"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא – לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא".
לכאורא יש כאן סתירה בין התחלת המשפט – "אשר מלך בטרם כל יציר נברא" שממנו משמע שעוד לפני הבריאה ה' מלך – לבין סוף המשפט שממנו משמע שרק אחרי שנעשה בחפצו כל – נקרא שמו מלך.
וביאור הדבר בפשוטו – שודאי מצדו ית' היתה כל מציאות המלכות עוד לפני הבריאה, אבל ה"שם מלך" – חל רק אחרי שהיה בפועל על מי למלוך – לכן רק "לעת נעשה בחפצו כל – אזי מלך שמו נקרא".
את הפסוק "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" מבאר הגר"א – שמלכות היא ברצון וממשלה היא בהכרח, עם ישראל מקבל את מלכות ה' ברצון – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – אבל הגוים מקבלים את ממשלתו בהכרח.
על פי דבריו שמלכות פירושה רק כאשר היא באה ברצון המקבלים יוצא – שגם אחרי שכבר "נעשה בחפצו כל" – אע"פ כן רק כאשר נברא האדם שהוא בעל בחירה, המסוגל לבחור ברצונו להמליך את ה' – הושלמה מלכות ה' בעולם.
בזה מבאר ה"פחד יצחק" – את הטעם להמלכת השי"ת בראש השנה – על ידי תקיעת השופר בדוקא.
לפי האמור, ה"שם מלך" של מלכות השי"ת – חל עם בריאת האדם, ומאחר והאדם נברא בראש השנה – ורגע השלמת יצירתו היה הרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים" – נמצא שהרגע הזה של ה"ויפח"- הוא הרגע של "אזי מלך שמו נקרא" – על כן אנו ממליכים את השי"ת ביום זה של ראש השנה – על ידי פעולה הדומה לאותה פעולה של "ויפח"- הנעשית בתקיעת השופר.
והנה בגמ' ב"ב טז. אמר רבא – בקש איוב להפוך קערה על פיה ומבאר רש"י – כלומר לעקור כל כבוד שחירף וגידף – ובהמשך הגמ' מבאר רבא – בקש איוב לפטור את העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם, בראת שור – פרסותיו סדוקות, בראת חמור – פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן – בראת גיהנם, בראת צדיקים – בראת רשעים.
איוב טען שכשם שרגליהם של השור והחמור נבראו כך, אף צדיקים ורשעים נבראו כך – ולא שנעשו כן בכח בחירתם.
[הגר"א מבאר שאיוב התכוין לכבוד שמים – כדי שלא יתחלל שם שמים בזה שצדיק כמותו סובל יסורים.
וזה הפירוש שביקש להפוך קערה על פיה, רמז למשל על אותו השר שענשו המלך בעונש חמור על חטא קל וכדי שלא יתבזה המלך על קושי דינו בזה – הפך השר את קערת המלך על פיה, כדי שיאמרו שעל מעשה חמור זה קיבל את העונש וינצל כבוד המלך.]
על כל פנים עולה שמה שביקש איוב להפוך קערה על פיה ופירש רש"י לעקור כל כבוד – הכונה היא למה שאמר שאין בחירה לאדם.
ויש לבאר את הדבר בהקדמת מעשה שהיה עם הצדיק ר' שמעלקא מניקלשבורג.
מסופר שפעם אחת נזדמן הצדיק לעיר אחת והכינו לכבודו קבלת פנים גדולה ומכובדת, לפני שנכנס לקבל את הקהל הרב שהתאסף לכבודו ביקש להכנס לחדר סגור לכמה דקות – הציץ אדם אחד לאותו חדר כדי ללמוד מה מעשיו של הצדיק בשעה זו – ושמע אותו אומר לעצמו ישב כבודו, יקום כבודו וכדו'.
לאחר שיצא העיז אותו אדם ושאלו לפשר מעשיו הבלתי מובנים. ענה לו הצדיק – מאחר וקבלת הפנים מעמידה אותי בנסיון של כבוד, על כן השתמשתי בעצה הרמוזה בדברי המשנה באבות – "יהי כבוד חברך – חביב עליך כשלך" שיש לפרשה כך – כאשר מכבדים אותך – עליך להתייחס לכך כאילו היית מכבד אתה את עצמך, וכשם שכבוד שאתה מכבד את עצמך – אין לזה שם כבוד כלל, כמו שכל אחד מבין, באותו ביטול – תתייחס אל הכבוד שמכבדים אותך האנשים.
על כן הוסיף ר' שמעלקא, נכנסתי לחדר, כדי לצייר לעצמי באופן מוחשי – עד כמה בטל הוא הכבוד כאשר אני נותן אותו לעצמי – בכדי שכך אתייחס לכבוד שאקבל בקבלת הפנים.
על פי הסיפור הזה יש לבאר את דברי רש"י.
"כל הנברא בשמי לכבודי – בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – תכלית הבריאה גילוי כבוד שמים, ברם אין הכבוד מתגלה, אלא אם כן האדם הוא בעל בחירה – שאז כבוד ה' מגיע כביכול מחוצה לו – מכח הבחירה של האדם. אבל אם כדברי איוב, שאין בחירה לאדם, נמצא שכל מעשי האדם – השי"ת הוא העושה אותם – ואיך יתגלה כבוד ה'.
כך אפשר לפרש את דברי רש"י – ביקש איוב לעקור כל כבוד היינו שבזה שטען שאין בחירה – ביקש לעקור כל אפשרות של כבוד ה'- המתגלית רק על ידי כוח הבחירה של האדם.
ובהמשך דברי הגמ' שם – מובאת תשובתם של חברי איוב לדבריו אלה – בראתי יצה"ר – בראתי לו תורה תבלין – ומשמע מדברי הגמ' שבאמת לולא התורה אין לאדם בחירה.
וברש"י מפרש – בראתי לו תורה תבלין – שהיא מבטלת את הרהורי עברה …הלכך לאו אנוסין נינהו – שהרי יכולין להציל את עצמן.
מדברי רש"י משמע שענין זה – שרק על ידי התורה יש בחירה לאדם – מתייחס בפרט לענין של הרהור עברה.
ובגמ' ע"ז כ: ת"ר "ונשמרת מכל דבר רע" – שלא יהרהר אדם ביום ולא יבא לידי טומאה בלילה, מכאן א"ר פנחס בן יאיר – תורה מביאה לידי זהירות…
ומפרש רש"י – תורה על ידי שעוסק בה – ועוד שרואה אזהרות שבה ומבין ונשמר.
דברי רש"י צריכים ביאור – בשלמא דברי ה"ועוד" שכתב רש"י, מובנים שעל ידי שאדם רואה את האזהרה של "ונשמרת" – הוא נזהר מהרהור – נמצא שהתורה הביאה אותו לידי זהירות. אבל מה שכתב רש"י תורה מביאה לידי זהירות – על ידי שעוסק בה, לכאורה יש לשאול, איך נלמד דבר זה מהמצוה של "ונשמרת", היכן נאמר בפסוק זה שעסק התורה – מביא לזהירות?
ויש לבאר זאת על פי העולה מדברי רש"י במסכת ב"ב שהזכרנו.
הרי בגמ' שם ובדברי רש"י מבואר – שלולא התורה הקדושה אין לאדם בחירה על ההרהור – ומאחר והתורה לא תאסור דבר שאין לאדם בחירה להמנע ממנו, על כן מזה שהתורה צותה אותנו בכל זאת להמנע מהרהור – מוכרח שישנה עצה להגיע לבחירה שתאפשר לקיים את המצוה – ומהי העצה? – בהכרח, עסק התורה, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש – ועל כן מהציווי עצמו של "ונשמרת" יש ללמוד שעסק התורה מביא לידי זהירות.
עולה מהדברים שללא תורה אין לאדם בחירה להנצל מחטא – בין אם נפרש שזה על כלל העברות ובין אם נפרש שזה רק בהרהור עברה כמו שמשמע ברש"י.
ויתכן שזוהי כונת חז"ל במה שדרשו על הפסוק "והכתב מכתב אלקים – חרות על הלוחות" – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה – היינו שלא תורה אין לאדם את החרות של הבחירה.
ומעתה יש ללמוד מכך חיזוק גדול לעמל התורה בימי חודש אלול – ימי ההכנה להמלכת השי"ת בראש השנה.
הרי התברר לנו שעיקר כבוד השי"ת ומלכותו מתגלים על ידי כוח הבחירה של האדם – ומאידך אין לאדם בחירה אלא על ידי עסק התורה – נמצא שככל שעמלים יותר בתורה וזוכים לעומק נוסף של כוח הבחירה – מעמיקה ההתגלות של כבוד מלכות ה' על ידינו בראש השנה בהמליכנו את השי"ת – ואם כן נמצא שבחודש אלול קיים חיוב מיוחד להרבות בעמל התורה – כדי להעמיק את הבחירה – מפני שעל ידי כך מעמיקים את קבלת מלכות ה' – על ידינו בראש השנה.
