השבת אבידה לחפץ שעלול להזיק למשיב האבידה

י"ב אב ה'תשע"א

השבת אבידה לחפץ שעלול להזיק למשיב האבידה

שכן מרחיב את דירתו שבבנין משותף באופן שמפריע לשכנים. על פי דין תורה הוא אכן מחוייב להפסיק את הבניה, אך השכנים אינם מועניינים לבוא עמו לדון בדין תורה, היום והם יודעים שהוא אינו מציית לדין תורה. במהלך הבניה ראה אחד השכנים שגנבים הגיעו לאתר הבניה במטרה לגנוב את חומרי הבניה. יש לעיין האם חייב השכן מדין השבת אבידה להבריח את הגנבים ולקרוא למשטרה, מטעם השבת אבידה. או שמא היות וחומרי הבניה מיועדים לבניה שמזיקה לו עצמו אין לו חובה להשיב.

חיוב השבת אבידה כשרואה גנבים באים

בגמרא (בבא מציעא לא.) אמרו “ראה מים ששוטפין ובאין [את קרקעו של חבירו] הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא: ‘לכל אבידת אחיך’ לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא תניא דמסייע לך, ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם” ואם כי שבגמ’ שם רצו לדחות את הראיה מהברייתא הזו, מכל מקום נפסקה הלכה זו של רבא למעשה וכפי שפסקה הרמב”ם (גזילה ואבידה פי”א ה”כ) והשו”ע (סי’ רנט ס”ט), והחידוש בדברי רבא הוא שחיוב השבת אבידה אינה רק לקחת את האבידה ולהחזירה לבעליה, אלא אף מניעת היזק שלא יבוא לחפצי הבעלים בכלל מצות השבת אבידה היא. וכן מבואר מהרשב”ם (ב”ב נג. ד”ה האי) בדין מבריח ארי מנכסי חבירו, שיש חיוב להבריח ארי מנכסי חבירו משום שכל ישראל מצווין עליה מטעם השבת אבידה. וכ”כ הנמוק”י שם.

עוד יש להוסיף בזה שיש בכלל זה אף חיוב משום איסור לאו של ‘לא תעמוד על דם רעך’, וכמו שכתב הרמב”ם בספר המצות (ל”ת רצז) לענין חיוב להעיד כדי להציל ממון חבירו. ספר המצוות לרמב”ם “וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת” ע”ש.

ולפי זה הוא הדין באופן שרואה גנבים באים לבית חבירו, שמחוייב לקרוא למשטרה ולהבריחם, מטעם מצות השבת אבידה ולא תעמוד על דם רעך. וכמובן שלא מסתבר לחלק בין מניעת והסרת ההיזק עצמו, כמו בעשיית גדר בין המים לשדה, לבין מניעת הדבר הגורם להיזק שהוא קריאה למשטרה שתבריח את הגנבם, שהרי הסיבה היא אחת הברחת הנזק מהחפץ, וברור שבהסרת הגנבים הוא מציל ממון חבירו.

בדבר המזיק אין מצות השבה

אלא שבנדון דידן יש מקום לומר שאין חיוב לקרוא למשטרה, וזאת לפי המבואר בשו”ע (סי’ רסו ס”ד) “חתול רע שמזיק לקטנים, אין צריך להשיבו לבעלים, אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו” ע”כ. ומבואר בדברי השו”ע שאין מצות השבת אבידה בדבר הגורם נזק.

אך יש מקום גדול לחלק בין נידון דידן לדין של חתול הנ”ל, שהרי בחתול החתול עצמו הוא הדבר המזיק, וכיון שמצוה להורגו ולזכות בו, לכן ברור שגם פוקע מצות השבת אבידה, ולכן זוכה בעור שלו, אבל בנידון דידן, הרי ברור שאסור לקחת את הלבנים והמלט ולזכות בהם לעצמו, ולכל היותר יכול להוציא אותם ממקומם אך לזכות בהם לא מצינו שהתירו חכמים דבר זה, ובחתול הוא תקנת חכמים מיוחדת כיון שיש בזה גם משום איסור של ‘לא תשים דמים בביתך’. וכל זה לא שייך בנ”ד שאין חומרי הבניה דבר המזיק, אלא שהשכן משתמש בהם לצורך להזיק לחבירו, ואסור לגוזלם, וממילא י”ל שהם נכללים במצות השבת אבידה.

מצות השבה בדבר שהבעלים ישתמשו לנזק

ועדיין יש לומר שהרי לאחר שהשכן ישתמש בחמרי בניה אלו, ויפריע לשכנים, הרי מותר להרוס לו ולהזיק את מה שבנה, כיון שמחוייב להורסו מדין תורה, ועביד איניש דינא לנפשיה. וא”כ יש מקום לומר שאין חיוב להשיב לו אבידתו.

אכן יש לחלק שכל זמן שלא השתמש בחמרי בניה אלו, אין זה עדיין דבר המזיק, ולא נאמר שמחמת מחשבתו להזיק בהם, יחול על זה דין עביד איניש דינא לנפשיה, ואכם כן עדיין יש בזה חיוב השבת אבידה.

השבה בדברים האסורים

ואין לדמות להדין שכתבו הפוסקים (סמ”ע סי’ סה ס”ק כה) במוצא שטר שיש בו ריבית לא יחזירנו. ע”ש. ומוכח שכאשר שגורם איסור לבעלים, אין עליו דין השבת אבידה. שיש לחלק בין שטר שהשטר עצמו יש בו איסור ולכן לא חל על ממון זה מצוה להשיבו לבעליו, והוא הדין בשאר דברים האסורים מצד עצמם. אבל בנידון דידן הרי החומרי בניה בעצמם הינם חפץ היתר, ורק הבעלים משתמשים בו לאיסור, נראה שאינו בכלל דין זה.

דומה לזה נראה לגבי מי שמוצא חפץ של אדם שאינו שומר תורה, שפשוט שצריך להחזיר לו אפילו אם הוא ישתמש בו בשבת וכיו”ב. וכ”כ בספר משפט האבידה (סי’ רנט סק”ג) בשם מרן הגריש”א שליט”א שהמוצא בגדי פריצות צריך להחזירם, אלא אם כן חשוד הבעלים להשתמש בהם עצמם שימכרם לגוי, ויתן הממון לבעלים. ע”ש. [וכן הוא בספר השבת אבידה כהלכתה פ”ב ס”ח, בשם גדולי הדור שממון של מי שאינו שומר תורה ומצוות חייב להשיב לו].

כשהתעסקות בהשבה יסב לו הפסד

ויש לומר לפי המבואר בשו”ע (סי’ רסד ס”א) במי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, שאם יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזירם. ואם לא, יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, אלא שאע”פ כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. וכתב הסמ”ע דהיינו בכל הפסד שיגרם לו.

ועייין בפי’ המשניות להרמב”ם (ב”מ פ”ב מי”א) שכתב וז”ל “כאלו אמר שאין אתה חייב לסלק נזק מזולתך אלא בתנאי שלא יחול בך כאותו הנזק שסלקת ממנו” ע”כ. ולפ”ז בנדון דידן שיגרם לו הפסד בבניה שחבירו עושה בחמרים אלו, אינו בכלל מצות השבת אבידה.

אלא שיש לדחות שלא חשוב שנגרם לו הפסד במה שעוסק בהשבת אבידה עצמה, אלא שיגרם לו הפסד לאחר שישיב את האבידה, וזהו לא נכלל בהיתר זה של “לא יהיה בך אביון”, שהוא מפסיד מחמת מעשה המצוה עצמה.

אבל יש להוכיח שאין צריך לקרוא למשטרה ממה שכתב בשולחן ערוך הרב (הל’ אבידה סל”ג) שבעל עסק פטור מהשבת אבידה, כיון שנגרם לו הפסד במה שלא ירויח באותו זמן, ולא יוכל לגבותו מבעל האבידה. ע”ש. ומוכח שאפילו באופן שנגרם לו מניעת ריוח מחמת מעשה המצוה, נכלל בדין שלו קודם, והוא הדין בנדוננו שנגרם לו הפסד מחמת ההשבת אבידה שיש להקל בזה.

וכמו כן נראה דאפילו באופן שיש שם גם חומרי בניה שאינם בכלל הנזק, [שהרי דוקא החמרים הנוגעים לקיר החיצוני הם עושים בפועל את ההפסד], מ”מ יש לומר שפקע ממנו חיוב השבת אבידה, כיון שבאותה השבה שימנע את הגניבה, הרי הוא מפסיד את שלו, הרי זה בכלל הדין ששלו קודם.

אולם אם השכן כבר בנה את הקיר החיצוני, וכל החומרים שנשארו שם הם מהחלקים הפנימיים, נראה פשוט שיש עליו דין השבת אבידה, כיון שכבר נעשה ההיזק, ואין הבניה עתה גורמת לו יותר הפסד.

לסיכום:

אינו מחוייב לקרוא למשטרה כדי להציל את חומרי הבניה של השכן.

אבל אם כבר בנה את החלק שמפריע לשכנים, ונשארו שם חומרי בניה לצורך בנית החלקים הפנימיים, נראה שמחוייב לקרוא למשטרה ולהצילם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *