תוכנת אגרון – האם מותר להשתמש בה

כ"א אב ה'תשע"א

שאלה:

תוכנת “אגרון”, המכילה את מרשם האוכלוסין, עם פרטיהם האישיים של תושבי ישראל, נגנבה ממשרד הפנים ומסתובבת בציבור הכללי והחרדי מס’ שנים.

בציבור החרדי, נעשה בה שימוש נרחב לצורכי בירורים על שידוכים וכן למטרות אחרות דוגמת בירור פרטים על מורים, חברים לכיתה או מועמדים לעבודה. התוצאה היא, פסילת שידוכים רבים וכן הרבה מאד בושה ולשון הרע.

האם על פי ההלכה מותר לצפות בפרטים האישיים של אדם אחר, אשר אמורים להיות חסויים, במסגרת “בירור למטרות שידוכים” או למטרה אחרת, ללא ידיעתו ורשותו?

אילו שאלות הלכתיות מעוררת התופעה? ומה הפסק הלכה למעשה?

תשובה:

ראשית כל יש להבהיר שודאי דבר פסול הוא מבחינה הלכתית “לגנוב” את התוכנה ממשרד הפנים ולהפיצה ברבים, וזאת מחמת הנקודות שעוררת עליהן, שכן ישנם הרבה פרטים אישיים שבני אדם אינם מעוניינים שיהיו נחלת הכלל, ואם כי כל אדם מחויב לתת את פרטיו למשרד הפנים ואף שם הרבה אנשים רואים אותם, שם זה חוסה תחת חסיון הפרטיות, ואדם שעובד במשרד הפנים ויגלה סתרי חברו בוודאי עובר על איסור לשון הרע ורכילות.

אולם כאן השאלה האם מותר להעתיק תוכנה זו לאחר שנפרצה והועברה לרשות הרבים.

השאלות העומדות בזה הן:

האם יש בזה איסור לשון הרע או רכילות?

האם יש בזה משום “חרם דרבינו גרשום”?

אילו איסורים יכולים לנבוע מהשימוש בתוכנה זו?

האם יש בזה משום איסור לשון הרע ורכילות?

בשו”ת הלכות קטנות (ח”א סי’ רעו) כתב וז”ל “שאלה מה שנוהגין לכתוב ע”ג האגרות ופגי”ן [ופורץ גדר ישכנו נחש[1]] אם יש בו ממש: תשובה בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו”[2].

מדברי ההלכות קטנות נמצינו למדים שיש איסור “לבחוש” במה שנעשה אצל חבירו, ולדעתו איסור זה בכלל איסור רכילות. מדבריו למד הגאון רבי מנחם מ. שפרן שליט”א (קובץ בית הלל, יב עמ’ מו) שבכלל זה כל הפרטים האישיים שאפשר לגלות על האדם אין להשתמש בזה או לקחתו.

הגאון רמ”מ שפרן אף הרחיב את זה שדבר זה נכלל בחרם דרבינו גרשום שלא לקרוא במכתב של חברו [בדבר זה נדון בהמשך].

לדברי ההלכות קטנות הנ”ל יש לברר מדוע יש בזה חרם דרבינו גרשום, הרי זה נכלל בכלל איסור תורה של רכילות, ויתכן, שלדעתו חרם דר”ג הוא בנוסף לאיסור רכילות.

מאידך גיסא, מזה שכל הפוסקים הביאו את חרם דרבינו גרשום, כאיסור בפני עצמו ולא מחמת איסור רכילות, יש ללמוד שלא כדעת ההלק”ט אלא שכאשר אדם בודק לעצמו דבר סתר של חברו אין בזה משום איסור רכילות.

יתירה מכך, הרמב”ם (פ”ז מדעות ה”א-ב) כתב וז”ל “המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. – הלכה ב – איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו”. וביאר הכסף משנה שהחילוק בין “רכיל” ל”לשון הרע” הוא ש”רכיל” הוא המספר סיפורי דברים על חבירו אפילו שאין בהם גנות, ואילו בעל לשון הרע הוא המספר גנות שהיא אמת על חבירו, ובעל מוציא שם רע הוא המספר גנות שהיא שקר על חבירו.

וכדברי הרמב”ם כן פסקו הסמ”ג (לאוין ל”ת מצוה י)’ והמגן אברהם (סי’ קנו סק”ב), והחפץ חיים (פתיחה, לאוין אות א), וכן בכל הלכותיו שם כתב החפץ חיים את האיסור בזה רק כאשר מעביר את המידע[3].

הרי לנו שאין איסור רכילות אלא כאשר מעביר מידע לאדם אחר, ומקור הדברים הוא מהירושלמי (מס’ פאה פ”א ה”א) שמבואר “תני ר’ נחמיה שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה” הרי שלשון של “רכילות” הכוונה כמו “רוכל” שמעביר חפצים ממקום למקום[4].

ואמנם יש שרצו ללמוד[5] אף מדברי הרמב”ן (חי’ עמ”ס ב”ב נט. ד”ה ומסתברא) שכתב שטעם היזק ראיה הוא “היזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא” הרי שיש איסור של “לשון הרע” אף כאשר אדם מגלה לעצמו את מסתוריו של חבירו, וזה כדברי ההלכות קטנות, אולם באמת אין בזה כלל ראיה, שעיקר כוונת הרמב”ן שאדם חושש שחבירו יראה דבר שאינו טוב אצלו וילך ויספר זאת לחביריו, והדבר יוציא עליו שם רע, ומשום כך דרכם של בני אדם להקפיד על היזק ראיה, ולא משום שעצם ראית הדבר יש בה איסור של לשון הרע, וזה פשוט, אלא שמכל מקום רואים מדברי הרמב”ן שלראות דברים טובים שקורים אצל השני אפילו כשאינו ידוע שילך ויספר אין זה ממידות הטובות ש”בין אדם לחבירו”, ובפרט לפי מה שביארנו בהערה והוכחנו שדעת הרמב”ן כדעת הרמב”ם שאיסור רכילות הוא העברת המידע ולא ריגול אחר המידע[6].

חידוש נוסף כתב אחד החכמים[7], שלדעתו יש בהאזנת סתר משום “אבק רכילות”, וזאת על סמך מה שאמרו חז”ל שדיין היוצא מבית הדין אסור לו לומר שהוא היה פוטר אלא שחביריו רבו עליו וחייבו, ועל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, אף על פי שאין זה מגדרי הלכות רכילות שמבאר הרמב”ם בהלכות דעות, ומבואר מזה שזה בכלל אבק רכילות[8] ולמד מכך שכל דבר שאין אדם צריך לידע אותו הרי הידיעה בזה בכלל איסור אבק רכילות.

אולם לענ”ד אין הדברים כלל שווים, והחילוק הוא שבדיין ההולך ואומר מה שנעשה בתוך חדרי בית הדין, הרי הוא “הולך רכיל – מגלה סוד” שהרי מעביר מידע מהחדר חוצה, וזה כעין ההולך רכיל שמעביר מידע מאדם לאדם, אולם המאזין לעצמו אין זה העברת מידע שמעביר מאדם לאדם, ועיקר האיסור בהאזנת סתר הוא כל שכן ממה שתקנו חז”ל לאסור “היזק ראיה” שאין לו לאדם להסתכל במסתורי חבירו וזאת כאשר עומד בביתו או ברשות הרבים, אך להיכנס לתוך ביתו פנימה ולכבוש את ממלכתו ודאי שהוא חמור יותר מהיזק ראיה[9], אולם כאשר הדבר גלוי וידוע לכל רואה אפילו שזה “חסוי” אולם כל אדם יכול להגיע אליו אין זה בכלל היזק ראיה או שמיעה.

אם יש בזה משום חרם דרבינו גרשום?

בבאר הגולה (יו”ד סוף סי’ שלד) הביא כמה תקנות וחרמות שהחרים רבינו גרשום מאור הגולה ובכלל זה “חרם שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשותו אלא אם כן זרקו”, בפשטות כוונת החרם היא שלא לראות כל דבר שעלול לגרום נזק לחבירו.

מדבר זה יש לכאורה ללמוד שאכן יש איסור בבדיקת רקע בתוכנה או כל דבר אחר, אם זה מידע רגיש שעלול לפגוע בחבירו.

ואכן הגאון רבי מנחם מנדל שפרן, למד מזה שהוא הדין על כל מידע שיש באיזה מקום שאסור לבדוק כיון שזה נכלל בכלל החרם של רבינו גרשום.

אולם המעיין במקור הדברים לכאורה יראה שאין זה מדויק כל כך, והמקור הוא מדברי המהר”ם מרוטנבורג (ח”ד מהדו’ פראג, סי’ אלף כב) “חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו מותר”, וכן הוא הנוסח בספר כל-בו (סימן קטז)
“ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו”[10], הרי מדובר על מכתב אישי שאדם כותב לחבירו, ועל זה החרים המהר”ם מר”ב.

אולם באופן שאדם מוסר מידע לרשויות, ויד רבים ממשמשים בו, אפילו באופן שהדבר יש בו חסיון, הרי האדם אינו יודע למי יגיע המידע, ולא מגביל את הרואה אם זה פקיד פלוני או אלמוני, הרי אינו יכול לדעת למי יגיע מידע זה, ואם כן אין זה כמכתב אישי שהוא בין אדם לחבירו בלבד. וזהו דיוק הלשון של “בכתב ששולח אדם לחבירו”, ואם האיסור היה ידיעת מה כותב חבירו בסתם, הרי אסור להסתכל בכל כתב שאדם כותב, ולאו דווקא אם זה נשלח או לא נשלח.

וכתב בשלטה”ג (שבועת העדות דף לו: מדפי הרי”ף סוף אות א) “ומה שנוהגים לכתוב על האגרות דאיכא חרם דר”ג נראה דאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר”ג בזה דאז אפי’ לא היה האיש שרשם על האגרת החרם בר סמכא, ואפי’ תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו מ”מ הוי הפותח בנידוי דכיון דבר נידוי ר”ג הוא בדין נידהו וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו[11]“.

יתירה מכך, מזה שכתב שדווקא “מכתב” משמע שרק דבר פרטי מאדם פרטי לאדם פרטי, החיל על זה חרם, שאם לא כן היה לו להחרים אף את המסתכל ב”פנקס הקהילה”, והלא כל אדם המכיר קצת בקורות הדורות, יודע שפנקס הקהילה היו כותבים את כל פרטיהם האישים של האנשים, מצבם המשפחתי, פרנסתם, חרמות שקיבלו, פסקי דין שנפסקו עליהם וכיוצא בזה, הרבה מעבר למה שמובא ב”אגרון”, ואם היה זה בכלל החרם, הרי היה צריך להזכיר דבר זה בכלל החרם, ומזה שלא ציינו זאת משמע שאין זה בכלל החרם, ואף גדולי עולם ציינו דברים שראו בפנקס הקהילה, ומשום כך נראה לענ”ד בפשטות שאין זה בכלל חרם דרבינו גרשום.

אמנם יש מקום לדון שהדבר תלוי בטעמי האיסור, שבשו”ת תורת חיים (למהרח”ש) כתב שעיקר הטעם הוא משום שמן הסתם הקורא במכתב הוא לצורך איזה טובה אישית שתצמח לו מכך, ונמצא שמשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו ונקרא גזלן, כדין שואל שלא מדעת, ולטעם זה הרי פשוט שאין זה רק באופן שמשתמש במכתב של חבירו ממש, ולא במידע המאוחסן במשרד הפנים או בכל מקום אחר שאינו רכוש המודיע את המידע, אולם לפי מה שכתב החקקי לב בטעם הדבר שהוא משום “ואהבת לרעך כמוך” אין חילוק בין אם זה מכתב או כל מידע רגיש שיש לאדם שאין לו להתבונן בו.

אולם מאחר והדבר תלוי בהבנת הדברים והלכה ידועה היא שאין חרם אלא על מה שהחרימו ותו לא, ומאחר ולא מבואר בדברי המהר”ם אלא איסור על מכתב אין לנו אלא חרם זה ותו לא.

מידת ה”סקרנות” ו”גניבת דעת”

אולם משום חוסר מידות שבין אדם לחבירו, האדם צריך להיות זהיר במידע זה, שכן כל סקרנות עלולה להביא את האדם לידי כשלונות, ובפרט בדברים שיש בהם מידע רגיש על זולתו, הרי שאין זה מהמידות הטובות, וראה בשפתי חיים (מועדים ח”ג) שהביא שחטאה של חוה בעץ הדעת היה מה שהסתקרנה לדעת מה דעתו של נחש בנושא של עץ הדעת, וזה הביא את שורש כל החטאים, ואם כי אין זה ממש דומה לנידון דידן, ששם רצתה לדעת את דעתו של הנחש שהיא דעה פסולה, מה שאין כאן שרוצה לדעת רק מידע רגיש, אולם אדם צריך לחשוב שמידת הסקרנות עלולה להביאו למעשים שאינם הגונים.

ב”פלא יועץ” כתב וזה לשונו[12] “ויש מין גניבה אחרת שדשו בה רבים הלא היא גניבת דעת הבריות וכו’ הכלל הוא שכל שמשתדל לידע מה שבלב חבירו ברוב דברים גניבת דעת אקרי ואסור אם לא שעושה לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו או לאפרושי מאיסורא” לפי דבריו היה מקום לומר שאף בנידון דידן יש בזה משום גניבת דעת, אולם קשה לומר כן, שדבריו מכוונים כלפי אדם שמסבב את חבירו בדברי כחש ומרמה כדי לדעת מה שבליבו, וזהו גניבת דעת, אולם מידע הנמצא במקום מסוים ואדם בודק בו בפשטות אינו בכלל זה.

מסקנת הדברים:

א.       על פי ההלכה נראה מדעת רוב הפוסקים שאין איסור בשימוש במאגרי מידע שנפרצו ויצאו לרשות הרבים, לשימוש פרטי, אולם אין להשתמש בזה לשם מסירת מידע רגיש לאנשים אחרים שלא לפי דיני והלכות רכילות [שכן רכילות היא אף כאשר אין בדבר מידע שהוא “רע” אלא מידע שאדם אינו מעונין שיהיה נפוץ ברבים], ויש דיעות שנראה מדבריהן שאין להשתמש במידע זה אף לאדם עצמו.

ב.       אין בשימוש זה משום חרם דרבינו גרשום.

ג.        יש בזה משום “ואהבת לרעך כמוך” – ומה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.

ד.       משום כך כאשר המידע הוא לצורך תועלת ומידע לשם ידיעת מיקום או משפחה וכד’ קשה על פי ההלכה לאסור את השימוש במאגר מידע שנמצא ברשות הרבים.

כמובן כל הנכתב כאן הוא רק אם הדבר אינו מנוגד לרשויות החוק שבאותו מקום של המשתמש במאגר זה, והעושה זאת עושה על דעתו, והנכתב כאן הוא רק מנקודת מבט הלכתית בלבד.


[1] ר”ת אלו היו נפוצים בזמנם [שנות התק’-תר לאלף הנוכחי], ראה “אוצר גנזים” לרי”מ טולידנו מכתב לד, לה, מט, ע. מן הענין לציין שחרם זה [שלא כשאר חרמות של רבינו גרשום] התפשטו בארצות המזרח [ראה שו”ת תורת חיים למהרח”ש (-חי בסביבות שנות הש”נ, ח”ג סי’ מז) שכתב “וכן רגילים לכתוב באגרת ולזר נח”ש דרגמ”ה”, ואף לארצות תימן הגיעו [עי’ זבח תודה (לר”י צלאח) עמ’ ד אגרת ממהרי”ץ רב רבני תימן לפני כב’ מאות שנים, וכן ב’כתבים’ לר”י קאפח (ח”ב עמ’ 840, 844, 845].

[2] ועל פי זה דן בשו”ת חקקי לב (ח”א יו”ד סי’ מט) שלדעת ההלק”ט אין איסור זה רק בישראל ולא בגוי, כפי שאין איסור רכילות על גוי.

[3] ואמנם האריך שם החפץ חיים האם כאשר הולך ל”רגל” בבית חבירו על דעת להעביר את המידע הלאה אם כבר מאז עובר על איסור או רק כאשר העביר את המידע.

[4] ואם כי יתכן שהדבר אולי תלוי במחלוקת רש”י והרמב”ן (פי’ עה”ת ויקרא יט טז) שלדעת רש”י הכוונה לרכיל “מרגל”, ולדעת הרמב”ן הכוונה היא “העברת מידע”, ואם כן לדעת רש”י אפילו פעולת הריגול עצמה כבר יש בה משום איסור רכילות, ואילו לדעת הרמב”ן רק העברת הריגול לאדם אחר יש בה משום איסור רכילות וראה לעיל שביארנו שדעת הפוסקים כהרמב”ן בזה.

[5] חשוקי חמד (יומא ד:), שו”ת ודרשת וחקרת (ח”א יו”ד סי’ מו אות ו).

[6] משום כך אף מה שהביא בשו”ת שבט הקהתי (ח”ג סי’ רפב, ח”ד סי’ שטז) לגבי מכשיר סקאנר שיכול להאזין לטלפונים, או קריאת פקס שהגיע כשהוא מגולה וכד’ מדברי ההלק”ט, נראה שאין מזה ראיה להלכה, אם כי יש בזה משום ואהבת לרעך כמוך וכמו שנבאר בסמוך.

[7] הרב אליעזר שנקולבסקי (קובץ המעין, קובץ לז תמוז תשנז, עמ’ 45) בדברו שם באיסור “האזנת סתר” על פי ההלכה.

[8] כפי שהביא שם מדברי הגר”א בפירושו למשלי (פרק יא פסוק יג) שהמגלה סוד עוונו שווה להולך רכיל.

[9] ומשום כך אין צורך לפלפול שכתב שם הרב הכותב וכן למש”כ הגר”ש דייכובסקי (תחומין יא, עמ’ 299 ואילך) אם יש דין “היזק שמיעה” שכל זה דווקא כשאדם עומד בביתו או ברה”ר והאדם השני משמיע את קולו כך שישמע גם לשכניו, האם יש בזה איסור או לא ושמדברי הפוסקים נראה שאין בזה איסור, אולם כאשר אדם חודר לפרטיותו של חבירו, בזה לא דברו הפוסקים ופשיטא שאסור והוא כעין איסור גזל, ושו”ר שכן כתב בפשיטות בפתחי חושן (נזיקין ושכנים, פרק יד הערה נג) שכל הנידון הוא אם יכול לכוף על עשית מחיצה אבל לעמוד ולשמוע מה שמדברים ודאי שאסור.

[10] וכן הוא בשו”ת מהר”ם מינץ (סי’ קב אות עג).

[11] כוונת דבריו שאין צריך נידוי של תלמיד חכם על פתיחת מכתב, אלא כל אדם יכול לכתוב זאת על גבי האגרת והחרם חל עליו, כיון שבדין נידהו שהרי החרים על כך רבינו גרשום.

[12] ערך גניבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים