מניעת התשובה במחטיא הרבים

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ו אב ה'תשע"א

כתב הרמב”ם תשובה פ”ד ה”א: כ”ד דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב”ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: המחטיא את הרבים ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה, והמטה את חבירו מדרך טובה לרעה כגון מסית ומדיח, הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו, ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם, והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.

הנה ביאור ענין אחטא ואשוב מובן שפיר, דהקב”ה ית”ש התחסד עם בריותיו ונתן להם אפשרות לשוב בתשובה ולמחוק בכך את חטאיהם. אך הנוטל את מתנת התשובה בכדי לחטוא, עשה פשע בכך שנטל התרופה כדי להביא על עצמו את המחלה, ובכה”ג לא ניתנה לו מתנת התשובה. (והבהגהות הרד”ע כתב כך: “שלעולם יסמוך ע”ז, וכן אחטא ויוהכ”פ מכפר, וימות ברשעו”. ולדבריו אי”ז מניעה בעצם תשובתו, אלא ענין מציאותי שבד”כ אם יחטא ויתכוין לשוב בעתיד, לא יצליח לשוב בתשובה).

ואולם לא ברירא לן אמאי המחטיא את הרבים או המטה את חבירו או את בנו לדרך רעה, לא יכול לשוב בתשובה. דהא עד כה חטא והחטיא, וכעת רוצה לשוב בתשובה, ומדוע שיתאפשר לו לשוב בתשובה רק על חטאיו שלו אישית, ולא על כך שהחטיא את האחרים?

ובפשטות י”ל דתשובתו קשה כיון שפירות החטא ממשיכים בעולם ע”י אלו שהחטיאם, ואולם מצינו ביומא (פז,ב) כך: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מ”ט כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר ‘כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת’, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, שנאמר ‘אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו’, עכ”ל הש”ס. וחזי’ דעניינו כעין גזירת הית”ש דכשם שאין ראוי שמזכה הרבים ישב בגהינום ותלמידיו יישבו בגן העדן, כך א”א שמחטיא הרבים יישב בגן עדן ותלמידיו ירשו גהינום.

ולולי כל הנ”ל, חשבתי רעיון חדש בזה, דהנה העקידה (בביאור פרשת מי מריבה, במדבר פרק כ’) הביא דעת החכם שכתב שמחוייב המציאות שיהיה אדם בעולם שלא יחטא כלל וכלל, דאל”כ נמצא שהקב”ה ברא אדם שמחויב לחטוא, וא”א בלתי החטא, וא”כ הכיצד מענישים אדם על חטאיו, אחר שמחויב המציאות שיחטא. ורבנו בעל העקידה פליג עליו וכ’ שאכן, עצם האדם, בהיותו מחובר לגשם, מחויב לחטוא לפחות פעם אחת בחייו, ואם לא יחטא כלל, הרי הוא רוחני כהקב”ה, כביכול. ולכן חידש הקב”ה שאפשר לשוב בתשובה, דכיון שהאדם מחוייב מעצם טבעו לחטוא, ע”כ איפשר לו הית”ש לשוב מחטאו ולהתכפר. וז”פ הכתוב ‘אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא’, עיש”ע בארוכה נפלאה.

ולפי”ז י”ל שפיר, דכיון דהאדם מתחייב מעצם מהותו לחטוא, ע”כ ניתן לו כח התשובה. אך כח זה לא ניתן לו כאשר החטיא אחרים. כיון דהגם מחוייבת מציאותו לחטוא, אך אין ממחויבות עצמיותו להחטיא אחרים, ולזה לא יזכה להארת התשובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *