ראובן סיכם עם שמעון הנגר שיבנה לו ארון ונתן לו מקדמה 8000 ש"ח, וסיכמו שבגמר המלאכה יתן לו עוד 4000 ש"ח, כמו כן סיכמו שהמלאכה תיעשה תוך שבועיים (שזהו פרק זמן סביר למלאכה ממין זה). שמעון לא סיים את המלאכה ורק אחרי הפצרות מרובות מצד ראובן וגורמים אחרים סיים את העבודה לאחר חצי שנה!!!. שמעון מודה שהסיכום היה 'תוך שבועיים', ומתרץ את האיחור המופרז בטענה ש'היו לי עבודות אחרות'.
השאלה: האם ראובן חייב לשלם לשמעון את 4000 ש"ח הנותרים? מה אומר החוק על איחור כזה בביצוע והאם דנים על פי זה מדין מנהג הסוחרים?
תשובה:
שלום רב,
למיטב ידיעתי לפי החוק ראובן חייב לשלם סך 4000 ש"ח שנותרו בניכוי פיצויים עבור הפסדים שנגרמו לו מהאיחור ופיצוי על עגמת נפש.
לא מקובל שיש בעניין זה מנהג הסוחרים שונה מהדין, זולת אם הנגר אינו שומר תורה ומצוות שיש מקום להניח שההתקשרות נעשית על דעת חוקי המדינה.
לפי דין תורה שמעון אינו חייב לפצות על העיכוב, אלא שאם – בגלל האיחור – ראובן היה שוכר שירותיו של נגר אחר יש מקרים שההפסדים היו חלים על שמעון.
מקורות:
חוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה ניתן להוריד מאתר נבו. השוואות בין החוק לבין – להבדיל – דין תורה ניתן לראות באתר מורשת המשפט בישראל.
לעניין התקשרות בהסכם עם אדם שאינו שומר תורה ומצוות עיין בתומים סי' קד סק"ב שכתב "שכל שנתחייב לגוי הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם".
לעניין דין תורה בקבלן שלא עמד בזמן שהתחייב עיין שו"ע חו"מ סי' שלג סעיפים ד-ו.
צ"ע גדול מש"כ הרב המשיב "זולת אם הנגר אינו שומר תורה ומצוות שיש מקום להניח שההתקשרות נעשית על דעת חוקי המדינה", והביא סימוכין לדבריו מהתומים בסי' ק"ד, ושני תשובות בדבר, ראשית גם אם כוונת הנגר הייתה להתחייב פיצוים, הרי שגם אם היה מתחייב כך להדיא, הרי שישנה כאן בעיה של אסמכתא, ובעיה זו לא נפתרת גם אם כוונתו היתה להתחייב עפ"י חוקי המדינה, שכן ברי לי שהרב הכותב לא התכוון שמותר לדון עימו בערכאות, אלא שבי"ד כשר ידון עפ"י דיני הערכאות, אבל אם כל מה שהתחייב לדון כערכאות הוא אסמכתא, לזה לא מצאנו תשובה.
אך יתירה מכך, יעוי' בתומים סי' כ"ו סק"ב דדן בארוכה מדוע אין נזקקין לדן בערכאות, ומביא שם דאולי הביאור הוא משום דהיכא דעשה שטר כדתיהם, א"כ חזינן שרצה להתחייב כמותם, ורוצה לומר דהרמ"א ס"ל דהצירוף דקיבל ע"ע וגם דן בפניהם מחייבו, ומסיק שם התומים דלא כן, ולכאורה אם סגי בזה שקבל ע"ע את דיניהם בשטר שביניהם, א"כ גם בבי"ד של ישראל ידונו כדיני עכו"ם כיון דכך קבל ע"ע, ומאי נפק"מ אם נזקקין או לאו, וע"כ דזה ברור שאין קבלה שכזאת מחייבת בין ישראל לישראל, ומש"כ התומים בסי' ק"ד זה רק בעסקה בין יהודי לגוי, דהתם הרי בכלל אפשר לדון גם בבי"ד של ישראל בדיני הגוים כדי להפסיד לגוי, וא"כ סבר התומים דהיכא דאיכא דינא דמלכותא, א"כ היהודי קבל ע"ע להתחייב כדיני הגוים דכלפי גוי אין בזה איסור.
ודומה שמעשים שבכל יום בבתי הדינים שישנם ד"ת בין שומרי תו"מ לאינם כאלה, ושכיח בקבלנים וכדו', ומעולם לא חייבו פיצוים במקום אסמכתא וכדו'.
אכן קצת מחודש לומר סברת התומים גם באדם שאינו שומר תורה ומצוות, ולכן כתבתי בלשון 'יש מקום', אבל כן מסתבר. כמובן שרק אם מדובר בחילוני שאין שום סיכוי שיבוא לדין תורה ולא במסורתי וכדומה.
אם אכן סוכם לשלם מה שהחוק מחייב, ההסכם מחייב. אין בעיה של אסמכתא רק בפיצויים מוסכמים, אבל בפיצויים על הנזק שנגרם או עוגמת נפש אין אסמכתא וכמו שפסק הרמ"א בחו"מ סי' רז סעיף טז, ואף אין צורך בקניין כמבואר בש"ך שם ס"ק כד ובקצות סק"ז.
הסכם לדון על פי דיניהם הוא הסכם מחייב ומותר לשני יהודים להתנות כן לכתחילה לפני שנוצר הסכסוך, וכמו שכתב התומים בסי' כו סק"ד במפורש שאפשר להתנות בשעת כתיבת השטר לדון על פי דיני הגויים, שלא אסרה התורה לדון בערכאות אף ברצון הצדדים רק לאחר שנתעוררה המריבה, אבל לא כשמתנים בשעת הלואה, וניתן לומר שהתכוונו לנהוג מרצונם כדיני הגויים מבלי להזדקק להופיע בערכאות. לגבי השאלה אם יש תוקף לתנאי כזה עיין בסמ"ע סי' סא ס"ק יד ובנתיבות חידושים סי' כו סק"י.
אציין שיש שטעו וסברו בדעת הט"ז בסי' כו ד"ה לפני שאין תוקף לתנאי כזה ושיש בזה איסור, אולם אין זו כוונת הט"ז, אלא שאם התנה לדון בערכאות, כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה התנאי בטל מכל וכל, ואין אומרים שיחול לפחות על המקצת, וכדין המתנה על מנת שלא תשמטיני שביעית אין מפרשים התנאי כאילו התנה שלא תשמיטיני בשביעית אלא התנאי בטל לגמרי.
אין שום ראיה ממה שכתב התומים בסי' כו סק"ב לענין הדנים בערכאות, ששם לא היה הסכם בשעת הלוואה לדון בערכאות או על פי דיניהם, גם שלאחר שנוצר הסכסוך אסור לקבל דיני עכו"ם, ופשוט.
האם ראובן אינו יכול לתבוע על פי דין תורה פיצוי בעבור העיכוב? שהרי מאחר ושמעון החזיק ב'מקדמה' לא יכל ראובן להפסיק את ההתקשרות שלו עם שמעון ולא יכל לשכור שירותיו של נגר אחר, והרי ברור הדבר שאם לא היה משלם את ה'מקדמה' הגבוהה- היה פונה לנגר אחר?
והאם לא ראוי ונכון שכיון שלפי משפטי המדינה גובים פיצוי בעבור עוגמת נפש- בכה"ג נעמוד גם אנו על המשמר מפני עושי עוולה (שהרי ראובן פנה פעם אחר פעם לשמעון הנגר והיה דוחה אותו בלך ושוב וללא טענות של ממש) ואפי' שעל פי דין תורה אין מקור ל'פיצוי' מכל מקום כל דבר שהוא לתקנת בני המדינה מתקנים וסוכרים פרצות?
תחילה יש להקדים שקשה לראות בכללות בחוקי המדינה כתקנת הציבור, מאחר שיש השקפה שונה לנבחרי ציבור אלו מאשר לציבור היראים. לציבור היראים יש תורה עם חוקים ישרים, אלא שאם יש בעיה מסוימת (שהדור פרוץ) מתקנים תקנה על עניין זה. אבל חוקי המדינה מבוססים על כך שיש תהו ובוהו ובעצם אין כלום וצריך להתחיל מבראשית ולקבוע חוקים לפי ראות עיניהם.
לגבי השאלה יש בנושא זה שתי שאלות: שאלה כללית האם כל דבר שראוי לתקן יש לראות כאילו תוקן, או שיש צורך שיתקיימו תנאים מסוימים. הגרמ"מ שפרן שליט"א סובר שאין צורך בתקנה רשמית, דיינים אחרים חולקים, חלקם בקיצוניות וחלקם לא.
יש גם שאלה פרטית האם במקרה זה ראוי לתקן. ודאי שלא בכל מקרה שאדם מרגיש את עצמו נפגע (גם אם בצדק) יש צורך בתקנה, אלא אם הדור פרוץ. בנידון דידן אינני סבור שהצורך לתקן הוא קריטי כל כך, מאחר שנגר שנוהג כך באופן קבוע יפסיד את הלקוחות, ועונש זה מרתיע יותר מאשר כמה בודדים שיטרחו איתו בדינא ודיינא לחייבו בקנסות.
יש לציין שיש מחלוקת הפוסקים אם 'גרמא' שבימי חז"ל לא היתה שכיחה ובזמנינו הפכה להיות שכיחה, האם היא מוגדרת כ'גרמי'. עיין ש"ך חו"מ סי' שפו ס"ק כד.
השאר תגובה