לתרומות לחץ כאן

הסכם יששכר וזבולון: חינם או חוזה?

יששכר וזבולון: שותפות ולא תמיכה

על דברי הפסוק בדברים (לג, יח), "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, ביאר רש"י: "זבולון ויששכר עשו שותפות: זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה". מדברי רש"י מבואר שאין כאן נתינת צדקה, בלבד, או תמיכה לעניים הלומדים תורה, אלא גדר של שותפות ("עשו שותפות").

עניין שותפות זו מבוארת עוד בדברי המדרש בפרשת נשא (במדבר יג, יז): "זבולון ויששכר היו שניהם מתפרנסים ביחד, ושניהם נוטלים שכר תורה ביחד". כלומר, זבולון משתף את יששכר בפרנסתו, ויששכר, מצדו, משתף את יששכר בתורתו.

ניתן לראות עניין זה מתוך אחת הדוגמאות התלמודיות של שותפות זו, והיא השותפות של שמעון ועזריה. אם כי רוב התנאים ואמוראים מיוחסים על שם אביהם, המשנה מייחסת את שמעון על שם אחיו: "שמעון אחי עזריה" (זבחים ב, ב). רש"י מפרש את הסיבה לכך: "על שם שעזריה עסק בפרקמטיא, וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון… לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו".

מבואר בדברי רש"י שיש צורך לעשיית תנאי בין שמעון לבין עזריה: "התנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון". כיון שהותנה כן מראש (בגמרא סוטה כא, א מבואר שאין אפשרות להקנות את השכר למפרע, ועל כך נאמר "אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו"), הרי שיששכר שותף בפרנסת זבולון, וזבולון שותף בפרנסת יששכר.

שיטת האגרות משה בשותפות יששכר וזבולון

בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ד, סימן לז) האריך בגדר שותפות יישכר וזבולון, והעלה כדבר ברור שזוהי גדר של שותפות ממש, שאין לה שום קשר עם הלכות צדקה. בכך ביאר את מה שצריכים השנים להתנות ביניהם, ומה שאין שום צורך שיהיה יששכר אדם עני – כי אין שותפות זו מהלכות צדקה ותמיכה, אלא מדיני תלמוד תורה, שיכול זבולון להשתתף בשותפות עם יששכר, ובכך לזכות לחלק בתורתו. כפי שראינו, וכפי שנראה בהמשך, שיטה זו היא שיטה רווחת, אך לא יחידה, בין הפוסקים.

אולם עוד חידש האגרות משה שיטה ייחודית בהגדרת השותפות. לדעתו, הכוונה בשותפות זו היא לשותפות של מחצה ומחצה, כלומר, שחצי מפרנסת זבולון ילך ליששכר, וחצי משכרו של יששכר ילך לזבולון ((והעיר בכך בספר אילת השחר (פרשת וזאת הברכה) מלשון רש"י "ונותן לתוך פיו של יששכר", משמע שנותן לו רק כדי פרנסתו, דהיינו מה שצריך להכניס לפיו, ולא יותר.)). כפי שכותב ושונה שם, הרעיון של השותפות הוא שיששכר יוכל ללמוד תורה מתוך שלוות הנפש, בלי שיצטרך לדאוג כלל לפרנסתו, וזבולון יהיה שותף מלא בתורתו.

והפליג שם האגרות משה בגודל מעלת הנכנס לשותפות זו. כי בגמרא מבואר שיש חילוק בין מי שמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, לבין מי שהוא בעצמו תלמיד חכם: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא… לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה א-להים זולתך, יעשה למחכה לו". אך לדברי האגרות משה שם, חילוק זה נאמר רק על מי שתורם מכספו לצורך פרנסת תלמידי חכמים, אבל מי שנכנס לשותפות יששכר וזבולון, הרי דינו של זבולון כדינו של יששכר ממש, ואף עליו נאמר "עין לו ראתה א-להים זולתך".

חידוש האגרות משה לא התקבל בין הפוסקים, והמנהג הרווח הוא לקיים שותפות יששכר וזבולון ללא קפידה על חלוקת "מחצה ומחצה". אולם כפי שראינו, יסוד דבריו (שיש שותפות אמיתית בין השנים) עולה מכמה מקורות, וכך נראה מדברי הרמ"א (יו"ד, סימן רמו, סעיף א, בשם רבינו ירוחם): "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה, והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר".

שתי דעות בשותפות בשכר זבולון

מאידך, בגליון רעק"א על השו"ע (שם) ציין לתשובת רבי האי גאון שהובאה בשו"ת מהר"ם אל אשקר (סימן קא), אשר בהשקפה ראשונה נראה מדבריו שאינו מסכים לדעת האגרות משה, וכפי שנראה מדברי הרמ"א הנ"ל.

רב האי גאון נשאל אם אדם שנתן לחברו זהוב על מנת שיקרא בתורה, האם זכות הקריאה עולה לנותן. וכתב רב האי גאון שאין אדם יכול לזכות בזכויות של חברו, ואדם שהתענה תעניות ו"מכר" את הזכויות שהיו לך מכך "הוא שוטה וקרוב לקבל פורענות מלקבל זכר". ומה שיש שכר גדול למי שמסייע בממון ללומדי התורה ומחזיק ידי העוסקים במצוות, "השכר שיש לו על פעולתו הוא", אך אין זה קניין של זכויות שכר חברו.

ולכאורה דברי רב האי גאון ["שדבריו דברי קבלה", כמו שכתב המהר"ם אל אשקר בסוף דבריו] עומדים בניגוד למשמעות דברי חז"ל ופסק הרמ"א, שיש לזבולון חלק בשכר תורתו של יששכר, ואין זה רק שכר על פעולת התמיכה אלא שותפות מלאה בשכרו של יששכר.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו, סימן לה) עמד על סתירה זו, והביא את דברי הגאון מקאליש בספרו אמרי בינה שמצא דרך להשוות את דברי רב האי גאון עם דברי חז"ל והפוסקים. לדבריו (עיי"ש שלמד כן מפי סופרים וספרים) השכר על פעולת מצוה מתחלקת לשני חלקים: א. "שכר סגולי", שמקבל העושה שפע אלקי וחיות רוחני בעשיות המצוות; ב. "שכר גמולי", כלומר, עצם שכר המצווה שניתן כגמול על פועלת קיום המצווה. בכך ביקש ליישב את הסתירה, כי בנוגע ל"שכר סגולי" באמת אין מקום לשותפות, כדברי רב האי, ורק מי שעושה את המצווה יכול לקבל את שכרה, אבל בנוגע ל"שכר גמולי" באמת יכול יששכר להשתתף ולחלוק בשכרו של יששכר, כדברי הרמ"א.

בציץ אליעזר סיים את דבריו בשבחו את דברי האמרי בינה, שהם נחמדים מזהב ופז, ומתוקים מדבר ונופת צופים. אולם, מדברי ר' האי נראה יותר שלדבריו אין אפשרות של שותפות בשכר מצווה כלל, ואין זבולון נוטל חלק משכרו של יששכר, אלא מקבל שכר על פעולתו.

ונראה שהרמ"א עצמו מזכיר בכך שתי דעות, כי לאחר שביאר השולחן ערוך (שם) את עיקר חובת תלמוד תורה, הוסיף לפסוק: "ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים". וכתב הרמ"א (בשם הטור): "ותחשב לו כאילו לומד בעצמו". מיד לאחר מכן, הוסיף הרמ"א את הדבריו הנ"ל (בשם ר' ירוחם) שיכול אדם להתנות על חלוקת השכר עם מי שלומד תורה. ולכאורה שתי דעות הן: דעת הטור שעצם תמיכת זבולון בתורת יששכר "תחשב לו כאילו לומד בעצמו", ודעת רבינו ירוחם שצריך אדם להתנות על כך.

אם שכרו של יששכר נגרע בשותפות עם זבולון

לאור הביאור הנ"ל, יש לברר נקודה חשובה במסגרת שותפות יששכר-זבולון, והיא שכרו של יששכר עצמו: האם על-ידי השותפות נגרע שכרו של יששכר ממה שהיה אילו לא היה נכנס לשותפות, או שמא אינו מפסיד כלום משכר תורתו במה שנכנס לשותפות עם זבולון?

בדברי האגרות משה הנ"ל מבואר שמפסיד יששכר את חצי השכר של תורת זבולון, כלומר, את חצי השכר של אותו חלק בתורה שאלמלא זבולון הוא לא היה יכול ללמוד. כמו שרווחי זבולון בעולם הזה מתחלקים בין השנים, כך רווחי יששכר (מאותו חלק בתורה) לעולם הבא מתחלקים בין השנים. על דרך זו מבואר בדברי הפלא יועץ (ערך חיזוק), שמשבח מאד עריכת הסכם יששכר וזבולון מצדו של זבולון, אך מגנה מאד את ההסכם מצדו של יששכר, ותמיה איך יחליף תלמיד חכם את שכרו הנצחי לעולם הבא, בפרנסת עולם הזה.

אך יש להדגיש שגם לצד שמפסיד יששכר חלק משכרו על-ידי עריכת ההסכם, הפלא יועץ הוא דעת יחיד במה שגינה את ההסכם מצדו של יששכר, ומדברי הרמ"א (וכך מדברי האגרות משה) משמע שאין בכך שום גנאי. וכן נודע מדברי הגר"ח מוולאזין (כתר ראש, אות סד), שכתב לעניין שותפות יששכר וזבולון שאין ללומד תורה להיות עינו צר ליתן חלק מתלמודו לאחר, כי נראה מכך שרצונו לקבל שכר לעצמו, ולמעט רצון בוראו מפני רצון עצמו ((וראה היטב בדברי הציץ אליעזר הנ"ל, מה שכתב בעניין זה ע"פ מסורות שונות במעשה שהיה עם הגר"ח מוואלאזין.)). ומזקנים אתבונן, שכתב החזון איש (אגרות, ח"א, אגרת מו) ש"אין ראוי לנהוג צרות עין שלא ליהנות מעזריה וזבולון", והחזון איש (שם, מז) אף ערך "הסכם" בין יששכר לזבולון, כמענה לבקשת שואל ((אבל בספר אילת השחר (פרשת וזאת הברכה) כתב שהיה דעת החזון איש שאין ששכרו של יששכר נגרע בשל השותפות עם זבולון, וכדעה שנביא בסמוך.)). ורבי איסר זלמן מלצר הודיע בפתיחת אחד הכרכים של ספרו 'אבן האזל' כי סיכם עם נדיב אחד לחלוק עמו בזכויות השכר של הספר, כזבולון עם יששכר וכשמעון ואחיו עזריה, והרי לן שלא ראו בכך כל גנאי.

בנוסף, כמה גדולי הדורות תפסו את חלוקת השכר בדרך אחרת, והבינו שאין יששכר מספיד מאומה משותפותו עם זבולון, אלא זה נהנה, וזה נהנה. כך מתבאר בדברי האור החיים הקדוש (שמות ל, יג), ומדברי ההפלאה (כתובות, פתיחה אות מג), שמאחר והשכר על לימודו של יששכר משתלם לזבולון מיד מלך מלכי המלכים, הרי שלא יגרע בכך חלקו של יששכר, וכל אחד מקבל שכר מושלם. והמשיל על כך ההפלאה: "משל למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאורו, כן המחזיק בת"ח נוטל שכרו מאת השי"ת, ואינו נוגע ח"ו בחלקו של הת"ח".

וכן ביאר גם החיד"א (ראש דוד על פרשת קדושים, משפטים; מדבר קדמות), שמתחילה הקשה שמאחר ששכרה של אשתו של אדם בודאי לא גרע משכר בעלה (ע"ש על-פי דברי הגמרא סוטה כא, א, שנשים זוכות במה שהן מסייעות לבעליהן וממתינות להם עד שישובו מבית המדרש), אם כן הרי שחצי השכר נוטלת אשתו, והחציר השני יטול זבולון, ונמצא שלא נשאר שום שכר ליששכר. אלא כתב שבודאי אין שכרה של האישה גורע מחלק בעלה, ועל שכרו של זבולון כתב שהוא משתלם מבעל הגמולות, ועל כן אינו גורע משכרו של יששכר.

לאור מה שנתבאר לעיל, ייתכן שבכך נחלקו הראשונים. לדעת רבינו ירוחם, הרי שיש שותפות מלאה בין יששכר לבין זבולון, ואי-לכך ייתכן ששכרו של יששכר נגרע לטובת זבולון. אבל לדעת רב האי והטור, הרי שאין כאן שותפות בשכר, ובודאי שאין יששכר מפסיד משכרו, אלא כל אחד מקבל את שכרו השלם.

מי מהשנים יותר חשוב?

כתב רש"י בפירושו לברכת משה לשבטים, "לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה". ומכאן משמע שזבולון חשוב יותר מיששכר. וכן במה שנקרא שמעון על שם אחיו, "אחי עזריה", משמע שזבולון חשוב יותר מיששכר. וכבר ציינו שמפשטות דברי הגמרא משמע שיששכר חשוב יותר, שעליו נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך", אך לדעת האגרות משה אין הכוונה להחשיבו יותר מזבולון, אלא רק ממי שתומך בתורה שלא על דרך שותפות.

וראה בכך בשו"ת באר משה (וזאת הברכה), שכתב שאם כי זבולון קודם ב"זמן", כי אם אין קמח אין תורה, יששכר קודם בחשיבות, וביאר: "ונפלא בזה להבין מה שאמרו (במדבר רבה ב, ז) יששכר מפה שלו צבוע שחור, זבולון מפה שלא לבנה – שהרי יששכר הוא עמוד התורה ולכן מפתו שחורה, רמז לאותיות התורה הנכתבות בדיו שחור, ואילו זבולון המסייע בידיו לעסוק בתורה הוא בבחינת הקלף הלבן, וכמובן שאם אין קלף אין כתב, וקדימת הקלף קודמת בזמן לכתב, ואילו חשיבות הכתב נעלית על חשיבות הקלף. היינו כאמור, שזבולון קודם בזמן ויששכר קודם בחשיבות".

חובת יששכר ללמוד

ובספר אילת השחר (פרשת וזאת הברכה) הביא מדברי החפץ חיים זצ"ל, שהיה אומר שמי שנתמך על-ידי תומכי תורה, ואינו לומד, הרי הוא גזלן, כי הנדיבים נותנים כסף על דעת שילמדו הלומדים. והוסיף באילת השחר, "ובזמנינו יתכן שהם יודעים שלא לומדים יום ולילה, אבל אם לא ילמדו כפי הרגילות יש חשש גזל."

גודל מעלת זבולון

נסיים במעשה נפלא שהובא בספר אסופת מערכות (הג"ר גולדוויכט זצ"ל, חנוכה), וזה לשונו:

וקבלה מסורה בידי מהכהן הגדול ה"חפץ חיים", שעובדה הווה ברבי חיים מוולוז'ין, שקרב את דעתו של נדבן פלוני לצרכי החומר של הישיבה, והבטיח לו בתמורה כי לאחר אריכות ימיו ילמד לעילוי נשמתו.

לאחר פטירת הנדבן, לא אחר הגר"ח לשלם נדרו, והחל להעמיק עיונו במשניות טהרות. במהלך העיון נתקשה בהבנת הדברים, ומקץ עמל ויגיעה אחזתו שינה.

בשנתו נתגלה לפניו הנדבן הנפטר, ופירש לו על אתר את דברי המשנה בפירוש ישר ומרווח, עד שנתיישבה דעתו של רבי חיים.

כשהקיץ משנתו, השתומם כחדא שעה, ואמר כהאי לישנא: "שנדיבי עמים יהיו למדנים ידעתי, אבל שילמדו מהם כל כך לא ידעתי".

ויה"ר שנזכה לאורה של תורה, אם מצדו של יששכר, ואם מצדו של זבולון.

 

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *