוי גדול שאף תחזור בתשובה.

מקור הדין הוא בסוגיה בשבת דף ד’ ע”א, שם הסתפק רב ביבי בר אביי לגבי אדם שהדביק פת בתנור האם התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, שכן רדית פת מהתנור הוי איסור מדרבנן ואם נמתין שתאפה הפת יעבור על מלאכה דאורייתא של מלאכת אופה. ובמהלך הסוגיה אומרת הגמרא שלא יתכן שמדובר שאחֵר רוצה לרדות את הפת כדי להציל את חברו מחיוב חטאת שכן “וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?”. ומסקנת הסוגיה שמדובר שאותו אדם שהדביק את הפת רוצה לרדותה והתירו לו לעשות כן כדי להציל את עצמו מאיסור סקילה.

נמצינו למדים מתוך הסוגיה שאסור לאדם לעבור עבירה קלה כדי להציל את חברו מאיסור חמור. ועוד למדנו שמותר לעבור על איסור קל כדי להציל את עצמו מעבירה חמורה.

לחטא חטא קל כדי שחברו לא יעבור עבירה חמורה מחמתו

תוס’ (ד”ה וכי אומרים) הקשו, שבעירובין (דף ל”ב ע”ב) מבואר אליבא דרבי שעדיף לתלמיד חכם לעבור על איסור קל של הפרשת תרומות ומעשרות שלא מן המוקף, כדי שלא יעברו מחמתו על איסור חמור של אכילת טבל כגון שעם הארץ יאכל מפירותיו של הת”ח מבלי להפריש תרו”מ. ולכאורה דין זה סותר לסוגיה דידן שאין אומרים לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור.

ענו ע”ז תוס’, וכן מבואר בשו”ת הרשב”א (ח”ז סי’ רס”ז)  שם הדין שונה כיון שמה שהתירו לת”ח לעבור על איסור קל היינו כדי שלא יכשלו מחמתו על איסור חמור וא”כ אף שלא התירו לחטא בשביל להציל את חברו, אבל כשחברו עלול לחטא בגללו התירו. ויתכן שהסברא בזה היא כשם שהתירו לאדם עצמו לחטא חטא קל כדי להציל עצמו מחטא חמור, כך כשאחר עלול לחטא מחמתו התירו לו להצילו.

חילול שבת לצורך הצלת אדם שאונסים אותו להמיר דתו

ע”פ דברים אלו דן הרשב”א (שו”ת ח”ז סי’ רס”ז) בשאלה דומה לנידון דידן: אדם ששלחו לו בשבת שהוציאו את בתו מביתו בחזקה על ידי ישראל משומד שמטרתו להוציאה מכלל ישראל. האם מותר לאב (או לכל אדם אחֵר) לשים לדרך פעמיו בשבת כדי להצילה, אף במקום שהדבר כרוך בחילול שבת דאורייתא כגון לצאת חוץ לג’ פרסאות או להביא חותם מהמלך, שכן יש חשש פן יפחידוה ותשתמד.

והשיב הרשב”א ע”פ הסוגיה הנ”ל שאין אומרים לאדם לחטא כדי שיזכה חברו, כל שחברו לא עובר על העבירה מחמתו. ולכן כתב שדעתו נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות. אמנם סיים “ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו”.

אולם הב”י באו”ח (סוף סימן ש”ו, סעיף י”ד) כתב שלפי דברי התוס’ בסוגיה, יש להתיר להצילה אף שהדבר כרוך בחילול שבת:

התוס’ (שם ד”ה וכי) הקשו עוד מהמשנה בגיטין (דף מ”א ע”ב) שמי שחציו עבד וחציו בן חורין (שאינו רשאי להתחתן לא עם שפחה ולא עם בת חורין), כופין את רבו לשחררו ועושה אותו בן חורין. למרות שהמשחרר עבד כנעני עובר בעשה של “לעולם בהם תעבודו” (כמבואר בגיטין ל”ח ע”ב), ולכאורה דין זה סותר לסוגיה דידן שאין אומרים לאדם לחטא כדי שיזכה חברו.

ותירצו התוס’ שני תירוצים: א. “שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא”, כלומר למרות שאין אומרים לאדם לחטא כדי להציל את חברו, אולם בשביל מצוה כה גדולה של פריה ורביה התירו.

ב. עוד י”ל דדוקא היכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשכה, אבל היכא דלא פשע מידי, שרי למיעבד איסורא זוטא כדי שלא יעבור חברו על עבירה גדולה”. כלומר שלפי תירוץ זה מה שלא התירו לחטא חטא קל כדי להציל את חברו מחטא חמור, היינו רק היכא שפשע, אבל בכל מקרה שנאנס, יהא מותר לחטא חטא קל כדי להצילו. והוכיחו זאת תוס’ מכמה סוגיות בש”ס.

עפ”ז כתב הב”י שבנידון שנשאל הרשב”א, לפי התוס’ יש להתיר לחלל שבת כדי להצילה שהרי אם נפסוק כתירוץ הראשון, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם נפסוק כתירוץ השני, א”כ גם כאן יש להתיר שהרי לא פשעה אלא נאנסה.

ועל כן סיים הב”י שמותר לחלל שבת כדי להצילה “ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד, כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי” עכ”ל.

וכן פסק להלכה בשו”ע בסימן ש”ו סעיף י”ד: “מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלוש פרסאות, ואי לא בעי, בית דין גוזרין עליו”.

סתירה לדין הנ”ל מסימן שכ”ח

הרמ”א כתב על דברי השו”ע הנ”ל: “ועיין לקמן סימן שכ”ח סעיף י'”. והנה שם פסק הרמ”א “מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו”.

וא”כ הקשו הפוסקים סתירה מהדין האמור שם, לדין שנפסק בסי’ ש”ו שמחללים שבת כדי להציל את הבת משמד. ונאמרו כמה תירוצים בפוסקים ליישב את הקושיה ולבאר דין זה:

א. הב”ח תירץ דדוקא כשאונסים אותו לעבור עבירה שהוא אנוס, ואונס רחמנא פטריה אז אסור לחטא כדי להצילו, אבל כשעלול לעבור עבירה ברצון כמו הבת שעלולה להמיר דתה בזה מחללין שבת כדי להצילה.

המג”א (סי’ ש”ו ס”ק כ”ט) תמה על דברי הב”ח, דאדרבה מבואר בתוס’ (בתירוצם השני) שדוקא כשעובר באונס מותר להצילו, וכשעושה בפשיעה אסור להצילו.

ב. הט”ז (סי’ ש”ו, ס”ק ה’) תירץ: “דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך, בזה הכריע כתוס’ דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש, משא”כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטריה ואח”כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו” עכ”ל.

כלומר, בשביל להציל את חברו מעבירות רבות שעלול לעבור לעולם, דהיינו שלא ימיר דתו, התירו לחלל שבת, אבל בשביל שלא יעבור על עבירה פעם אחת לא התירו ובמיוחד שלא יעבור עליה אלא באונס, ואונס רחמנא פטריה.

ג. המג”א (סי’ ש”ו ס”ק כ”ט) תירץ שחילול שבת פעם אחת חשיב איסורא זוטא כלפי הצלת הבת שלא תמיר דתה וכל ימיה תחלל שבת, לכן מצוה לחלל שבת להצילה, וזהו מה שנפסק בימן ש”ו. אבל כשאונסים אותה לעבור עבירה פעם אחת, אפילו אם אונסים אותה לעבוד ע”ז, אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא משום שחומרת שבת שקולה כעבודה זרה ויתכן שאף חמורה ממנה, וזהו מה שנפסק סי’ שכ”ח ((מהפמ”ג (משב”ז סי’ ש”ו סק”ה) נראה שהבין שהט”ז והמג”א הם שיטה אחת שהחילוק הוא בין אם החשש שתהיה מומרת לעולם, לבין אם החשש שתעבור עבירה פעם אחת שעליה לא מחללין שבת. אולם לפי המבואר יתכן שיש חילוק ביניהם, שלפי הט”ז החילוק הוא בין עבירה פעם אחת לבין עבירות לעולם, אולם לפי המג”א נראה שהחילוק הוא בין עבירה חמורה לעבירה קלה אלא שלהיות מומרת לעולם הוי ודאי עבירה חמורה לעומת חילול שבת פעם אחת.)) .

ע”פ דברי המג”א שהחילוק הוא בין איסור חמור לאיסורא זוטא, הסתפק הפמ”ג (א”א סי’ ש”ו ס”ק כ”ט) באופן שאונסים אותה לחלל שבת פעם אחת בחילול דאורייתא שחיובו סקילה, האם מותר לחלל שבת באיסור תחומין שאף שהוא אסור מדאורייתא מ”מ הוא קל, דאינו אלא לאו שאין בו חיוב סקילה. דברי הפמ”ג הובאו בשער הציון (סי’ ש”ו ס”ק נ’).

והנה לחלל שבת באיסור דרבנן כדי להציל אדם שאונסים אותו לעבור עבירה אחת דאורייתא של חילול שבת, לכאורה לפי המג”א נראה שמותר שהוי ודאי איסורא זוטא כלפי איסור תורה. ואכן כך פסק בשו”ע הרב (סי’ ש”ו סעיף כ”ט) שמותר. ((קולא זו מובנת לפי המג”א שחילק בין איסור קל לאיסור חמור, אבל לפי חילוקו של הט”ז בין עבירות לעולם לבין עבירה פעם אחת א”כ יתכן שגם איסור דרבנן אין לעבור בשביל להציל את חברו מעבירה אחת של חילול שבת דאורייתא. וכן לפי חילוקם של הב”ח והלבוש אין מקום לקולא זו.))

ד. הלבוש חילק בין ג’ עבירות חמורות שהדין בהם “יהרג ואל יעבור” שאם אונסים אותה לעבור, מחללין שבת להצילה (וכתב הפמ”ג משב”ז ה’ שדין זה אמור אף שיודעים שלא ימסור עצמו למיתה) וזה מה שנפסק בסי’ ש”ו, אבל כשאונסים אותה לעבור על שאר עבירות שהדין בהם שיעבור ואל יהרג, אין לחלל שבת כדי להצילה, וזהו מה שנפסק בסי’ שכ”ח.

לדינא, המשנ”ב (סי’ ש”ו ס”ק נ”ח) חילק בין אם אונסים אותו לעבור עבירה פעם אחת, אפילו עבירה חמורה כעבודה זרה, שבזה לא מחללין שבת להצילו כיון ששקולה שבת כעבודה זרה, אולם כשאונסים אותה להמיר דתה ועלולה לחלל שבת לעולם התירו לחלל שבת כדי להצילה. ומשמע מדבריו שפסק כחילוקו של המג”א שכל שאונסים אותה להמיר דתה הוי עבירה חמורה ולכן מחללין שבת כדי להצילה.

ולגבי אם אונסים את חברו לעבור על אחת מג’ עבירות חמורות פסק המשנ”ב (סי’ שכ”ח סעיף י’ ס”ק ל”א) שרק אם משער שהנאנס ימסור את עצמו למיתה בשביל זה, אפשר דצריך לחלל שבת כדי שלא יבוא לזה (( מה שכתב המשנ”ב לשון “אפשר”, אף שהוא ספק פיקוח נפש, ביאר האגרו”מ (יו”ד ח”ג סי’ צ’) שכיון שעל פי דין חייב אדם למסור את נפשו על ג’ עבירות אלו, יש להסתפק שמא באופן זה לא הקפידה התורה על איבוד נפש, ולא הותר לחלל שבת עבור זה, אולם לדינא כתב האגרו”מ שיש לחלל שבת להצילו ככל ספק פיקוח נפש.)) .

חילול שבת לצורך הצלת אדם שפשע

יש להדגיש שכל החילוקים שחילקו הפוסקים בין סי’ ש”ו לסי’ שכ”ח אינם אמורים אלא רק באופן שחברו נאנס לחלל שבת, אבל אם חברו פשע אין היתר לחלל שבת כדי להצילו, כמבואר בגמרא ובתוס’ (שבת דף ד’ שם) וכן נפסק בשו”ע בסי’ רנ”ד סעיף ו’ שאדם שהדביק פת בתנור מותר רק לו בעצמו לרדותה כדי להציל את עצמו מאיסור סקילה, אבל לאדם אחר אסור לחלל שבת כדי להצילו כמובא במשנ”ב (שם סק”מ) כיון שלא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

והמג”א (סי’ רנ”ד ס”ק כ”ב) ציין לתוס’ עירובין (דף ל”ב) שגם אם החבר אם שגג בהכנסת הפת לתנור חשיב כפשיעה דהוה ליה ליזהר שלא יבא לזה. והובאו הדברים בשער הציון (סי’ רנ”ד סק”מ).

ואף באופן שמדובר בהצלה משמד, הלא הרשב”א אסר לחלל שבת, וגם לפי תוס’ הדבר תלוי בשני התירוצים, ולפי התירוץ השני שחילק בין אונס לפשיעה, אם חברו הכניס את עצמו למצב זה בפשיעה אסור לחלל שבת לצורך הצלתו.

לפ”ז בנידון שהאשה נישאה לגוי ובאה להתגורר בכפר שלו, הרי היא הכניסה את עצמה למצב זה בפשיעה וודאי לא נחשב הדבר כאונס, ולכאורה בהשקפה ראשונה נראה שלא ניתן לחלל שבת כדי להצילה מעבירות נוספות דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

אולם לעבור על איסור דרבנן כדי להצילה מבואר במשנ”ב (סי’ ש”ו ס”ק נ”ו) בשם אליה רבה שמותר. וביאר בשער הציון (מ”ו) שטעם הדבר הוא דהלא לפי תירוצם הראשון של תוס’ ש”מצווה רבה שאני” הרי שבשביל שחברו יקיים מצוה רבה, הותר לחטא חטא קל אף אם חברו עשה כן בפשיעה (שהרי כל החילוק בין אם חברו חטא בפשיעה או באונס הוא רק לתירוצם השני של תוס’). וא”כ כתב השעה”צ שלגבי איסור דרבנן נראה שיש להקל ולסמוך על תירוץ זה ולהתיר לעבור על איסור דרבנן כדי להציל את חברו משמד, שאין לך מצווה רבה מזו.

האם פקוח נפש רוחני נחשב פקוח נפש

יש לתמוה, מדוע בנידון של הבת שאנסוה להמיר את הדת שדנו הפוסקים אם מותר לחלל עליה את השבת לא דנו אלא בסוגיה בשבת (דף ד’) אי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, והלא לכאורה היה מקום להתיר מצד הסברא של “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה” (יומא פ”ה , שבת קנ”א:) שמצד סברה זו דנו הפוסקים להתיר לחלל שבת לצורך הצלת חיי עובר שלא שייך בו הטעם של “וחי בהם” כמבואר ברמב”ן (בספרו ‘תורת האדם’, ובחידושים לנדה דף מ”ד), בר”ן  וברא”ש (ביומא דף פ”ב:) בשם בה”ג.

וא”כ גם בבת שיש חשש שתמיר דתה ותחלל שבת כל חייה, לכאורה שייכת הסברה של “חלל עליו שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה”, ומדוע לא התירו זאת הפוסקים מצד סברה זו?

יתכן שי”ל שדוקא בעובר שלא שייכת בו בחירה כלל, ואם לא נחיה אותו ימות, לא שייך לדון בסוגיה של חטא כדי שיזכה חברך, ולכן התירו לחלל שבת לצורך הצלתו משום הסברה שישמור שבתות הרבה, אבל אשה שהפחידוה ויש חשש שתשתמד, הלא סוף סוף הדבר נתון בבחירתה וא”כ חילול השבת שלה חשיב חטא, ע”כ יש לדון ע”פ הסוגיה שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

ברם, באמת מצאנו מי שהחשיב גם פיקוח נפש רוחני כפיקוח נפש גמור, ורצה לדון להתיר ע”פ הסברה הנ”ל, מבלי להזדקק לסוגיה ש”אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך”:

א. ‘הנחלת שבעה’ (תשובות סי’ פ”ג) נשאל לגבי אדם שנודע לו שבנו ברח ורצונו להמיר דתו, האם מותר לחלל שבת לרכוב אחריו לנסות להחזירו. ודן שם להתיר מחמת ג’ סברות. הסברא העיקרית שעליה נסמך להתיר היא דחשיב כפקוח נפש ממש ואמרינן את הסברה שמוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל בנו שבתות הרבה. והוסיף שכשם שמחללין שבת כדי להציל חולה שיש בו סכנה וכל הזריז הרי זה משובח, ולא דנים כלל מצד הסוגיה שלא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, כך גם בחשש שימיר דתו יש להצילו ע”פ סברה זו דכ”ש שלהציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית חשיב פקו”נ. ואין לדחות ולומר שמה שמחללין שבת על חולה כשיש חשש פקו”נ, היינו רק משום שהחולה נאנס ולא פשע במצבו הנוכחי, כמו שכתבו התוס’ בתירוצם השני שכל שעשה באונס כן אומרים לאדם חטא וכו’. זה אין לומר, שהרי אין מיתה בלא חטא ובודאי החולה פשע בחטאיו. וא”כ רואים שבמקום פיקוח נפש אין לדון כלל מצד הסברא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך ((הרשב”א בשו”ת הנ”ל, ג”כ נשאל האם דחינן את השבת מספק זה של המרת הדת כדדחינן בספק נפשות, אלא שהרשב”א לא השיב על טענה זו. ובפשטות לא הבין דחשיב פקוח נפש.)) .

ועוד הוסיף ה’נחלת שבעה’ ב’ סניפים נוספים להתיר: א. ע”פ דברי התוס’ בתירוצם הראשון שעל מצוה רבה מחללין שבת אפילו בפשע. ב. וכן הוסיף שיתכן שאותו בן שרוצה להמיר את הדת לא נחשב פושע כיון שהסיתו אותו ויתכן שאחר זמן מה יתחרט על מעשיו, וחשיב כעין אונס.

ב. אולם, בשו”ת שבות יעקב (ח”א סי’ ט”ז) חלק על דברי הנחלת שבעה מכל וכל. וכתב שאין להחשיב פיקוח נפש רוחני כפיקוח נפש גמור שדוחה שבת, ואין לפסוק כדעת הנחלת שבעה שחלק על הרשב”א, התוס’ והפוסקים. ואף שקי”ל שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו היינו רק לעניין שהמחטיא עונשו גדול, אבל אין להחשיב זאת כפיקוח נפש גמור. והוסיף שאפילו בכל חולה שיש בו סכנה שאנו מתירים לחלל שבת כדי להצילו משום פיקוח נפש, עדיין יש לדון בדין “אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך” ומ”מ אנו מתירים משום דחשיב אנוס. ומה שדחה הנחלת שבעה שאין מיתה בלא חטא, הלא יתכן שחטא בשוגג ואינו פושע. וא”כ לדעתו לעולם אין להתיר אלא רק באונס ע”פ כללי הסוגיה בשבת דף ד’.

ג. דעה שלישית בעניין זה היא דעת השו”ע הרב (סי’ ש”ו סעיף כ”ט). בתחילה פתח הגר”ז שמצוה לשום לדרך פעמיו להציל בת זו אפילו כשיש רק ספק  שיצילנה משום שעניין זה הוא כפיקוח נפש, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל שבתות הרבה. ובהמשך דבריו כתב: “ולא אמרו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא כשחברו פשע בזה וע”י פשיעתו בא לו האונס אח”כ, כגון שהדביק פת בתנור בשבת, אבל זה שהנכרים רוצים לאנסו לצאת מכלל ישראל לא פשע מאומה” עכ”ל.

לכאורה דבריו צריכים ביאור, אם לפי הבנתו פקו”נ רוחני נחשב כפקו”נ גמור שדוחה שבת, מדוע נזקק להתייחס לסוגיה ש”אין אומרים לאדם חטא” ולענות שמדובר באונס, והלא זה ברור שפיקוח נפש דוחה שבת בכל גוונא. ואם סובר שבאונס כן אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, א”כ מדוע נצרך להגיע לכך שהצלה משמד נחשב כפיקוח נפש?

יתכן לבאר שיטתו ע”פ מה שכתב בהמשך דבריו, בהתייחסו לסתירה מסי’ שכ”ח (סעי’ י’), שם מבואר שאפילו אם אונסים את חברו לעבור עבירה אחת (אפילו ע”ז) ואח”כ יניחוהו להחזיק בדתו אין מחללין שבת כדי להצילו. וביאר הגר”ז “מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עבירה חמורה ממנה”. מבואר שלשיטתו אין דוחין שבת בשום אופן אפילו להצלת עבירה חמורה (דלא כמבואר במג”א) אלא רק משום בפיקוח נפש לרבות פיקוח נפש רוחני כהצלה משמד.

עפ”ז יתכן לבאר ששיטתו היא שיש לפסוק כשני התירוצים של תוס’ לחומרא, דהיינו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא רק לצורך “מצוה רבה” וכן אך ורק כשחברו נאנס ולא פשע. וכלפי חילול שבת, הבין הגר”ז, שאין לך “מצוה רבה” אלא רק פיקוח נפש רוחני (המרת דת וכדו’). ולכן לגבי הסוגיה של אין אומרים לאדם חטא וכו’ שאין להתיר אלא רק באופן שעושה באונס ולצורך “מצוה רבה” הוא נזקק גם לטעם של פיקוח נפש רוחני וגם דהוי אונס. אמנם, הבין שפקו”נ רוחני לא נחשב פיקוח נפש גמור שדוחה שבת בכל גוונא אלא רק באונס לפי הכללים של הסוגיה דאין אומרים לאדם חטא וכו’ ((סיבת ההבדל בין פקו”נ גמור שדוחה שבת בכל גוונא אפילו בפשע לעומת פקו”נ רוחני, יש מקום לומר משום שפקו”נ גמור שדוחה שבת ילפינן מהפסוק “וחי בהם” (יומא דף פ”ה ע”ב) שאנו מצווים להחיות נפש מישראל בכל אופן, משא”כ פקו”נ רוחני חשיב כפקו”נ רק מצד הסברא של “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה” וא”כ סברא זו של עדיפות חילול שבת פעם אחת מאשר לחלל כמה פעמים בודאי נדרשת לשאלה האם אומרים לעבור על איסורא זוטא כדי להציל את חברו מאיסור חמור.)) .

עפ”ז מבוארת שיטתו, שבתחילה פתח בטעם שיש להתיר להצילה משום שפקו”נ רוחני חשיב כפקו”נ שרק הוא דוחה שבת. ואח”כ ביאר שבעינן ג”כ שחברו לא פשע.

ולפ”ז יש לבאר גם מה שהוסיף הגר”ז שמותר לחלל שבת באיסורי דרבנן להציל את שחברו נאנס לעבור עברה אחת מדאורייתא חמורה. ויתכן שהבין שחילול שבת דרבנן כלפי עברה דאורייתא חמורה, נחשב “מצוה רבה” שהותר לעבור איסור זוטא להצילו כשנאנס (( עפ”ז י”ל שהגר”ז יחלוק על החידוש שהביא המשנ”ב בשם הא”ר שגם אם פשעה מותר לחלל שבת באיסור דרבנן כדי להצילה משמד, וביאר השעה”צ שהטעם הוא שבאיסור דרבנן סמכינן רק על התירוץ הראשון של תוס’, הסובר שלצורך מצוה רבה מותר לעבור על איסורא זוטא אפילו בפשע. והנה הגר”ז לא הביא חידוש זה, ולפי דברינו העניין מבואר משום שלשיטתו לעולם יש לפסוק כשני התירוצים של תוס’ אלא שלדעתו איסור דרבנן כלפי עברה חמורה מדאורייתא חשיב ‘מצוה רבה’, ולכן התיר לחלל שבת באיסור דרבנן להציל את חברו מלעבור באונס עברה דאורייתא חמורה. אולם, באופן שהבת יצאה בפשיעה שלפי התירוץ השני של תוס’ בכל גוונא אין להצילה א”כ גם חילול שבת דרבנן יהא אסור להצילה, דאף שהוי ‘מצוה רבה’, מ”מ בפשיעה אין להצילה.)) .

ד. כעין דברי הגר”ז כתב גם החיי אדם (כלל ס”ח סעיף י”ב) שמצוה על כל אדם לחלל שבת אפילו בדאורייתא כדי להציל את חברו שנאנס להמיר את דתו משום דהוי כפקוח נפש דאמרינן מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. והדגיש דהיינו דוקא באופן שחברו נאנס ולא פשע. כנראה למד גם הוא כדברי הגר”ז שפסקינן כב’ התירוצים בתוס’, וכלפי חילול שבת, רק פיקוח נפש רוחני (כהצלה משמד) חשיב ‘מצוה רבה’.

וכן כתב שם בסעיף י”ד שמותר לחלל את השבת כדי להציל את הציבור מגזירה שגזרו ח”ו לבטל מצוה. וכנראה הבין דמצוה דרבים חשיב ‘מצוה רבה’ שמותר לחלל שבת בשבילה כשנאנסו. אמנם עיין שם בסוגריים שתמה שסו”ס מהמעשה דר”א ששחרר עבדו (שזהו המקור של תוס’) לא מוכח אלא שמותר לעבור על איסור עשה (“לעולם בהם תעבודו”) לצורך מצוה רבה, אך אין משם ראיה על חילול שבת ונשאר בצ”ע.

אמנם, בנוגע לאיסורי דרבנן פסק החכמת אדם כא”ר שגם אם הבת פשעה מותר לחלל שבת באיסורי דרבנן להצילה מהמרת הדת. ולא הביא קולא כדברי הגר”ז שאם נאנסה לעבור עבירה אחת חמורה מותר לחלל שבת בדרבנן להצילה. כנראה שלמד החיי אדם לגבי איסורי דרבנן שלא כמו הגר”ז, ולדעתו הצלה מאיסור דאורייתא כלפי איסור דרבנן לא נחשב ‘מצוה רבה’, אלא למד כפי שביאר השעה”צ שלגבי מצוה דרבנן אפשר לפסוק כתירוץ הראשון בתוס’ שלגבי ‘מצוה רבה’ גם בפשע אומרים לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור.

חילול שבת לצורך הצלת קטנים משמד

א. המג”א (סי’ ש”ו ס”ק כ”ט) הסתפק באופן שהבת קטנה ויש חשש שתמיר את דתה, האם מותר לחלל שבת כדי להצילה וז”ל: “וצ”ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצווין להפרישו (כמבואר בסי’ שמ”ג) או דלמא מידי דהוי אפיקוח נפש שמחללין על הקטן, דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הכא נמי כן וצ”ע” עכ”ל.

ובשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ פ”ג) ביאר את ספיקו של המג”א, האם לא נחלל שבת כדי להציל את הקטן משום שעכשו בהיותו קטן, בין כך אין בי”ד מצווין להפרישו, וגם אח”כ כשיגדל ויטמע בין הגויים יהיה בין כך אנוס דרחמנא פטריה, א”כ לעולם לא יגיע אותו קטן למצב של עברה גמורה בפשיעה ובמצב כזה יתכן שלא הותר לחלל שבת להצילו. או דלמא כשם שמצינו בדין פיקוח נפש של קטן שדוחה את השבת, אע”פ שבמצבו העכשוי הוא קטן הפטור מהמצוות, וגם כשימות יהא פטור מהמצוות ד”במתים חפשי” וא”כ לעולם לא יבא לכלל גדלות ומ”מ מחללין שבת להצילו, א”כ ה”ה כאן יש מקום להציל את הקטן מהמרת הדת, אע”פ שכעת הוא אינו בר חיובא.

ולמעשה כתב החת”ס בעניין ספקו של המג”א דנראה להקל, משום שאמנם תחילתו באונס אך סופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה. כלומר שאף שכשיגדיל בתחילה חשיב  אונס כלפי העבירות שיעבור, מ”מ סופו כשיגדיל שיעבור גם מרצון וא”כ פשוט שיש להקל לחלל שבת עליו עכשיו כדי להצילו ((עיי”ש בחת”ס שכתב שלכאורה אין מקום לספיקו של המג”א, משום שמה שאנו מחללין שבת לצורך פיקוח נפש אין הטעם משום “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה” שלכן הסתפק המג”א שכמו שבפיקוח נפש אף באופן שלא יבוא לכלל חיוב אנו מחללין עליו שבת כן נאמר שיש לחלל שבת על הקטן אף שלא יבא לכלל חיוב. דאין זה נכון שהרי מה שאנו מחללין שבת משום פיקוח נפש הוא משום שהתורה ציותה לקיים נפש מישראל בכל גוונא גם אם לא ישמור שבתות הרבה שנאמר “וחי בהם”, כמו שמוכח בתוס’ יומא (פ”ה ע”א ד”ה ולפקח) שכתבו לגבי תינוק שנמצא בין רוב כותים ומיעוט ישראל שדינו הוא שאסור לו לשמור שבת כיון שאזלינן בתר רוב כותים אולם יש חיוב להצילו ולהחיותו משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב “וחי בהם” –ולא שימות בהם- שלא יוכל לבא בשום עניין לידי מיתת ישראל- אף שהוי מיעוט. וא”כ מבואר שיש חיוב להחיות אף כשאין את הסברה שישמור שבתות הרבה, אלא שבפיקוח נפש יש מצוה לקיים נפש מישראל, וא”כ לכאורה אין מקום לספיקו של המג”א שכן אין להוכיח מדין פיקוח נפש שאנו מצווים להחיות גם קטן אף שלא יבוא לכלל חיוב, דהתם הטעם הוא משום “וחי בהם” שאנו מצווים לקיים נפש ישראל אף שלא יתחייב במצוות, ואין מזה ראיה לקטן. מ”מ למעשה הכריע החת”ס כנ”ל שיש להקל לחלל שבת כדי להצילו משום שבסופו כשיגדיל יעבור עבירות גם מרצון, ויש לחלל שבת כדי להצילו.)) .

ב. גם האליה רבה כתב שמותר לחלל שבת אפילו בעברה דאורייתא כדי להציל את הקטן משמד. והביא ראיה לכך מעירובין דף ק”ג דכהן שעלתה בו יבלת, חבירו חותכה בשיניו. ושם אין לכהן חיוב לעבוד אלא שכדי לזכותו מותר לחברו לחלל שבת ולחתוך את היבלת לזכותו. א”כ ה”ה קטן אף שאין ב”יד מצווין להפרישו מ”מ כדי לזכותו מותר לחלל שבת להצילו.

אולם ה’נשמת אדם’ (כלל ס”ח לסעיף י”ג אות א’) כתב שמהראיה הנ”ל אין להוכיח אלא רק להתיר איסור דרבנן אך לא איסור דאורייתא, שהרי לא התירו לחברו אלא לחתוך בשיניו ולא בכלי דהוי דאורייתא.

אולם הוסיף הנשמ”א שגם באיסור דאורייתא מותר לחלל, אם ודאי לו שיציל את הקטן, וראייתו ממה שרצתה הגמ’ ביומא (פ”ה) ללמוד שפקו”נ דוחה שבת ממילה שהיא אחד מאבריו של אדם שדוחה שבת משום שחייבין עליה כרת לאחר זמן (כפרש”י שם), ק”ו לפקו”נ של כל גופו שדוחה שבת. ושם הלא הכרת יבא לערל רק כשיגדיל, ואעפ”כ הותר להצילו בהיותו קטן. א”כ ה”ה לכל הצלת קטן אף שיעבור האיסור רק כשיגדיל. אלא שהגמ’ למדה ממקור זה רק שודאי פקו”נ דוחה שבת ולא ספק, לכן היקל הנשמ”א רק אם ודאי לו שיציל את הקטן.

ג. גם השו”ע הרב (סי’ ש”ו סעיף כ”ט) כתב בפשיטות שאף כשהבת קטנה יש לחלל עליה שבת כדי להצילה שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל. ויתכן שהגר”ז אזיל לשיטתו שפקו”נ רוחני חשיב כפקו”נ רגיל שודאי מחללין גם על קטנים ((עוד י”ל ע”פ מה שביאר הגר”ז עצמו בקוטנרס אחרון שם שאחר הדרשה של  “וחי בהם” שמשם אנו למדים שגם ספק פקו”נ דוחה שבת, יש ללמוד גם לגבי הלימוד של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה שגם בספק מחללין, א”כ גם לגבי הלימוד ממילה יש ללמוד שגם בספק מחללין.)) .

ד. להלכה פסק המשנ”ב (סי’ ש”ו ס”ק נ”ז) כא”ר להקל להציל את הבת גם אם היא קטנה, דאם לא ישתדל להצילה תשארכן גם בגדלותה. והוסיף בשעה”צ (מ”ט) דאפילו אם הלכה  ברצון יש להצילה משום שפיתוי קטנה אונס הוא

 

למעשה בנידון השאלה דידן, כיון שהאשה הלכה ונישאה לגוי מרצונה החפשי נחשב דבר זה כפשיעה, ואין להקל לחלל שבת באיסורים דאורייתא כדי להצילה מאיסורים חמורים אפילו של המרת הדת, משום שכפי שהתבאר, באופן זה אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

אולם ילדי אותה אשה נכנסו למצבם הנוכחי באונס וא”כ בשביל להצילם מלחיות כמוסלמים מותר לחלל שבת. וכפי שהתבאר, אפילו שאותם ילדים קטנים ואין בי”ד מצווין להפרישם, מ”מ פסק המשנ”ב שמותר לחלל שבת להצילם שלא ישארו כך כשיגדלו.

אולם, כיון שמותר לחלל שבת עבור הצלת הילדים, ואם לא יבריחו גם את האמא, הרי שהיא תסתכן שמא בעלה מרוב כעסו יכלה בה את זעמו ויהרוג אותה, הוי פיקוח נפש גמור וא”כ יש להציל גם את האמא. יתרה מזו סביר להניח שהילדים לא ירצו לברוח לבדם בלעדי אמם, וא”כ הברחת האמא מהווה חלק מהצלת הילדים וא”כ בעבור הצלתם יש מקום להתיר להציל גם את האמא.

 

העולה לדינא

א. אסור לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור ((שבת דף ד’ ע”א ומשנ”ב סי’ רנ”ד סעיף ו’.)) .

ב. אם חברו עלול לעבור על איסור חמור מחמתו, מותר לעבור על איסור קל כדי להצילו (( תוס’ שבת דף ד’ ע”א ד”ה וכי, שו”ת הרשב”א מובא בב”י סי’ ש”ו סעי’ י”ד. ע”פ הגמ’ בעירובין דף ל”ב ע”ב.)) .

ג. מותר לעבור על איסור קל כדי לזכות את חברו ב”מצוה רבה”, בתנאי שחברו הגיע למצב זה באונס ולא בפשיעה. לכן מותר לשחרר אדם שהוא חצי עבד חצי בן חורין על מנת שיוכל לקיים מצוות פרייה ורביה ((ע”פ שני תירוצי התוס’ שם.)) .

ד. הצלת אדם שלא ימיר את דתו נחשבת “מצוה רבה”, לכן מי ששמע על אדם שאונסים אותו להמיר את דתו, מצוה לנקוט בכל האמצעים להשתדל להצילו אף אם הדבר כרוך בחילול שבת דאורייתא ((שו”ע סי’ ש”ו סעיף י”ד.)) . ואף כופין אותו לעשות כן ((שו”ע שם.)) . ואפילו אם הנאנס הוא קטן ((משנ”ב סי’ ש”ו ס”ק נ”ז ושעה”צ מ”ט.)) .

ה. אולם, אם אותו אדם הלך בפשיעה להמיר דתו אסור לחלל שבת במלאכות דאורייתא על מנת להצילו משמד רוחני זה ((ע”פ תירוצו השני של תוס’ הנ”ל, וכך מבואר בב”י וכ”פ המשנ”ב סי’ ש”ו ס”ק נ”ו. ודלא כנחלת שבעה (תשובות סי’ פ”ג) שרצה לומר שפקוח נפש רוחני דינו כפק”נ גמור שדוחה שבת אף כשפשע. ויעויין בשו”ת שבות יעקב (ח”א סי’ י”ג) שדחה דבריו.וע”ע גר”ז סי’ ש”ו סעיף כ”ט וחיי אדם כלל ס”ב סעיף י”ב.)) . אולם אם הנאנס קטן יש לחלל שבת להצילו אף אם הלך ברצון משום שפיתוי קטן אונס הוא ((משנ”ב סי’ ש”ו ס”ק נ”ז ושעה”צ מ”ט.)) .

ו. יש להקל לעבור על איסור דרבנן בשביל להציל אדם זה מלהמיר דתו, אף שהלך בפשיעה (( משנ”ב שם בשם א”ר.)) .

ז. אסור לחלל שבת בשביל להציל את חברו מעבירה גדולה שאונסים אותו לעבור פעם אחת. ואין זה דומה להצלת חברו מהמרת הדת שמחמתה יחלל שבת לעולם ((רמ”א סי’ שכ”ח סעיף י’, משנ”בסי’ ש”ו ס”ק נ”ח.)) .

ח. לחלל שבת באיסור תחומין (דהוי רק לאו) כדי להציל את חברו מעברה אחת חמורה שאונסים אותו לעבור, יש להסתפק אם מותר ((פמ”ג, מובא בשעה”צ סי’ ש”ו ס”ק נ’.)) .

ט. לחלל שבת באיסור דרבנן כדי להציל את חברו מעברה אחת מדאוייתא חמורה שאונסים אותו לעבור, לדעת הגר”ז יש להתיר ((הגר”ז (סי’ ש”ו סעיף כ”ט) התיר זאת להדיא, ולכאורה גם לפי סברת המג”א (סי’ ש”ו ס”ק כ”ט) יש להתיר שלדעתו כל שהעברה של חברו חמורה התירו להצילו, ואפילו על לאו דאורייתא הסתפק הפמ”ג להתיר, כ”ש שאיסור דרבנן יש להתיר. ודעת המשנ”ב נראה שהיא כדעת המג”א כפי שהתבאר לעיל.)) .

י. אם אונסים את חברו לעבור אחת מג’ עברות חמורות ויש לשער שהנאנס ימסור עצמו למיתה, אפשר שצריך לחלל שבת להצילו מהם ((משנ”ב סי’ שכ”ח ס”ק ל”א.)) .

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *