אין להסתפק בשמות:
בחלקו הראשון של המאמר עמדנו על כך שאמנם התורה לא נתנה סימנים לעופות הטהורים והטמאים אלא מנתה אותם בשמותיהם. הרי שהמשנה והגמרא נתנו להם סימנים. מדוע ניתנו סימנים ולא הסתפקו בשמותיהם? כיוון שאין אנו בקיאים היום בשמות העופות שהיו בזמן התורה. לדוגמא השליו – בוודאי שהשליו המוזכר בתורה כשר. אך האם השליו הניצוד כיום בעיקר בסיני בנדודיו מאירופה, זהה לשליו המקראי? יהושוע אניקסטר מביא במאמרו מספר תולדות הטבע: "שלא המין וואכטעל שבארצנו אכלו ישראל במדבר, אלא מין שכווי הנמצא למרבה בארץ סוריא ובחצי האי סיני, והנקרא בפי אנשי המקום בשם קאטא". מסתבר שישנו עוף הנקרא בימנו שליו, אך אין הוא השליו המוזכר בתורה. יש לציין שהש"ך הכשיר שליו מסוים שהיה בזמנו. ועד לא מזמן נשחטו בישראל שלווים בהשגחת הרבנות לא למהדרין. כיום פחת גידול ה שלווים בארץ , אך ביצי שלווים עדיין מוגשות במסעדות לאניני הטעם.
חולק רגליים:
נוסף לסימנים שהבאנו במאמר הראשון מהמשנה ומהגמרא, חכמינו נתנו סימנים נוספים: במסכת חולין רבי אליעזר בר צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו טמא. כיצד בודקים באם חולק הוא את רגליו? מותחים לו חוט, אם חולק רגליו שתים לכאן ושתים לכאן – טמא. שלוש לכאן ואחת לכאן – טהור.
אוכל באוויר:
רבי שמעון בן אלעזר נותן סימן נוסף לעוף הטמא: שמנהגו של העוף הטמא לקלוט את האוכל בעודו באוויר, וכל עוף הקולט [ואוכל] מן האוויר – טמא.
מתחבר עם טמאים:
סימן מעניין נוסף מובא בגמרא: עוף השוכן עם טמאים, טמא. השוכן עם טהורים, טהור. כדאמר רבי אליעזר במסכת בבא קמא: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" נחלקו חכמים ורבי אליעזר האם הזרזיר טהור או טמא, ומכך שהזרזיר הלך שכן יחדיו עם העורב הסיק רבי אליעזר שאף הוא טמא כעורב חברו.
דורס:
מהי דריסה?
אמרו חכמים – "כל עוף הדורס טמא" אלא שקיים קושי באבחון הדריסה. כפי שכותב הפרי מגדים "שרבו הפירושים מהו סימן הדורס". שהרי רש"י מפרש: שדורס פירושו "שאוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע כשאוכל". רבנו תם מפרש: "דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות". הרמב"ם בפירושו למשניות מפרש: "דורס הוא שמניח ידו על הדבר שהוא אוכל ואוכלו, וכך עושה כל בעל חי טורף". ואכן בשולחן ערוך כותב רבי יוסף קארו: "ואף על פי שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור". אלא שרבי יוסף קארו נותן סימן לעוף שאינו דורס, וזה לשונו: "יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו" כלומר באם נוסף לשלושת הסימנים של אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, יש לו גם חרטום רחב וכף רחבה כשל אווז, הרי בידוע שאינו דורס.
מסורת ואין לשנות!
אך הרמ"א קובע החלטית שאין להסתמך על סימן זה של חרטום רחב וכף רגל רחבה וכותב: "ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור, וכן נוהגין ואין לשנות".
ברווז:
משפחת הברווזים מונה זנים רבים: ברווז מצויץ, ברווז משויש, ברווז ורוד אוזן, ברווז גמדי, וכן ברבורים מזנים רבים. אלא שהמסורת קיימת על ברווז מסוים אחד, "ברווז ביתי". כשהגיע ברווז המוסקאווי [למעשה אינו ברווז אלא 'ברבר'] לקהילות היהודיות בזמנו של הנצי"ב מוולוז'ין, התפתח סביבו פולמוס גדול האם יש עליו מסורת. ויש שטענו שראוהו טורף אפרוחים ודנוהו כדין דורס, לעומתם יש שהכחישו את היותו טורף.
אווז בר:
הצמח צדק מליובאוויטש כותב בתשובותיו אודות "אווזי הבר", שאין להחשיב כמסורת את אותם המקומות שאוכלים אותם, כי ייתכן שבמקומות אלו סומכים על שיטת רבנו זרחיה [וכמו שכתב בשולחן ערוך רבי יוסף קארו] שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה, בידוע שאינו דורס, ולכן הם אוכלים אותו. אך אנו פוסקים כהרמ"א שאין לסמוך על סימנים אלא על מסורת.
לעומתו יש שפסקו להתיר את אווזי הבר בטענה שבאם במקום מסוים אכלו את האווז, אין לתלות זאת בכך שסמכו על סימני החרטום והכף, אלא יש לומר שכנראה הסתמכו על מסורת, ואם כך, גם לפי הרמ"א מותר לאוכלם.
