מסורת בבהמות וחיות טהורות

א' אלול ה'תשע"א

בתורה:

בתורה נכתבו מספר פעמים במפורש סימני בהמה וחיה טהורים, והם מפריסי הפרסה ומעלי הגרה. בויקרא יא: “כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אֹתָהּ תאכלו” (ויקרא יא, ג) ובדברים יד: “וְכָל-בְהֵמָה מַפְרֶסֶת פַרְסָה, וְשֹסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵרָה, בַבְהֵמָה אֹתָהּ, תֹאכֵלוּ”. [דברים יד]

 

במשנה:

המשנה אינה מרחיבה בנושא, וכותבת רק: “סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה” (חולין ג, ו). כלומר הסימנים ברורים כך שאין צורך בדיון נוסף בעניינם.

 

בשולחן ערוך:

בשולחן ערוך בהלכות סימני בהמה וחיה טהורה (יו”ד ע”ט ע”א) פוסק מרן רבי יוסף קארו: “סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם שני סימנים, מעלת גרה ופרסותיה סדוקות”.
משמע מדברי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך שכל הדרוש לכשרותה של בהמה הם סימני מעלת גרה והפרסת פרסה.

 

חֵלֶב:

נאמר בתורה [ויקרא ז]: “כל חֵלֶב שור וכשב ועז לא תאכלו”.איסור אכילת חֵלֶב [שומנים מסוימים כגון החלב שעל הקרב ושעל הכליות] הוא אחד מההבדלים ההלכתיים [בנוסף לכיסוי הדם] בין חיה לבהמה. חלב בהמה אסור, וחלב חיה מותר.

בין בהמה לחיה:

השולחן ערוך נותן סימנים המבדילים בין בהמה לחיה: “וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיה, אם הן מפוצלות – וודאי חיה טהורה היא. ואם אינם מפוצלות, צריך שיהיו בהם שלשה סימנים – כרוכות והדורות וחרוקות, והוא דמיבלעו חירקיהו, ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים, חלבה אסור.”  כלומר: ברור שצריכים לראות את סימני התורה – מעלת גרה ומפריסה פרסה, אלא שבכדי להבדיל בין הבהמה שחלבה אסור, לבין החיה שחלבה מותר, מביא השולחן ערוך את הסימנים של חכמינו ז”ל. [ועיין עוד ברמ”א ובנושאי כלי השולחן ערוך מה הפירוש מפוצלות, וכרוכות וכו’.]

ש”ך:

הש”ך [רבי שבתאי כהן] בפירושו על השולחן ערוך כותב: “ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן סי’ פ”ב גבי סימני העוף, קיצרתי”.

האם יש צורך במסורת בבהמה וחיה?

הפרי מגדים –אין צורך:

הפרי מגדים [שפתי דעת פ. א.] מסביר, שהש”ך לא התכוון לומר שיש צורך במסורת על בהמה וחיה, בכדי לקבוע את טהרתה, שהרי השולחן ערוך הצריך מסורת רק בעופות, “מה שאין כן בסימני חיה ובהמה לא הוזכר דאין נאכל אלא במסורת…”

לדעת הפרי מגדים, המסורת עליה מדבר הש”ך היא אך לעניין ההבדלה בין חיה לבהמה, לעניין איסור אכילת חלבה. שכיוון שאין אנו בקיאים בטיבם של הסימנים המבדילים בין חיה לבהמה בעניין צורת הקרניים, ושאר סימנים אין לאכול החלב אלא במסורת. אך לעניין עצם טהרתה, די במעלה גרה ומפרסת פרסה.

כף החיים – אין צורך:

גם כף החיים כותב: “והא דצריך קבלה ומסורת היינו דווקא לעניין חֵלֶב, אבל לעניין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה”.

הרב פנחס אליהו אייזנטל במאמרו [בנתיב הכשרות 17] מביא הוכחה נוספת שגם לפי הש”ך, מסורת נצרכת רק להבדלה בין חיה לבהמה, בכל הנוגע לחלבה, ואילו לעניין כשרותה די לנו בסימני התורה ‘מעלת גרה ומפריסה פרסה’ – ואין צורך במסורת –  מכך שהערת הש”ך מופיעה בסימן פ’ הדן בהבחנה בין בהמה לחיה לעניין חלבה, ואילו בסימן ע”ט בו נכתבו בשולחן ערוך סימני הבהמה והחיה הטהורים – כותב הש”ך: “סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה – כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה…אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים…”

חזו”א – יש צורך:

החזו”א פוסק כי יש צורך במסורת גם כדי להתיר בשר בהמה באכילה. “אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת וכפי פשטן של דברי הש”ך ודלא כהפמ”ג” וכך כותב חכמת אדם: “ולפי שאין אנו אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו.. ואם כן אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו” (לו דין א)

הרב הרצוג –אין צורך:

כשהרב הרצוג טען בתוקף שאין צורך במסורת על טהרת הבהמה והחיה, השיב לו החזון איש שאמנם בהתבסס על סימנים פיסיים, הרי שהזבו (zebu), מעיקר הדין הוא מין טהור לחלוטין, אולם מאז ימי הש”ך המנהג הוא שלא לקבל מינים חדשים ככשרים, “ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת”.

הרב ואזנר – אין צורך:

הרב ואזנר כותב בעניין הבאפלו  “שאין מקום כלל להחמיר בבהמות וחיות טהורות שסימניהם בדוקים וברורים”
כלומר לדעת הרב וואזנר אין צורך במסורת בבהמה וחיה אלא די בסימני מעלת גרה ומפריסה פרסה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים