פרקים באמונה ובטחון

הרב יהודה לייב אוירבך
כ"ד אלול ה'תשע"א

הנביא אומר “כה אמר ה’ מצא חן במדבר עם שרידי חרב וכו'” דהיינו הקב”ה מצא משהו מיוחד במדבר, איזה שהוא חן מיוחד, ומהו החן “עם שרידי חרב” עם שיודע לשרוד את הקשיים של החרב והמלחמות… והרי השאלה נזעקת מאליה מה המיוחד בזה שניתן לציין את עם ישראל בהגדרה של “עם שרידי חרב”

והשאלה זועקת עוד יותר שהרי בתפילת שבת כולנו אומרים על עם ישראל את השבח של “עם מדושני עונג” ובוודאי שממבט ראשון עם שריד חרב אינו עם מדושן עונג…

אנסה א”כ בשלושת הפרקים הבאים להסביר –

את המעלה של עם שרידי חרב (פרק א’)

את המעלה של עם מדושני עונג (פרק ב’)

והאם הם צועדים יחדיו ואיך (פרק ג’)

ומי יתן ויהיו דברי אלו לתועלת הקורא – ולרפואתו השלימה של בני יקירי משה אורי בן חנה בתושח”י אכי”ר

פרק א’

התנערי מעפר קומי

קשה לפתוח מאמר העוסק ב”עם שרידי חרב” מבלי לצטט שורות זהב שנכתבו בדם ע”י גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזענסקי זצוק”ל בהקדמה לספרו “אחיעזר” הקדמה שנכתבה בין שתי מלחמות העולם בשנת תרפ”ב ע”י אחד מאלה שנשא את משא העם על כתפיו.

כך הוא כותב:

“מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב, האם שעת חרום כזאת מכוונה להוצאת ספרים לאור עולם, הלא ישאל השואל, עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה? מהרסינו ומחריבנו מבית ומחוץ חותרים חתירה תחת יסודות התורה, בחומרים מורעלים ומפוצצים באים לקעקע את הבירה כולה, ואתם באים לפאר את היכליו בצעצועים ופרחים? היכל ה’ כולו בוער באש, הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים מושקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי החמד?”

אכן תיאור נורא וכואב של מצב עם ישראל ברוחניות ובגשמיות, והגאון רבי חיים עוזר זצ”ל כמו מרגיש צורך להסביר למה מוצא הוא לנכון בתקופה זו להוציא לאור עולם את חידושי תורתו, אבל כמו מתוך העפר והאפר הוא מתנער וממשיך לכתוב:

“אולם זה היה כוח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים, גם כשחרב חדה הייתה מונחת על צווארו תורת ה’ הייתה שעשועיו כל היום, כך בעת החורבן אשר כל קיום הלאום היה בסכנה ובעת התחזקות הצדוקים בימים ההם לא הסיחו הפרושים רגע מתורת ישראל, יבנה וחכמיה שארית ישראל הייתה אוד מוצל מאש, אשר בעמוד הענן האירו את ישראל בגולה, על ידם נשמר ונמסר הכתב והקבלה, על רבותינו שבארץ ישראל ושבבבל נחתמו התלמודים המשנה והגמרא וכו’ וכל מקום שהלך ישראל עם מקל נודדים – שם הכין משכן אהלו ללמוד התורה. ומיום הִגָלוֹת ישראל מארצו לא נפסקה השלשלת הארוכה על ידי הגאונים המבארים, הפוסקים, הראשונים והאחרונים, אשר גם בימי השמד הגזירות, הרדיפות והטלטולים, עמלו במסירות נפש להכין מקום לתורה, וכה נבנה על ידם הבניין העתיק לתורת ישראל אשר כל כלי יוצר עליו לא יוכל להשביתו מטהרו.”

וכאן עובר רבי חיים עוזר זצ”ל לתאר את המצב בזמנו.

חזון נפלא ראינו גם בימינו אשר בימי המלחמה הכיבושים והגירושים, כאשר נדד עם ישראל מתחום מושבו ואיתו יחד הישיבות בליטא ובזאמוט הנה בכל מקום אשר נתרקם שם איזה ישוב, גם שם לא חדל נר תמיד להאיר, ואחינו בכל מקום שהוא התאמצו בכל עוז לחזק את התורה והישיבות.”

ואנו מתוך תפילה עמוקה לבורא עולם, שלא יהיו עוד קשיים וצרות לעם ישראל – אנו שואלים, מאיפה הכוחות? מאיפה המסוגלות? איך מסוגל עם להתנער מעפר ולהמשיך ולהציב פאר תחת אפר? ואיך מסוגלים יחידים – שרידי מלחמות, שרידי תאונות, שרידי מחלות, שרידי שכול – ה’ יצילנו – לבנות עצמם מתוך ההפיכה.

דומה שלא יכולה להיות תשובה אחרת מלבד מילה אחת –

אמונה

ומכל מקום רוצים אנו להעמיק ולברר – אמונה שמה? אמונה במה?

ובכן:

א.    אמונה שאין תנועה בעולם שאינה מושגחת מאיתו יתברך בהשגחה פרטית.

ב.    אמונה בכוח שטמון בכל יהודי באשר הוא.

נרחיב ונפרט:

“אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים” ואין דבר בעולם שנהיה מעצמו או בלי כוונה מושגחת מאיתו יתברך, ובכל אשר נעשה תחת השמש יש לו להשי”ת מטרה.

גם לקשיים, למלחמות, לצרות ולייסורים יש מטרה – לפעמים גלויה, ובדרך כלל סמויה!

ומכל מקום גלתה לנו התורה את אחד מהמבטים על הקושי, על החרב, וזה אמור להיות הסוד של “עם שרידי חרב”.

“וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מייסרך” (דברים ח’ ה’) ושם בפסוק התורה אומרת שכל זה נעשה “למען ענותך לנסותך” – העינוי הוא כדי לנסות!

ומה המטרה בניסיון?

“עניין הניסיון הוא לדעתו, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו (כוח הבחירה), אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא ‘ניסיון’ מצד המנוסֶה (מצד האדם העובר את הניסיון) אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד” (רמב”ן בראשית כ”ה א’).

הוי אומר העינויים בכל צורותיהם ובכל שמותיהם רח”ל נתנו כדי לנסות אותנו, ומטרת הניסיון הוא כדי להפיק מאיתנו באופן מעשי איכות ומיוחדות שקיימים בליבנו ולא מקבלים ביטוי מעשי רק על ידי הייסורים.

כי הרב מפוניבז’ והאדמו”ר מקלויזנבורג זצוק”ל היו כבר גדולים וענקיים גם לפני שפרצה השואה, אבל כמה גדלו והתעצמו כשבמהלך המלחמה איבדו את כל יקיריהם בצורה טראגית עד לאימה, וכאן ניתן ביטוי מעשי לעוצמות חדשות באמונה ודבקות בה’ – למלחמת קרב עם השטן בהעמדת והפצת תורה, לתחיית עצמות יבשות אודים מוצלים מאש. איכות זו שנתגלתה בהם ובעוד רבבות אלפי ישראל במהלך המלחמה ולאחריה, לא יכלה לצאת אל הפועל אם לא היה ניסיון על ידי עינוי…

כך זה ברבים, וכך ביחיד.

תפילתנו – “אל תביאנו לידי ניסיון” וכי מי יודע אם נעמוד ומכל מקום אם מגיע הניסיון נדע מה מטרתו.

יושב לו אברך בכולל יום אחרי יום סדר אחרי סדר לא מאחר ולא מחסיר, ויושבת לה אישה בביתה ונוצרת לשונה מרע – אשריהם! אבל הקב”ה יודע שהלב שלהם גדול יותר ממעשיהם, שהם מסוגלים ליותר, ואז נכנס “גורם מתח” ילד חולה רח”ל או מריבה עם חברה לעבודה – עינויים כדי לנסות, והאברך מוציא את יכולותיו אל הפועל, ואעפ”כ שוקד על תורתו, והאישה מתעלית ועל אף שהיא הצודקת אף על פי כן נוצרת היא את לשונה ומבליגה – זאת מטרת העינויים, להעלותם בדרגה ברמה המעשית.

וכשיודעים סוד זה – יודעים מה ה’ אלוקיך שואל מעימך.

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

הוי אומר הקשיים שלנו הם קרשי הקפיצה להצלחתנו, הם קרשי הקפיצה להוצאת כוחותינו אל הפועל.

נמשיל בזה משל, לאדם שלפרנסתו הוא מופיע בבתי תיאטראות ומקפץ שם לגבהי גבהים – מעשה תעלולים… והלך הוא וחברו בדרך, ובדרכם הגיעו לגדר גבוהה המקיפה מכל הצדדים – אין מעבר! החבר חשב לחזור מן הדרך או לעצור ולשבת בצד הגדר, אבל ה”קפצן” לא רק שלא נבהל מהגדר אדרבא עוד שמח בליבו וחשב – ‘יפה, עכשיו יש לי עוד הזדמנות להתאמן בקפיצה’. ואכן קפץ, הגיע לראש הגדר והמשיך הלאה – לגדר הבאה….

וכך מסופר בספר שיח שרפי קודש על השרף מקוצק זצוק”ל ששאל אותו אחד מחברי נעוריו איך ולמה אתה הגעת לדרגות ומדרגות כל כך גבוהות ואילו אני נשארתי במרחק די גדול ממך, ענה לו השרף בפשיסחה לימדו אותנו להתגבר על מהמורות החיים ועל הרי הניסיונות, צעדנו יחד באותה דרך, נכשלנו, נפלנו, נפצענו, ובאחת הפציעות נשארת במקומך ולא המשכת, ואילו אני המשכתי לקפץ על הרים וגבעות, וכך זכיתי להגיע למקומי.

מי שמגיע לגדרות, לקשיים פנימיים וחיצוניים והוא נבהל ונעצר – כי הוא חושב שמטרתם של אלו לחסום בעדו – הוא לעולם לא יגיע למעלה. אבל מי שיודע שמטרתם של אלו בהכוונה מושגחת מיוחדת מאת הבורא יתברך שמו להקפיץ אותו, להפוך ממנו יותר – הוא זה שיאזור חיל, יקפוץ, ויגיע למעלה.

[במאמר מוסגר: וינסטון צ’רצ’יל, הנשיא האגדי של בריטניה ניסח זאת כך, “פסימיסט רואה בכל הזדמנות – קושי, ואופטימיסט רואה בכל קושי – הזדמנות…” חכמה בגויים תאמין, אבל אנו בני קל חי יודעים שאין הדברים תלויים רק באופי של האדם, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, ואם זהו המבט התורני חובה עלינו לרכוש מבט זה גם אם אי מי מאיתנו רואה את עצמו כפסימיסט…]

לא לחינם קרא הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק”ל לתלמידיו (משנת רבי אהרן חלק א’ עמוד מ”א) “לחוס על כל אפשרות של יגיעה” – נשמע היטב, הוא לא מלמד אותם לא לפחד מיגיעה ומקושי, אלא קורא להם “לחוס על כל אפשרות של יגיעה” כי ענק וגדול זה ביודעו את סוד ההצלחה, קרא לתלמידיו לאחוז חזק בקשיים, ביגיעה, בניסיונות, כי כאמור הם אלו קרשי הקפיצה שלנו לגדלות.

וכך אומרים בשמו של הגאון רבי ראובן יוסף גרשנוביץ זצוק”ל.

אודות המעשה המובא בגמ’ (נדרים נ.) על רבי עקיבא שנשא לאישה את רחל בתו של כלבא שבוע לאחר שהבטיח לה שילך ללמוד תורה, אביה הדיר אותה מנכסיו והם מתגוררים בבית תבן, ובכל בוקר רבי עקיבא מלקט תבן מבין שערותיה – הרגשה נוראה! יום אחד מתגלה אליהם אליהו הנביא שנדמה כהלך עני והוא מבקש מעט תבן כי אשתו ילדה ואין לו אפילו מעט תבן להציע תחתיה, וכתב על זה הר”ן שנס זה נעשה להם “כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם” ואכן רבי עקיבא אומר לאשתו רחל תראי אדם זה שאפילו מעט תבן אין לו.

הקשה הרב גרשנוביץ זצ”ל, אם הקב”ה כבר עושה נס ושולח את אליהו הנביא לנחם אותם כי ראה כביכול את עוניים ואת מצוקתם, אם כל כך מרחמים עליהם בשמיים למה לא שלחו את אליהו הנביא עם מזרון… או לכל הפחות לתת להם עוד קצת תבן, וכי כל מה שאפשר לעשות למענם זה לקחת מהם תבן ובזה לנחם אותם???

אמר הרב זצ”ל:

“אם לרבי עקיבא היה מזרון לישון עליו, לנו לא היה את רבי עקיבא”!!! דווקא בגלל שהבורא יתברך מצמיח כאן את רבי עקיבא הגדול ואת אשתו שהכל שלה, לכן אסור שיהיה להם ללא קושי – אי אפשר לשלוח מצע נוח, ואם בכל אופן זקוקים הם לניחום ועידוד, אפשר רק להראות להם שיש יותר מסכנים מהם.

כי יש גדלויות שיכולות לצאת אל הפועל רק מתוך קושי – כך ביחיד וכך בגדלות הכללית של עם ישראל העם הנרדף והסובל, עם שרידי חרב – זאת הדרך לגדלות.

“ונאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר: אלוקי! הרעבתני, וערום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, בעוזך וגדלך נשבעתי, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך” (חובת הלבבות שער אהבת ה’ פרק א’)

פרק ב’

להתענג על ה’

קודם שנבוא לברר איך זוכים להיות שייכים למעלת “עם מדושני עונג” מחובתנו לברר מהו “עונג” באיזה סוג תחושה ורגש מדובר.

ראשית עלינו להגדיר מה זה לא עונג ואח”כ בס”ד ננסה להגדיר מהו עונג.

נצטווינו על מצות “עונג שבת” – לענג את השבת, עד שאמרו רז”ל “כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים” ובפשטות מבינים אנו שחיוב זה של עונג שבת הוא המחייב אותנו בריבוי המאכלים ובשתיית המגדים ואכילת הממתקים “לְכָּבֶד שַבֶּעס קוֹידֶש” וסבורים אנו שזהו “עונג שבת” ומתוך מחשבה זו כשאנו שומעים על “מדושני עונג” ממשיכים אנו באותו קו מחשבה ומבינים שאם עונג זה הטשולנט… אז מדושן עונד זוהי תחושת השובע והכבדות שיש אחרי אכילת הטשולנט, זהו – כך אנו סבורים נראה מדושן עונג….

אולם אם כך ניצבת התמיהה איך “עם מדושני עונג” הולך שלוב זרוע עם “עם שרידי חרב”??? (אור יהל חלק ג’ עמוד שכ”ז)

ויותר מכך אם אנו מבינים שתחושת השובע והכבדות בה מתקיים לכאורה החיוב של “וקראת לשבת עונג” (ישעיהו נ”ח י”ג) איך היא מביאה להמשך הפסוק “אז תתענג על ה'” שהכוונה היא לזכות למדרגת “להתענג על ה'” של הרמח”ל במסילת ישרים כבר בעולם הזה! כדברי רבי אייזיק שר זצ”ל (לקט שיחות מוסר ח”א עמוד נ”ה)

כתב הרמח”ל במסילת ישרים (פ”א) האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו וכו’ ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא” וכו’ כלומר “הלהתענג על ה'” בצורה מושלמת בצורה מושלמת יהיה רק בעולם הבא. ואם “עונג” זוהי תחושה שמתחברת לגעפילטע פיש וקוגל איך יחושו ב”עונג” בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה?

ועל כן מבינים אנו כדבר פשוט ש”עונג” זאת תחושת הנאה הנובעת מקליטה שכלית רוחנית התואמת למקום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ונצטווינו בשבת להגיע לתחושה זו – בזעיר אנפין, כבר בהיותנו בעולם הזה.

(אם יורשה, משפט גצת גבוה שאין לי בו מושג והבנה אבל כך שמעתי בשם הרב פינקוס זצ”ל, שכמו שיש בהנהגת השי”ת מושגים של “חסד” ו”גבורה” ואנו יודעים ש”חסד” זו מילה מגבילה להטבה ו”גבורה” זאת מילה מגבילה לדין, כך כשמדברים על “חכמה” זאת מילה המגבילה ל”עונג”…)

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

ואם ישאל השואל אם כן מהי הסיבה לריבוי המאכלים בשבת? והפייטן משורר לכבוד אלוקים “להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים…”

תשובת שאלה זו נוגעת ברבדים העמוקים של מצות עונג שבת וכמה דרכים נאמרו בזה. ואף שאין עניינו של מאמר זה לברר את מצות עונג שבת, מ”מ – להשלמת היריעה נציין בזה בקצרה.

דרך אחת גורסת שכדי שאדם המורכב מחומר – גוף, ורוח – נשמה, יוכל לחוש עונג אמיתי ופנימי, מחובתו לתת גם לגוף את חלקו כדי שצרכי הגוף ומצוקותיו לא יטרידו אותו מלחוש את העונג השכלי הרוחני, עד שגם יצחק אבינו בדרגתו הרוממה הוצרך ל”מטעמים” כדי שיתעלה למצב של רוח הקודש הראוי לברכה, (שיעורי דעת – מהרי”ל בלוך זצ”ל מאמר “קורבנות”).

ועל דרך זה פירש הרד”ק “שמתוך שישנהו לטוב משאר הימים – במאכלים ערבים וטובים – יזכור מעשה בראשית ושהקֵל חידשו מאַיִן ומתוך כך ישבח לקל ויפארהו בפיו ובלבבו ותתענג נפשו בו”.

הגר”א זיע”א בביאור לספר ישעיהו (ישעיהו נ”ח י”ג) מציין ומדגיש שאין חיוב לענג את עצמו בשבת, אלא יש חיוב לענג את השבת! “והנה האכילה והשתייה צריך שתהיה לכבוד שבת שנתן לנו ה’ נשמה יתרה אבל לא לצורך עצמו כי מה הנאה לנשמה מאכילה ושתייה אבל במה שמתקיים מצוות עונג שבת שצוונו לאכול ולשתות ביום הזה וכו’ התענוג לשם השבת ולא לצורך עצמו… אז תתענג על ה’ שיהיה תענוגך במצות השבת” עוד כותב הגר”א שמה שנאמר בדברי הנביא “חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי” זה בגלל ש”אתם מענגים לשם עצמכם שנאה נפשי” (דברי הגר”א הובאו בספר חזון למועד עמוד פ”ד).

ונשלים נקודה זו בדברי האיבן עזרא שכתב, וקראת לשבת עונג – “שלא תעשה בו מלאכה ושתתענג הנפש בשמוע דברי תורה” .

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

כי כאמור ה”עונג” אינה תחושה של האיברים הגשמיים שלנו אלא של חלקי הנפש המתענגים ב”שמוע דברי תורה” או ממה ש”משבח לקל בפיו ובלבבו”

ולפי קו מחשבה זה אז “מדושן עונג” זה אחד שמוצץ בכל נימי נפשו מהעונג הרוחני הנ”ל. דוגמא מהדורות האחרונים לאדם “מדושן עונג” הוא מרן החזון אי”ש זצ”ל שכתב בספרו מספר שורות – שמי שלא חש אותם לא יכול היה לכתוב אותם.

“כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתות מציאותו יתברך מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה’, וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פרשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דבקות האדם ליוצרו יתברך” (אמונה וביטחון פ”א- ט’)

מניין, ידע החזון אי”ש שהאדם יכול להיות כמלאך לרגעים – רק בגלל שחש זאת על עצמו – זהו “מדושן עונג”.

זהו עומק התואר האצילי שלנו כ”עם מדושני עונג”

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

איך זוכים לזה, ואיך חלילה מפסידים?

נראה שהתשובה פשוטה עד מאד – התבוננות מול שטחיות.

התבונות בבריאה – שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, התבוננות במילות התפילה והברכות, התבוננות והתפעלות מדברי תורה ומוסר – להתחבר לכל אלה לחוש וליהנות מהם זאת היא הדרך להתענג.

שטחיות מחשבה, רדידות, שלא לדבר על נהנתנות והתבהמות הם חומרי הגלם הגסים שלא יאפשרו לנשמותינו לחוש את צליליה העדינים של תחושת העונג…

נְפַתֵּחַ כושר התבוננות והעמקה, וראשית נתבונן ב”מה חובתו בעולמו – להתענג על ה'” ובזה חוליה בשרשרת של עם מדושני עונג.

פרק ג’

להתענג בגיהינום עלי אדמות…

דומה שאחרי שבררנו את מעלת “עם שרידי חרב” ומעלת “עם מדושני עונג” נוכל להבין שלא רק שאין הדברים סותרים, אלא משלימים הם אחד את השני, כי המתבונן וחש את יד ה’ בתוך חרב העינויים והקשיים ויודע מה ה’ דורש מעימו הוא הוא זה המתענג.

ויש שזכו בתוך התופת, כשראו את השטן עין בעין להיות “מדושני עונג”!

מספר המגיד רבי שלום שבדרון זצ”ל:

באחת מהקבוצות הגדולות שהגיעו למחנה אושוויץ היה גם אחד מחסידי גור, הנאצים ימ”ש פקדו על כולם “להתרחץ” בתוך בור של מי חומצה ואף להטביל בו את ראשם, כל אנשי הקבוצה קפצו לבור, טבלו, ומיד נסו על נפשם החוצה כשכל עורם נכמר ובשרם צורב ובוער כאש, אותו אברך חסידי שהיה עימם קפץ גם הוא ולחרדת כולם נשאר שם כשראשו וגופו נצרבים במי החומצה, כאשר עברו עוד מספר רגעים והיה ברור כשמש שיש כאן מצב של פיקוח נפש, הרהיבו עוז מספר מחבריו וקפצו שוב אל החומצה כדי למושכו בכוח, הם היו בטוחים שנטרפה דעתו מרוב דעתו מרוב צער והוא מבקש לאבד עצמו לדעת, לאחר שהשיב את נפשו מהצריבה תבעו חבריו לדעת מה זה ועל מה זה?? והוא עונה להם היה לי “טוב” שם… והוא מסביר – היו לי הורים, היו לי אחים ואחיות היו לי אשה וילדים, בית וחברים, והכל נלקח ממני בגטו שלב אחרי שלב והתנחמתי שעדיין יש לי בגד לגופי, לאחר שנצטווינו להתרחץ התנחמתי בכך שיש לי גוף בריא וחסון, אבל כשנכנסתי למי החומצה וחשתי שגם גוף אין לי… חישבתי להישבר, אבל אז קיבלתי הארה משמים, עברה בי מחשבה נפלאה “הלא יש לי אותך ריבונו של עולם, ואותך לא יוכלו לקחת ממני לעולם” ומחשבה זו שאין לי כלום בעולם מלבד הקדוש ברוך הוא – מחשבה זו מילאה את כל ישותי וכל כך התענגתי במחשבה זו עד שלא הרגשתי כלל בייסורים הנוראיים…

“עם שרידי חרב” ו”עם מדושני עונג” שלובים זה בזה, עשרות ומאות העדויות השמורות מימי התופת לסוגיהן מוכיחות שראוי הוא העם הזה לשני התארים.

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

וכמו לאורך כל המאמר גם כאן נדגיש שמעלות אלו מיוחסות לעם ישראל בכלל בעת גזרות הכלל וכמו”כ לפרט, ליחיד, בעת התמודדותו עם ניסיונותיו, עינויו, ורח”ל צרותיו, גם הוא עם התבוננות נכונה יכול להתעלות עד להיותו מדושן עונג מתוך שרידי הכאב.

אחד מהמיוחדים, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצוק”ל בעל ה”אור שמח” גם בו פגעה יד ה’ ובתו היחידה(!) נפטרה בחייו בצעירותה, הגאון זצוק”ל כאב מאד את פטירתה עד כדי שהתבטא שלולא פטירתה היה יכול להגיע לפסגות להיות כמו הרשב”א – מגדולי הראשונים…

ובמספר שורות בספרו על התורה “משך חכמה” הוא מציע איך להתגבר “על המקרים המעיקים לו” – כלשונו.

כך הוא כותב על הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. (דברים כ”ח י”ז)

“יתכן דכמו דבן זומא (במסכת ברכות נח.) התבונן כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח”כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש גזז ולִבֵּן ונפץ וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני” (-ע”י אנשים אחרים שטורחים והוא קונה מהם.- עד כאן מהגמרא.)

כן צריך האדם להתבונן אל חסדי הבורא ב”ה על השתלמות השכלי.

אשר כמה יגיעות יגע, וחקירות וניסיונות עמל אברהם אבינו עד שהתבונן להרחיק הגלולים, ולהשכיל אמיתת מציאות השי”ת, ויחודו והשגתו, והשראת הנפש, ואח”כ עמלו האבות הקדושים לעמוד על אמיתתו, ויגעו אבותינו במצרים עד שנעשו ראויים לקבל תרי”ג מצוות ותורתנו הקדושה, וכו’, ומה שיגעו כולם אני מוצא כל אלו מתוקנים לפני…

כמה צריך האדם הנלבב להיות שמח ולהודות להשי”ת הטוב שזיכהו לכל זה וכו’ וכבר התבונן החסיד (החובת הלבבות) בשער הבחינה, זה לשונו: והגדולה שבטובות שהטיב בהם הבורא לאדם התורה הנתונה וכו’.

על זה צריך האדם לשמוח ולתת שבח והודיה להשי”ת מעומק הלב ולהתנחם בזה על כל מדוי לבבו והמקרים המעיקים לו בשנות ימי חייו הספורים המועטים בעולם הנפסד והעובר.”

͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

ראוי לו לפרק זה להיחתם בסיפור שהיה מספר רבי ישראל אליהו וינטרויב זצוק”ל בשיחותיו.

אחד מדמויות ההוד שעמדו ליהדות ליטא לפני השואה היה הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצוק”ל, גאון וצדיק זה שלא התפרסם דיו עקב פטירתו בגיל צעיר, היה עילוי אדיר ובעל נפש גבוהה ועשירה.

סובב לו ר’ מרדכי בגטו קובנא תפוס במחשבותיו, והנה הוא רואה שניים מתלמידי ישיבת סלבודקא עומדים ליד הגדר והכרת פניהם עונה בהם כי קצו בחייהם מפני הסבל והצרות שגברו מיום ליום.

ר’ מרדכי ניגש אליהם ושואל אותם “על מה צריך לחשוב עכשיו?” והם תולים בו זוג עיניים תמהות האומרות – “וכי מישהו מסוגל בכלל לחשוב עכשיו?”

אבל ר’ מרדכי כמו מתעלם וממשיך ואומר “יש לי שני הנחות פשוטות, האחת – שכל חייל גרמני נאצי שונא יהודים עד עומק נשמתו, וההנחה השניה – שחייל גרמני נאצי שיהרוג יהודי מבלי פקודת מפקד לא יתן על כך את הדין בפני מפקדיו…” האם אתם מסכימים איתי?  – כן, ענו העיניים הכבויות.

אם כן מתרונן ר’ מרדכי הסבירו לי למה חייל זקיף זה העומד על משמרתו במרחק מטרים ספורים מאיתנו, למה אינו יורה בכם עכשיו? הרי בשבילו זה כמו משחק בכדור, למה ומדוע אינו יורה??

על כורחכם תודו שגם פה בגיא צלמות שולטת מלכותו יתברך והשגחתו על כל פרט ופרט והוא יתברך היחיד שמונע מחייל זה להרוג אתכם כרגע – אור קטן נצנץ בעיניים.

הקשיים, הגזרות, והאסונות – רח”ל הם אלו שהובילונו לקראת עם מדושני עונג, והכוח להתענג על ה’ בכל מצב הוא נתן לנו את הכוח להיות עם שרידי חרב.

תחינתנו נפיל לפני כל יציר נוצר שמעתה ואילך נזכה יחד עם כל בית ישראל להוציא את פאר כוחותינו אל הפועל מתוך שמחה ושלווה מאת אור פניו יתברך.

“שלח אורך ואמיתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך ואודך בכינור ה’ אלוקי” (תהילים מ”ג).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *