הצגת הנושא
לפי ההלכה אסור ליהודי להתדיין בבית משפט אזרחי ((לשאלת איסור ערכאות בבית המשפט במדינת ישראל עיין בשו"ת ציץ אליעזר יב,פב. הסכמת כל הפוסקים שיש איסור ערכאות בבתי המשפט במדינת ישראל. יש מהפוסקים שכתבו שהפנייה לבתי משפט אלו חמורה יותר מהפנייה לבתי משפט של גוים. עיין חזון איש סנהדרין טו,ד)) וחובה עליו להתדיין בבית דין בלבד. דא עקא שבדרך כלל גופים שלטוניים אינם מוסמכים לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפני בית דין. כמו כן, חברות רבות אינן מוסמכות לפי תקנון ההתאגדות שלהם להתדיין בפני בית דין או שידוע שהם לא יסכימו לפנות לבית דין. השאלה היא האם במקרים כאלו מותר לפנות ישירות לבית משפט או שמא יש לנסות לתובעם בבית דין ורק אם הם יסרבו להופיע בבית דין, בית הדין ייתן לתובע היתר לפנות לבית משפט.
הקדמה: איסור ערכאות:
שנינו בגיטין פח,א, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות (אסיפות) של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא): ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. כתב הרמב"ן ((פירוש רמב"ן על התורה משפטים כא,א)), "אבל לפני הגויים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו עניין." עוד כתבו הפוסקים שבעניין משפטי בו החיובים אליה יגיע התובע בבית המשפט יהיו גבוהים יותר מאשר היה מקבל עם היה תובע בבית דין, בנוסף לאיסור ערכאות יש גם משום איסור גזל. וכך כתב רבינו בחיי ((רבינו בחיי שמות כא,א)), "שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של כותים הרי זה גזל גמור"
מה הטעם לאיסור התדיינות בערכאות:
כתב רש"י ((רש"י שמות כא,א)): "אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם". כתב רבינו בחיי"…הגזל וחלול השם שתיהן נכללות בעוון ערכאות של כותים. חלול השם שהרי זה בוודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מיקר שם עבודת גילולים להחשיב אותה, ואמר הכתוב: (דברים לב, לא) "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים", כלומר: כשאויבינו פלילים… וכענין שאמר הנביא: (ישעיה כט, ט) "שכרו ולא יין נעו ולא שכר", שהרי הם מניחים העיקר ונותנים לעבודת גילולים מוהר וחשיבות."
מי שמסרב לדין תורה מותר לתובעו לערכאות
כתב השולחן ערוך ((חושן משפט כו,ב)) "מי שבעל דינו אלם וסרבן מלציית דין ישראל, יתבענו לפני דייני ישראל וכשיסרב לבוא ייטול רשות מב"ד לתבעו לערכאות, והולך ומציל את שלו ע"י דייני עכו"ם."
"נטילת רשות" מבית הדין
המקור להיתר פנייה לערכאות נגד סרבן לדין תורה מצוי במאמר הגמרא ((בבא קמא צב,ב)) "קרית לחברך ולא ענך גודא רבא שרי עליה" (קראת לחברך, והוא לא ענה לך. זרק עליו קיר גדול). על סמך מאמר הגמרא כתב הרא"ש ((רא"ש בבא קמא ח,יז)) "מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו".
בדברי רב פלטאי גאון, כלל לא הוזכר שיש ליטול רשות מבית הדין בכדי לפנות לערכאות ודי בעובדה שהנתבע מסרב לדין שמותר לתובעו. ואכן בעל הגידולי תרומה כתב בדעת רב פלטאי שאין צורך בנטילת רשות. בספר ברכת המים ((סימן ז)) מסייג שרב פלטאי לא הזכיר שיש ליטול רשות משום שהוא מדבר על סיטואציה שאין ספק בעובדה שהתובע צודק ולא הנתבע ואו אז אין צורך בנטילת רשות. אך במקרה, ויש צדדים לכאן ולכאן אסור לפנות לערכאות ללא רשות מבית דין.
עם זאת ברבים מהראשונים אנו מוצאים כי אין היתר לפנות לערכאות ללא רשות מפורשת מבית דין. בראש ובראשונה בספר התרומות ((סב,ג)) כתב "שיש לקחת קודם אדרכתא (היתר) מבית דין ואח"כ לילך לערכאות". גם הטור ((חושן משפט כו)), כתב שאסור לפנות לערכאות ללא היתר. מדעת הטור, מסיק הרמ"א שוודאי גם דעת הרא"ש כן ש"אילו לא היה דעת הרא"ש כן לא הוה שתיק מיניה". זאת על אף, שהרא"ש מביא את רב פלטאי שממנו משתמע בפשטות שאין צורך בניטלת רשות.
"נטילת רשות" דרישה מהותית או תקנת הפוסקים הקודמים?
הפוסקים נחלקו בשאלה האם רשות בית הדין היא תקנה בלבד, לאשר שאכן במקרה הספציפי הנתבע הוא סרבן ואין איסור לתובעו או שמא הרשות יש לה תפקיד פעיל בהיתר עצמו.
המהרש"ל ((ים של שלמה בבא קמא ח,סה)) כתב שזהו תקנה שנהגו בבתי דינים שבישראל, שאף שהוא אלם לא לדון בפניהם אלא ע"י רשות. מדברי המהרש"ל עולה, שמעיקר הדין ניתן היה לפנות לערכאות במקרה של סרבנות אפילו ללא היתר ונטילת ההיתר היא תקנה בעלמא. ניתן להניח שתקנה זו נקבעה כדי שלא תיפרץ הגדר וכל אדם שיהיה מעוניין לפנות לערכאות יפנה ויטען שבעל דינו סרבן.
לעומת דעת המהרש"ל מצאנו אחרונים רבים שסוברים שלנטילת הרשות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיתר.
החתם סופר כתב ((שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן ג)), שבנטילת הרשות, כביכול שופטי הערכאות פועלים כשליחים של בית הדין ולכן אין איסור של ערכאות. מדברי החתם סופר עולה שללא רשות לפנות לערכאות, ההיתר לפנות לערכאות כלל לא חל.
טעם נוסף מובא בחתם סופר שם. שהתפקיד של הרשות הוא, משום שפעמים רבות הערכאות מחייבות את הנתבע בסכומים גבוהים יותר ממה שהיו מחייבים אותו בדין תורה. ופעמים שמחייבים אותו בהוצאות משפט גבוהים שלא על פי דין תורה. לשם כך מבקשים היתר מבית הדין ואז בית הדין מפעיל את הכלל ההלכתי "הפקר בית דין הפקר", ונמצא שהנתבע יזכה בכספים אלו לפי דין תורה ולא ייכשל באיסור גזל. ((לעצם השאלה האם אכן מותר לקבל את הוצאות הפנייה לערכאות עיין שו"ת הרמ"א קח, ועיין רא"ש עג,ג שסוברים שיכול לקבל הוצאות וגם הריב"ש שכתב שאינו יכול לקבל הוצאות מדבר על סיטואציה של פנייה לערכאות ללא היתר אך בפנייה לערכאות עם היתר גם לדעת הריב"ש התובע זכאי לקבל הוצאות (חתם סופר שם).))
גם המהר"ם שיק ((שו"ת מהר"ם שיק סי' ב)) כתב, דרשות בית דין נצרכת בכדי שיופקר ממונו של המסרב, באם יחייבוהו שם יותר מכדי חיובו, ובזה יש להתיר להפסידו ע"י הפקר בית דין הפקר.
סברא ייחודית נמצאת בדברי המהרש"ג. המהרש"ג ((שו"ת מהרש"ג ג,קכז)) כתב שהסיבה שצריך רשות בית דין היא, שהלא תכלית האיסור שיש בפנייה לערכאות הוא חילול ה'. עם זאת התירו חכמים לפנות לערכאות במקרה של סרבנות בכדי שהתובע לא יפסיד את כספו, אך עדיין בכל מקרה ספציפי בית הדין צריך לשקול האם ההפסד לנתבע הוא גדול שבשלו יש להתיר חילול ה' ורק אם בית הדין יחליט שאכן כן הוא ייתן היתר.
אדם המפורסם כסרבן האם דינו שונה?
כתב הכסף הקדשים ((חושן משפט כו)) שעל אף שבשולחן ערוך כתוב שיש ליטול רשות לפני פנייה לערכאות, אדם שמפורסם כסרבן לדין תורה מותר לתובעו בערכאות גם ללא היתר. וכתב שם שמספיקה אומדנא או ידיעת שלשה בני אדם שהוא סרבן.
בנקודה זו ראוי להעיר כי לא ברור כיצד מתיישבים דברי הכסף הקודשים עם גישתו של החתם סופר או עם הגישה שההיתר נדרש בכדי להחיל את הדין של הפקר בית הפקר. שהלא אם צריך רשות של בית דין בכדי שבית המשפט יפעל כשליח של בית הדין או בכדי להחיל את הדין של הפקר בית דין הפקר מה ייתן ומה יוסיף פרסומו של אדם כסרבן. ואולם ייתכן שבסרבן מפורסם חז"ל התירו מלכתחילה לפנות לערכאות וממילא הערכאות פועלת כשליחות של חז"ל וחל הדין של הפקר בית דין הפקר.
אך נראה יותר שהכסף הקדשים חלק על החתם סופר במהותה של נטילת הרשות והוא סובר כדעתו של הים של שלמה שנטילת הרשות היא מתקנת חז"ל בלבד, ומשום כך בסרבן ידוע אין צורך בנטילת רשות.
יתירה מזאת כתב הגאון רבי שלמה קלוגר ((טוב טעם ודעת חלק ג סוף סימן רסא)), שהמנהג בזמנו היה, שלא להקפיד על רשות בית דין אם הנתבע מסרב ללכת לדין. וכתב על כך הגאון רבי שמואל וואזנר ((שבט הלוי חלק ד סימן קפג)) שקשה לסמוך על דבריו כשלעצמם אך כאשר יש הוראה של מורה הוראה מובהק שאכן הנתבע סרבן מותר לפנות לערכאות ואין צורך בהיתר מבית דין ממש.
אך גם הרב וואזנר מסכים שהמנהג אולם המנהג בזמנינו להזמין גם סרבן ידוע לדין תורה. הגאון רבי משה שטרנבוך הוסיף ((בתשובות והנהגות חלק ג סימן תמה)) שמפני כבוד בית הדין וכבוד התורה ראוי להוסיף גם בהזמנה לבית המשפט או בכתב התביעה שהתובע מעדיף לפנות לדין תורה.
מכל מקום על בסיס היתרם של הכסף הקדשים והגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל התפשט המנהג להתיר תביעה בערכאות של גופים ממשלתיים הכפופים לבתי המשפט ללא נטילת רשות מבית דין. ויש מתירים מסיבה זו, גם בחברות שמצהירות במסמכי ההתאגדות שלהם שכל ההתדיינות המשפטיות שלהם יתקיימו בבית משפט. אולם הגאון רבי משה שטרנבוך ((תשובות והנהגות תמא,א)) כתב, שגם בחברה גדולה או במומר שברור שלא יבואו לדין תורה, ראוי להזמינם פעם אחת לבית דין, וכשלא יבואו יתירו לתובעם בערכאות.
