כתב הרמב"ם תשובה פ"ב ה"ד: ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והשיג הראב"ד: בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו. א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים.
וכתב הלח"מ: ביומא (פו, ב) רב רמי כתיב 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה', וכתיב 'מכסה פשעיו לא יצליח', לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם, רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא, ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה. ועי' כס"מ. וסיבת מחלוקת הר"מ והראב"ד צריכה תלמוד.
והנראה דהנה יש להבין מהו ענין העזות שבפנים שבפרסום החטא, האם הכוונה דמכיון שעד עתה לא ידענו שהחטא נוצר בעולם ואנשים עברו על רצון ה', וכעת גילו שאכן עברו על רצונו ית"ש, הרי"ז עזות פנים. א"ד דלא שבפרסום עצם החטא איכא עזות פנים, אלא בכך שהאדם אומר על עצמו שחטא. שעצם העמידה וההכרזה ברבים ש'חטאתי', היא היא העזות פנים. ונראה דבזה נחלקו הר"מ והראב"ד. דהר"מ סבר דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא, הרי יש בכך עזות פנים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים. אך הראב"ד סבר שהעזות הפנים היא בפרסום עצם זה שהחטא נעשה, ואם כבר פורסם הדבר, אין בכך עזות פנים ושפיר אפשר לפרסם החטא.
והנה איתא בסוטה (ז,ב): בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי בר ישראל דמפריט חטאיה, ותירץ הש"ס: כי היכי דלא ליחשדו אחוהי. ופירש"י: שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם. והקשה המנ"ח (מצוה שסד) דהנה רש"י ביומא שם ביאר דאין לפרסם החטא משום ש'כבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא'. וא"כ כיון דאית ביה מיעוט כבוד שמים, מי התיר לראובן לפרסם ולמעט בכבוד שמים ח"ו, וגם יכול היה לומר זאת לאביו בצנעה, וצ"ע.
ואולם לפימשנ"ת א"ש, דראובן סבר דאין חסרון הכבוד שמים ועזות הפנים שבדבר באה בגלל עדות האדם ע"ע שחטא, אלא בכך שעד עתה לא ידענו שהחטא נעשה, וכעת, ע"י פרסום החוטא, נודע הדבר. אך בחטא דראובן ידעו כבר יעקב וכל האחים שנעשה, ורק לא ידעו מי מהם חטא, ולהכי אין חסרון בפרסום החטא. וכיון שראובן רצה שלא יחשדו את שאר האחים, פירסם הדבר ביניהם. וגם א"צ לומר הדבר בצנעה ליעקב, כיון שבכה"ג שכבר נודע להם מקודם שהחטא נעשה, אין חסרון בפרסומו. (וכמו"כ י"ל דלא רצה שהאחים בינם לבין עצמם יחשדו א' מרעהו, ולכן פירסם הדבר גם להם). ואולם המנ"ח סבר כמו שנתבאר בדעת הרמב"ם, דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא, הרי יש בכך עזות פנים וחסרון בכבוד שמים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים וחסרון בכבוד שמים.
