שופר כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי

בגמ' ר"ה כו. נאמר בטעם הפסול של שופר של פרה.

אמר עולא היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא – דאמר רב חסדא – מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים, לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

עולא מבאר שהטעם לכך שאין תוקעים בשופר של פרה – הוא מאותו טעם שאין הכהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים – כדי שלא להזכיר את חטא העגל.

והנה לכאורא קשה לפי זה – מדוע אם כן מחוץ לקודש הקדשים עבד הכהן גדול ביום הכיפורים בבגדי זהב, והרי גם בחוץ שייך הטעם של אין קטיגור נעשה סניגור.

ובספר "רשימות לב" מהגר"י הוטנר זצ"ל [ר"ה – עמוד רפט] הקשה עוד – הרי רבינו יונה ב"שערי תשובה" – מביא את דברי חז"ל שהצדיקים, בדבר שחוטאים – בו מתרצים – ואם כן אדרבא יהא קטיגור נעשה סניגור.

"ושכנתי בתוכם" – בתוכו של כל אחד ואחד

מבאר שם בעל ה"פחד יצחק" כך: על הפסוק "ושכנתי בתוכם" הנאמר על המשכן, דרשו חז"ל – בתוכו של כל אחד ואחד – ופירוש הדבר שהשראת השכינה במשכן ובמקדש מקבילה להשראת השכינה בתוך נפשות ישראל. [ומשום כך כשחטאו ישראל ונסתלקה השכינה מלבותיהם – חרבה קדושת המקדש ועל כן לעת החורבן יצאה בת קול ואמרה לטיטוס קמח טחון –טחנת, בית שרוף – שרפת, כמו שאמרו חז"ל].

וכיון שבישראל ישנה בחינה של ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, נקודה של קדושה שאינה בטלה לעולם, על כן גם במקדש היו שתי בחינות של השראת שכינה – האחת שהתבטלה בעת החורבן – והשניה שהיתה בבית קודש הקדשים, שאינה בטלה לעולם ולא שולט בה השטן והרע, כי זו קדושה המקבילה לבחינת "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא".

בזה ביאר מה שמובא ברמב"ם בית הבחירה פ"ד – שבעת שבנה שלמה את הבית, הכין מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות לעת החורבן ויאשיהו המלך צוה וגנזוהו במקום שהכין שלמה.

והביאור בזה שגם בעת החורבן, אין שליטה לאויבים על הארון – שכן הוא שייך למדרגת השראת השכינה של בית קדש הקדשים שאין לרע אחיזה בה.

אין קטגור נעשה סניגור

על פי זה מבאר שם את הענין של אין קטיגור נעשה סניגור – הכונה היא שהואיל ומדרגת קודש הקדשים מופקעת מן החטא, על כן אין מכניסים לשם שום קטיגור – מפני ששם במדרגת הארון לא נתפס שום קטרוג ולכן רק שם, לפני ולפנים, נאמר הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור ולא בחוץ ששם לא שייכת מדרגה זו.

ואפשר להוסיף ביאור בזה על פי מה שכתב המהר"ל – שהקדושה של קודש הקדשים היא במדרגה של אדם הראשון קודם החטא.

במתן תורה הגיעו כלל ישראל למדרגת אדם הראשון קודם החטא – אחרי חטא העגל ירדו ישראל ממעלתם ועם כל זה נשארה המעלה של פסקה זוהמתן, היינו שאותה מדרגה של אדם הראשון קודם החטא אשר זכו לה במתן תורה – לא נפגמה לגמרי בחטא העגל. [ראה בתוספת ביאור במאמר "מועדי חודש תשרי – וחטא אדה"ר"].

וביאור הדבר – שגם אחרי חטא העגל נשארה נקודה פנימית בקדושת ישראל שלא נפגמה והיא השורה בקודש הקדשים. ומאחר כפי שנתבאר [ראה מלבי"ם – בריש פרשת תרומה] – קדושת המקדש היא התוצאה של ה"ושכנתי בתוכם" – בתוכו של כל אחד ואחד, על כן כנגד נקודת הקדושה הפנימית שבכלל ישראל – שהיא במדרגת אדם הראשון קודם החטא, ישנה השראת שכינה מיוחדת בבית קדש הקדשים – שאף היא כפי שכתב השל"ה – במדרגת אדם הראשון קודם החטא.

נמצא ששם בקודש הקדשים אין כלל מקום לקטיגור, שכן קדושת קודש הקדשים נובעת מאותה נקודה שכלל לא חל עליה הקטרוג, כי שם נשארה מדרגת הקדושה של קודם חטא העגל – על כן לא שייך שם הכלל שבדבר שחוטאים בו מתרצים, כי שם מתגלית אותה נקודה שלא שייכת לחטא בכלל.

לפי זה יש לבאר את דברי הגמ' – שאין קטיגור נעשה סניגור.

מהלך הסניגוריא שנעשה על ידי כניסת הכהן הגדול לבית קדשי הקדשים הוא – על ידי הגילוי שבפנימיותם לא חטאו ישראל כלל, מפני שמדרגת קדושת קודש הקדשים מקבילה לאותה מדרגה פנימית של כלל ישראל שלא נפגמה בחטא העגל ונשארה באותה מעלה של אדם הראשון קודם החטא שזכו לה במתן תורה – ובבחינה זו אין לכלל ישראל שום שייכות לחטא – ולכן לא נכנסים לשם בבגדי זהב המזכירים את הקטרוג – ומאחר שבבחינה זו אין שום קטרוג, על כן אין מקום לקטיגור – אצל סניגור שמבטל את הקטיגור מעיקרו.

אבל הקדושה שמחוץ לקודש הקדשים מקבילה למדרגת החיצוניות של כלל ישראל – וכיון שבמדרגה שבו יש לכלל ישראל שייכות לחטא אזי אדרבא יבוא הדבר שחטאו בו הבגדי זהב – וירצה עליהם.

ובהמשך הגמ' שם במס' ר"ה, שואלת הגמ' – והרי מחוץ לקודש הקדשים לובש הכהן בגדי זהב ואין שם את הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור, מדוע אם כן בשופר של פרה משתמשים בכלל הזה – למרות שהוא בחוץ? – ועונה על כך הגמ' – שופר כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי – והדברים דורשים ביאור.

כי אתה שומע קול שופר

בספר "ברכת מרדכי" [ר"ה סי' ט"ז] הביא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל – דברים נפלאים בגדר תקיעת שופר.

בסיום ברכת השופרות נאמר "כי אתה שומע קול שופר – ומאזין תרועה ואין דומה לך – ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" וצ"ב מה שייך הענין של שומע ומאזין לקול שופר ומה הפירוש ברחמים.

ומחדש הגרי"ז – שקול השופר הוא סוג מיוחד של תפילה הקיים רק בכלל ישראל – ועל כן נאמר על תקיעת השופר – שומע ומאזין וברחמים.

ובזה מיישב הגרי"ז את הפסוק "ותרועת מלך בו" – שפי' הרמב"ן שקאי על השופר ואף הכלילו בפסוקי השופרות והדבר צ"ב מה שבח הוא לישראל שתוקעים בשופר, אומר על כך הגרי"ז – הכונה היא שתקיעת השופר היא סוג של תפילה השייך רק בישראל – ועל כן שפיר שבח הוא לישראל, שרק בהם שייכת תפילה זו. ועדיין הדבר צ"ב.

ויתכן לבאר על פי מה שראיתי מבארים את ענין תקיעת השופר – שהיא כלי ביטוי לאותה נקודה פנימית שבנפש ישראל – שבה אין לרע שום אחיזה וכאשר אותה נקודה מדברת – אין מי שיעמוד בדרכה, כי אין בה מום, מפני שאין בה שום אחיזה של רע – ועל כן האופן שהיא באה לידי ביטוי הוא דוקא על ידי השופר, כדי שלא תתקלקל על ידי כלי הדיבור שנפגמו בחטא.

בזה יבוארו דברי הגרי"ז – השופר הוא אכן סוג של תפילה, תפילה של אותה נקודה פנימית שבנשמת ישראל שהיא נקיה וטהורה מכל רע, ועל כן תפילתה נשמעת על ידי השי"ת ברחמים.

כוחו של השופר – לחזק הטוב ולכפות הרע

על פי זה יש לבאר את דברי הרמח"ל במאמר החכמה – שכחו של השופר הוא לחזק הטוב ולכפות הרע.

התגלות אותה נקודה פנימית של טוב אשר אין לה שום שייכות עם רע – מביאה לחזוק הטוב בכללותו.

בזה יש לבאר את דברי הגמ' – "האי שופר כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי". כיון שמהות קול השופר הוא התגלות אותה נקודה פנימית שבנשמת ישראל המופקעת מחטא, הרי הוא דומה במהותו לבית קדש הקדשים שאף הוא שייך למדרגה זו – ועל כן כשם שבקדש הקדשים אין להכניס קטיגור כלל, גם בתקיעת שופר – אין להשתמש בקרן של פרה השייכת לצד הקטרוג והחטא – שכן יש בתקיעה גילוי של אותה נקודה פנימית שבנשמת ישראל השייכת כולה לצד הטוב ומופקעת מקטרוג.

ויתכן להוסיף ביאור על פי מה שנתבאר במאמר "דידן נצח" לשון הפסוק "משפט לאלקי יעקב" – שכיון שאין לעם ישראל זכות בשפע של העולם הזה רק מכח ברכותיו של יעקב, כמו שכתב הגר"א, ומאחר שהזכות לקבלן מותנית בכך שאנו משתמשים בהם רק כדי להגיע לחיי העולם הבא, על כן זהו הדין בראש השנה – עד כמה אכן אנו משתמשים בשפע הניתן לנו – רק ככלים לעבוד את ה'.

על פי זה יש לומר – שענינה של אותה נקודה פנימית שבנשמת ישראל המתגלית בקודש הקדשים ובתקיעת השופר הוא שבעומק הרצון של יהודי – כל כונתו היא לשם שמים – לעשות רצון קונו.

וכדרך שביאר הרמב"ם בפ"ב מגירושין – את ענין הכפיה בגט:

"..אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.

לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש – מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו".

מבואר בדברי הרמב"ם – שכל יהודי, רצונו הפנימי הוא לעשות את רצון ה' – ועל ידי הכפיה החיצונית מתגלה הרצון הפנימי האמיתי.

ובגמ' ב"ב י: – …והתניא – האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא – הרי זה צדיק גמור – ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם.

ופירש רש"י – ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה – אינו מהרהר אחר מידת הדין. אבל גוי אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט.

משמע שיש בישראל נקודה פנימית – שגם כאשר נראה שעושה מעשה מצוה – כדי לקבל תועלת עצמית ממנה, אבל באמת בפנימיותו אינו מתנה את הנתינה בכך ויש בתוכו תמיד כונה של לשמה.

ולפי זה יש לבאר – כיון שהדין בראש השנה הוא, עד כמה הוא משתמש בשפע הניתן לו כדי לעבוד על ידו את השי"ת ובזה תלויה הזכיה בדין, על כן נצטוינו לתקוע בשופר – כי התקיעה בשופר היא מגלה את אותה נקודה פנימית טהורה – שכונתה לשמה ועל יד התגלותה אנו זוכים בדין.

אדם הראשון – קודם החטא ולאחר החטא

ויתכן להוסיף עומק בדברים.

בספר דרך ה'" [ח"ב פ"ד] מבואר – שההבדל שבין גוי ליהודי הוא בזה – שהיהודי בשרשו שייך למדרגת אדה"ר קודם החטא ועל כן במתן תורה הגיעו ישראל למדרגה זו וגם לעתיד לבוא יגיעו למדרגה זו, אבל הגוי הוא צורת אדם שלולא חטא אדה"ר לא היתה קיימת כלל – וכל מהותו היא המדרגה של אדם הראשון אחרי החטא.

אדם הראשון קודם החטא היה במצב שבו כל עניני הגוף והחומר היו בטלים לחלוטין אל ה"נשמת חיים" – שעל כן "ולא יתבוששו" – ועל כן לולא החטא היה חי לעולם. אחרי החטא שבו חלק העפר מן האדמה נפרד מהנשמת חיים ללכת אחרי עיניו ורצונות הגוף, נגזרה המיתה המפרידה את הנשמה מהגוף.

במתן תורה הגיעו כלל ישראל למדרגת אדם הראשון קודם החטא. ואע"פ שעל ידי חטא העגל ירדו ממדרגה זו שלמרות זאת נשארה בפנימיותם של ישראל נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה בחטא העגל – נקודה שהיא במדרגת אדם הראשון קודם החטא – שהיא המדרגה של ביטול החומר אל הקדושה – והיא שורש קדושת בית קודש הקדשים.

מעתה יש לומר – שהזכיה בדין בר"ה תלויה במידה שעניני החומר והגוף שלנו משועבדים לקדושה כמו שנתבאר – מדרגה זו של ביטול החומר לנשמה – ביטול ה"עפר מן האדמה" אל ה"נשמת חיים" היא מדרגת אדם הראשון קודם החטא – והיא שורש המדרגה המיוחדת של עם ישראל.

לפי מה שנתבאר לעיל, הנקודה המתגלית בתקיעת השופר היא אותה נקודה פנימית שביהודי שהיא במדרגת אדם הראשון קודם החטא – והיא נקודת הלשמה הקיימת בפנימיותו של כל יהודי, עשית רצון ה' מתוך ביטול העצמיות.

התגלות מדרגה זו היא המזכה אותנו בדין כי היא התנאי לזכות בברכות.

על פי זה יש לבאר מה שמדמה הרמח"ל [דרך ה' – ח"ד פ"ח] – את ענין תקיעת שופר לענין של "כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". וכתב שם שכדרך שמי שמעביר על מידותיו אזי גם מידת הדין מודה שצריך להתנהג אתו במידת הרחמים כמידתו, כך גם תקיעת שופר ענינה, שעל ידה, גם מידת הדין מסכימה לצד הרחמים – ודבריו צריכים ביאור.

ויתכן לבאר בהקדמת דברי רש"י בר"ה יז. המבאר את ענין מעביר על מידותיו – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו. כמו אין מעבירין על המצות, אין מעבירין על האוכלים, מניחן והולך לו עכ"ל.

והנה כתב המהרח"ו בספר שערי קדושה – שמידות מתוקנות הן שורש לקיום כל המצות, מי שמסוגל להעביר על מידותיו כמו שפי' רש"י להניחן וללכת, מוכיח שאינו קשור עם המידות ואינו משועבד להם – ואם כן מוכח שגם לפשעיו שהם תולדת המידות איננו דבוק וקשור – ועל כן מעבירים לו על כל פשעיו, דהיינו מתייחסים אל פשעיו כאילו אינם מחוברים אליו.

על פי זה יתכן לבאר את דברי הרמח"ל, כדרך שכל המעביר על מידותיו מידת הדין מסכימה שיעבירו לו על כל פשעיו כמידתו כי התברר שבפנימיותו אינו קשור עם החטא – כך על ידי תקיעת שופר מתברר, שבפנימיותם של עם ישראל, כל מגמתם להשתמש בשפע שיקבלו לעבוד בו את ה' – ועל כן גם מידת הדין מודה שאכן זכאים ישראל לקבל את הברכות בדין.

סוד התרועה

והנה בזוה"ק [פרשת פנחס – רלא:] על הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה – באור פניך יהלכון" כתב וז"ל …וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקב"ה – ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקייא ועל דא אצטריך למנדע ליה. עכ"ל.

פירוש הדברים – שעל ידי ידיעת סוד התרועה – מתקרבים ללכת באור הגנוז לצדיקים ועל כן צריך לדעת את סוד התרועה והדבר צ"ב.

ובמסילת ישרים פ"א כתב וז"ל …ואם תעמיק עוד בענין תראה – כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מו העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם, בהיותם משמשי האדם השלם – המקודש בקדושתו ית', והוא כענין מה שאמרו חז"ל – בענין האור שגנזו הקב"ה לצדיקים, זה לשונם: – כיון שראה אור שגנזו הקב"ה לצדיקים שמח שנא' "אור צדיקים ישמח" עכ"ל.

בדברי הרמח"ל מבואר – שהאור הגנוז נגנז, עבור אותם צדיקים השולטים בעצמם, דבקים בבוראם ואינם משתמשים מן העולם אלא לסיוע לעבודתו ית'.

מעתה יש לומר – שזהו ביאור דברי הזוה"ק. – מי שיודע את סוד התרועה, היינו כפי שנתבאר, שהתרועה היא גילוי של אותה נקודה פנימית שכולה לה' – כאדם הראשון קודם החטא ואשר מכוחה כל השימוש בעולם הוא רק לעבודתו ית', הוא יזכה להתקרב אל האור הגנוז, שכן על ידי זה הוא נכלל באותם צדיקים המשתמשים בעולם רק להיות לסיוע לעבודתו ית', אשר עבורם נגנז האור – כמו שעולה מדברי ה"מסילת ישרים".