חודש אלול – טובל ושרץ בידו

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ו אב ה'תשע"א

כתב הרמב”ם תשובה פ”ב ה”ג: כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם.

הנה מדקדוק דברי הר”מ עולה דבכה”ג נחשב שטבל במקוה טהרה, רק שלא עלתה טבילתו מצד שאחז שרץ בידו, וצ”ע אמאי לא נחשב הדבר כמו שלא טבל כלל, שהרי תשובה בלא עזיבת החטא כמוה כאפס ותוהו וכמו שלא נכנס כלל אל מימי מקוה הטהרה. וראיתי בס’ המפתח (פרנקל) שהביאו להקשות כן מס’ היד הקטנה פ”א ה”ב וס’ התשובה וס’ זכרון אבן ציון במאמר הגר”ר גרזובסקי זצ”ל, דקשה דהא בכה”ג אין טבילה כלל ולא רק כטובל ושרץ בידו. ואין דבריהם תח”י, וצ”ע.

והנראה בזה דהנה מצות תשובה היא כמש”כ הר”מ בה”ב: “ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכן יתנחם על שעבר”. והיינו דבתשובה נכלל עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. ומלבד זאת כתב הר”מ בהמשך ד“וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו”. והיינו דבעינן להתוודות על חטאיו. ולפי”ז י”ל דאכן השב בתשובה בכך שמתחרט אך לא מקבל לעתיד, חסר בעצם תשובתו, דתשובה פירושה לשוב על העבר יחד עם קבלה לעתיד, ובלא זה חסר בעצם התשובה, וכה”ג נחשב כמי שלא טבל כלל. [ובזה אפ”ל בב’ אנפי, או דחרטה בלא קבלה לעתיד לא נחשבת לכלום משום שחרטה זו אינה חרטה אמיתית ועמוקה דייה, וכמאמרם ז”ל דרשעים מלאים חרטות (עי’ נדרים ט,א ובספרים רבים שהביאו כן). א”ד דאכן גם חרטה בלא קבלה לעתיד, שֵם חרטה היא, רק דכיון שחלקה הנוסף של התשובה הוא גם קבלה לעתיד, אזי חרטה בלא קבלה לעתיד לאו שמיה תשובה]. אך הכא מיירי בא’ שהתוודה, ועצם הוידוי שלו נעשה כהוגן, שהרי התוודה בדיוק בנוסח הנצרך. ועצם הוידוי שלו היה מושלם, ולכן נחשב כטבילה. אך מאחר שאין וידוי בלא תשובה, על כן נחשב וידויו כהטובל ושרץ בידו.

והיינו דתשובה בלא קבלה לעתיד היא חסרון בעצם התשובה, והוי כמי שלא טבל כלל. אך המתוודה בלא קבלה לעתיד הוא חסרון בתשובה שהיא תנאי הכרחי להוידוי, אך הוידוי עצמו אינו חסר, ולכן נחשב כטובל ושרץ בידו.

ודבר זה מדוייק היטב בלשון הרמב”ם, שלא דיבר כאן על עצם התשובה, אלא על חלק הוידוי.דבה”ב כתב את סדרי התשובה, ובסופו כתב “וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו”, שמתחיל לעסוק בעניני הוידוי. ומיד בהלכה ג’ כתב: “כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם”, ומיד לאחר מכן ממשיך הרמב”ם ועוסק בעניני הוידוי, וכותב: “וצריך לפרוט את החטא”. וכן הוא גם במקור הדבר עצמו, כמו שציין הכס”מ מקורו, בתענית (טז, א) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע”פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ’ סאה עלתה לו טבילה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *