פרשת כי תצא – דיני משקלות המצויים

רבני בית ההוראה
ז' אלול ה'תשע"א


לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה; לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה

(דברים כה, יג-יד)

מראשית קיומה של החברה האנושית, תפסו משקולות מקום נכבד בכל הנוגע למסחר. עקב חשיבותם הרבה היוותה שאלת הרגולציה של משקולות והבטחת הקונה מרמיית המוכר מוקד לדיון עתיק יומין, ובמשך אלפי שנים ניתן לתעד ניסיון תמידי של החברה להתמודד עם בעיה זו. התורה לא פסחה על נושא זה, והחמירה מאד בכל הנוגע לזיוף במשקלות. כפי שנראה, דיני התורה אינם מוגבלים לחנוונים בלבד, וכיום, כשברוב הבתים ניתן למצוא משקלות ואמצעי מדידה שונים (מכניים או אלקטרוניים), יש מקום לדון בגדרים הלכתיים הנוגעים כמעט לכל אחד ואחד.

חומרת איסורי משקלות

למדנו בפרשתנו איסור תורה בעניין התרמית במשקולות: “לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה; לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה; אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה’ אלקיך נתן לך” (דברים כה, יג-טו). איסורים אלו מוּספים על האיסור הנלמד בספר ויקרא: “לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה” (ויקרא יט, לה).

התורה הקפידה הקפדת-יתר בכל הנוגע לתרמית ולהטעית הלקוחות על-ידי השימוש במשקולות כוזבות. ניתן לבצע עבירות מרמה בקלות יחסית, תוך שינוי מועט בשיעור המשקל, כשניתן להניח שהקונה לא ישים לב , או תוך שכנוע עצמי שהקונה אינו מקפיד על-כך. הגמרא (ב”מ סא ע”ב; ב”ב פט ע”ב) מדגימה אופנים שונים בהם היו מוכרים מטעים את לקוחותיהם בכמות הממכר, כגון מי ש”טומן משקלותיו במלח” (ראה בפירושים שונים לכך רש”י, רשב”ם, ותוס’), או מי שמודד באותו חבל בימות החמה ובימות הגשמים, תוך ניצול הפרשים הנולדים משינויי מזג האוויר. כמובן, חריגות אלו קלות, ועם זאת, התורה הקפידה על כל מעשה תרמית.

בנוסף, כתב ה”כסף הקדשים” (חו”מ סימן רלא, ס”א) שעוון זה חמור מסוגי הטעיה אחרים, שכן הקונה סומך על המוכר וכמעט מן הנמנע שיברר בעצמו אמיתות המידות ודיוקם.

מתוך חומרת האיסור, מצאנו לכמה דעות שגם מחילת הקונה אינה מועילה לטעות במידה ובמשקל, כמו שנאמר בתוספתא (ב”ב פ”ה, ה”ד): “רבי שמעון אומר משום ר”ע הרי הוא אומר מאזני צדק… אדם מוכר לחברו לגין וחצי רביעית ושמינית וכשהוא בא עמו לחשבון לא יאמר לו מלא לי את המידה הזאת מחול לי את הקרטוב הזה. שאין האמנת המידות תלויה בבריות, והמקום הוחל שמו עליהן”. כיון שנאמר בסוף הפסוק הדן באיסור משקלות “אני ה'”, למדנו שאין המחילה מועילה, וכמו שביאר המגן אברהם (ביאור על התסופתא שם אות א), “דירמה אחר-כך אחרים, שיאמרו שמנהג המקום הוא לפחות או להותיר”. אולם לדעת ה”חסדי דוד” (בפי’ על התוספתא, שם) מועילה מחילה, וכן נראה מדברי כסף הקדשים (שם).

איסור החזקת משקלות כוזבות

מלבד איסור גזל עליו עובר המוכר בתחבולות אלו ((ראה בטור (חו”מ סימן רלא), שמבואר שעובר על איסור גזל, וברמב”ם (הלכות מכירה פ”ז, הלכה יב) משמע שעובר על איסור משקלות שהוא הרחבה והחמרה על איסור גזל).)), נקבע בגמרא (ב”מ סא ע”ב) שכבר ביצירת משקלות מזויפות עובר המוכר על איסור תורה של “לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה” (ויקרא יט, לה).

וכן קבע החינוך בפרשתנו: “שנמנענו שלא לשהות את המשקלים והמאזנים החסרים בבתינו, ואף על פי שלא נשא ונתן במקחנו ובממכרנו בהן, פן יהיה לנו למוקש, ועל זה נאמר (דברים כה, יג), לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, וכן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה”. איסור זה נפסק ברמב”ם (הלכות גניבה, פ”ז, ה”ג): “כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו'”. וכן כתב השולחן ערוך (חו”מ סי’ רל”א ס”ג).

והנה ישנם מוכרים המחזיקים שני משקלות בחנות, האחד במקום הקופה שעל פיו משלם הלוקח, ובו מדקדקים שיהיה מדויק כהלכה, ועוד משקל נוסף תוך החנות לשימוש הלוקח, בשביל שידע בערך כמה לקחת, ואין נותנים על לב לדקדק המשקל ההוא כיון שאין משתמשים בו למכר. אולם יש להזהיר את המוכר שכל המשקלות שישנם ברשותו, הגם שאינו שוקל בהם, אם ראויים למשקל חייבים להיות מדויקים. וכבר העיר בכך הבן איש חי (פרשת כי תצא, אות ב), שמזהיר שמי שיש לו משקל כזה עובר באיסור דאורייתא בכל רגע, ואפילו בשעת נעילה של יום הכפורים!

משקלות ומידות המצויות בבית

במקום אחר מרחיבה הגמרא (ב”ב פט ע”ב) את איסור יצירת וקיום משקלות כוזבות מעבר ל”משקל מסחרי” הקלאסי: “אמר רב יהודה אמר רב אסור שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים”. גם כשצורת המשקל היא איננה מקצועית בעליל, חל איסור על החזקת המשקל בבית, מחשש שייעשה בו שימוש לצורך מסחר. וכן נפסק ברמב”ם (שם): “ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע”פ שאין זה לוקח ומוכר בה, שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה”.

במנחת חינוך (מצוה תרב) דייק מדברי הרמב”ם שאין איסור תורה בהחזקת מידה חסרה שלא על-מנת לרמות בה, והוא מתוך דברי הרמב”ם שהוסיף, לאחר שכלל איסור בעביט של מי רגלים, “שמא יבוא מי שאינו יודע וכו'”. וכן דייק המנחת חינוך מלשון הרשב”ם (ב”ב פט ע”ב).

אולם כבר העיר האבן האזל (הלכות גניבה פ”ז, ה”ג) שמתוך דברי הרמב”ם משמע להיפך, שכלל איסור משקל שנעשה בצורת עביט בכלל עיקר האיסור [וסיים את דבריו שאין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה]. וכן יש לדקדק מדבריו בספר המצוות (לא תעשה רעב), ובדברי החינוך בפרשתנו, שכללו “ואפילו הוא עביט של מימי רגלים” בעיקר איסור התורה. ומה שכתב הרמב”ם “שמא יבוא מי שאינו יודע וכו'” אין כוונתו לגזירה מדרבנן, אלא לנתינת טעם לאיסור התורה.

ומכאן יש מקום לחקור בהיתר השימוש במשקלות מצויות בבית, כגון משקל הנהוג לצורך שקילת אנשים ותינוקות, משקלי מזון במטבח, “מטר” למדידת מרחקים, בקבוקים עם סימני מדידה (שנתות), וכדו’ – שהרי ידוע שאמצעי מדידה ומשקל אלו אינם מדויקים, ולעתים קרובות מתקלקלים עם הזמן ונהיים מאד בלתי-אמינים, ולכאורה יהיה בהשהייתם בבית משום איסור החזקת משקלות שאינן מדויקות. ודבר זה קשה מאד – וכי נאמר שכל המחזיקים משקלות שאינם מדויקים בבתיהם עוברים על איסור תורה?

מידות ומשקלות שאינם חתומים בתקן

בשו”ת מנחת שלמה (ח”ג, סימן קו) נדרש לנושא זה למצוא פתח לטעם ההיתר שנהגו במשקלות הנ”ל המצויים בכל בית, וכתב לימוד זכות על פי דברי הגמרא (ב”ב פט ע”ב) והפוסקים שכתבו שבמקום שיש חותם קבוע בעיר המעיד על דיוקם של המשקלות, שוב אין חשש בהחזקת משקל שאינו חתום בחותמת התקן, אע”פ שאינו מדויק. וכך הוא לשון לשון הרמב”ם (הלכות גניבה, פ”ז, ה”ד): “היו המדות והמשקלות של בני העיר חתומות בחותם ידוע, וזו המדה או המשקל החסרים בלא חותם, הרי זה מותר לשהותם לשאר תשמישי הבית”.

וכתב המנחת שלמה שעל דרך זה י”ל גם במשקולות של תינוקות, שברור לכל רואה שאינם עשויים לצורך משא ומתן, ועצם צורת המידה והמשקל מעידה שאינם מדויקים, ובזה לא גרעו ממקום שיש בו תקן וחותם שאין בו איסור בהחזקת משקל שאינו מדויק, כל שאין בו חותם התקן.

אולם יש להעיר שבמנחת שלמה התנה תירוץ זה במה שאין אדם עובר על איסור התורה אלא במכניס משקל לביתו על דעת לשקול ולרמות, וציין לדברי המנחת חינוך הנ”ל, ואילו מי שאינו מתכוון לרמאות אינו עובר אלא על איסור דרבנן – וכיון שמדובר באיסור דרבנן כתב להסתמך על הסברא הנ”ל. אך כבר כתבנו שמדברי הרמב”ם נראה שהאיסור איסור תורה בכל אופן, גם בעביט של מי רגלים, ואע”פ שאינו מכוון לרמות בו במסחר. עם זאת, ייתכן שיש לומר כסברת המנחת שלמה גם לעניין איסור דאורייתא, שכן הדין של מקום שעושים בו חותם (בו הותר החזקת משקל לא מדויק שאין עליו חותם) נאמר אף לאיסור תורה של משקלות.

בנוסף, סיים המנחת שלמה שצ”ע בדין “סנטימטר” המצוי בכל בית, כי בזה קשה יותר להבחין בין מטר מקצועי ומדויק לבין מטר שאינו מדויק, ועם שכתב שאולי אף בזה אין אנשים סומכים לצורך מסחר, סיים שם את דבריו בצריך עיון. וכך יש להעיר על משקל אלקטרוני שאינו מדייק דיוק מרבי (לפי שנהוג ע”פ חוק המדינה), שאין צורתו מעידה על היותו לא מדויק, שלכאורה צ”ע איזה היתר יש להחזיק משקל זה בבית?

מהו משקל מדויק?

הנה כתב בכסף הקדשים (סימן רלא, ס”ג) שייתכן ולא שייך איסור שהיית משקלות אלא במה שעשוי למדוד לפעמים בדרך מקח וממכר, ואילו בכלי מדידה המוחזקים בבית לצורך מדידה פרטית (בכסף הקדשים התייחס למידות שמשתמשים בהם לברר כמות סחורה נקנית ללא מידה, בדרך “אכסרה”) אין איסור, כיון שלעולם אין משתמשים בהם לצורך מדידת מקח וממכר.

וכתב (בדרך אפשר) להשוות כלי מדידה אלו לכל כלים שבבית, שבודאי יש מהם שמשקלם קרוב למידת משקל זו או אחרת, אבל בודאי לא שייך בהם שום איסור כי אין צד להשתמש בהם לצורך מסחר, וכך ניתן לומר לדברים שלא נהוג להשתמש בהם לעולם לצורך מקח וממכר.

אך דבריו יועילו רק למידות ומשקלות שלעולם אין משתמשים בהם לצורך מסחר, כגון בקבוקי תינוקות וכדו’, אבל ישנם משקלות, כגון משקל מטבח (ובפרט משקל אלקטרוני) שלפעמים משתמשים בהם לצורך מסחר בין השכנים, כגון כשעושים חלוקת משלוחים בין שכנים (של עופות, פירות ויקרות, קמח, וכדו’), ובזה לכאורה אין די בדבריו להתיר.

אולם שמא יש להרחיב את ההיתר לכל מיני המשקלות הנהוגים בבית, כי באמת צריך לקבוע מה נקרא משקל מדויק ומה נקרא אי-מדויק. ונראה ודאי שהכל תלוי במקום ובזמן, שאין הדיוק של מדינה אחת כדיון חברתה, ואין הדיוק של ימינו אנו כדיוק של לפני חמישים שנה. ולפי זה יש לקבוע שאין הדיוק של חנויות מקצועיות כדיוק של מכירות וחלוקות ביתיות, שכן במסגרת ביתית אין השכנים מצפים לדיוק כדרך של חנויות, אלא כדרך של מידות ומשקלות ביתיים.

ולפי זה, כל שאין המידה והמשקל חורגים מרמת אי-דיוק מקובלת לכלי מדידה ביתיים, הרי שלא יהיה איסור, שכן במסגרת ביתית אין זה נחשב לאי דיוק כלל. ובזה יש ליישב את מנהג העולם שלא הקפידו על משקלות ביתיות כלל.

אולם אם יחרוג המשקל מרמת האי-דיוק המקובל למשקלות ביתיים – דבר שעלול לקרות עם הזמן – שוב לא יועיל היישוב הנ”ל. ועל כן יש להקפיד שיהיו מידות ומשקלות (עכ”פ אלו שצורתם אינה מעידה עליהם שאינם משמשים למסחר) מדויקים.

ומשום חשש איסור זה יש שיעצו לרשום על המשקל או המידה תיבות “אינו מדויק”, ובזה מציל מחשש איסור, כי בודאי לא יבואו אנשים להשתמש במשקל לצורך מסחר כשהוא מסומן כאינו מדויק. ובמנחת יצחק (ח”י, סימן קמט) כתב להשוות כתיבת מודעה על המשקל להיתר מקום שעושים בו חותם על משקלות, שכן המודעה תמנע משימוש במידה, אך שוב כתב להסתפק שמא אין להשוות את הנידונים, כי צורך החתימה ידוע הוא לכל, ואילו בהודעה יש לחשוש שמא לא יעיין במודעה. ושוב הביא מדברי הכסף הקדשים שגם כן חכך בשאלה אם מועיל סימן אי לאו, ועכ”פ עצה טובה היא להצטרף עם הצדדים להיתר שכתבנו לעיל.

סיכום

  • אסור לחנווני להחזיק בחנותו משקל שאינו מדויק (לפי חובת התקן), גם אם המשקל אינו משמש לצורך מכירות אלא לצורך מדידת שמבצעים הלקוחות.
  • כמו כן, אסור להחזיק בבית (או בכל מקום) מידה ומשקל שאינם מדויקים, כשחזותם ככלי מדידה מקצועיים.
  • התירו הפוסקים החזקת מידות ומשקלות שחזותם מעידה עליהם שאינם מיועדים למסחר, כגון משקל המיועד לשקילת אדם ותינוקות, בקבוקי תינוקות עם סימני מדידה (שנתות), וכדו’.
  • כלי מדידה ביתיים שאין צורתם מעידה על היותם מיועדים לשימוש אישי (לא מסחרי) בלבד, כגון משקל מטבח, מטר, וכדו’, ראוי להקפיד שיהיה המשקל מדויק עד כמה שאפשר. אם המשקל חורג מדיוקו צ”ע אם מותר להחזיקו, ולכל הפחות יש לרשום עליו תיבות “לא מדויק” בצורה ברורה ובולטת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *