תשעה באב נקרא מועד

רבני בית ההוראה
ז' אב ה'תשע"א

הכותב:

הרב שמואל ברוך גנוט

כתב השו”ע (או”ח תקנ”ט, ד’) שאין אומרים תחנון וסליחות ונפילת אפים בתשעה באב, מפני שנקרא מועד, שנאמר “קרא עלי מועד”. ויש להבין מדוע יום חורבן בית מקדשינו נחשב למועד. ומדוע לעתיד, כשיבנה ביהמ”ק במהרה, ייחשב למועד, ואיזו שמחה יתירה היא זו ביום בו נחרב בית חיינו ומשוש נשמתנו.

ובספרי זמננינו כתבו דהנה ביומא (נ”ד, ב’) אמר ר”ל בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, והיינו שבשעת החורבן גופא היו ישראל בשיא קרבתן לאביהם שבשמים. וביאור הדבר הוא שבשעת הפרידה חשים ברגשות אהבה וחיבה יתירה לרבש”ע ית”ש אשר כעת נפרדים מקרבתו הגדולה ומהשראת שכינתו. ונמצא שדוקא בשעת הפירוד בין ישראל להקב”ה, היה זה זמן של קירבה יתירה, וע”ז איקרי מועד.

ומהגרב”ש דויטש שליט”א שמעתי שישנם תאריכים המסוגלים, והיינו שהקב”ה קבע בעולמו ימים מיוחדים שאינם ימים רגילים, אך לא הוברר האם ימים אלו יהיו ימי שמחה או ימי צער, ובידינו לקבעם לשמחה או לחילופין, לצער. ולכן מצינו שהיו תאריכים ושנים בהם אמרו רבותינו גדולי הדורות שמסוגלים הם במיוחד לבוא משיח צדקנו, ולבסוף דוקא ימים ושנים אלו היו זמני פורענות קשים לישראל. (וכך אמרו גדולי ישראל שהמשיח אמור לבוא בשנת ת”ח, ובשנת תרפ”ט ובזמן השואה. ולבסוף דוקא שנים אלו היו קשות מאד לישראל) ומשמעות הדבר הוא שתאריכים אלו היו אכן מסוגלים ומיוחדים, רק לא הוכרע האם לטוב או למוטב, ובעוה”ר נהפכו הם לימי תוגה ורוע. וממילא יום תשעה באב יום מסוגל הוא. ואם בעוה”ר כעת הוא מסוגל לפורענות וחורבן, הרי לכשיבנה ביהמ”ק ותסתלק פורענותו, מילא יהיה הוא יום מועד ושמחה. שהרי או יום צער הוא ואם לא – מיד נהפך הוא למועד ושמחה.

ולענ”ד אולי אפ”ל בזה ביאור נוסף, והוא עפ”מ באיכה רבה (ד’, י”ד) כשישראל ראו שהוצת אש במקדש, שמחו, שמחה גדולה ואמרו מזמור שיר להקב”ה ששפך חמתו על עצים ואבנים. ולפי”ז י”ל דבעצם היה צריך לעשות מועד בכל שנה בט’ באב על כך שהקב”ה לא השחית את ישראל ורק שפך חמתו על עצים ואבנים. אך מכיון וסו”ס בטל משוש חיינו בחורבן הבית וסילוק השכינה, ע”כ לא נקבע למועד אלא רק לענין נפילת אפים ותחנון וצידוק הדין. אך כשיבנה ביהמ”ק בב”א שוב תחזור סיבת השמחה בשלמותה ונחגוג ט’ באב כיום מועד, על שגם בעת דין שפך הקב”ה חמתו על עצים ואבנים.

ויש להוסיף כאן את דברי השל”ה הק’ בתחילת דבריו ב”מסכת תענית” (חלק תורה אור אות ב) שכתב וזה לשונו “וגם היסורים ממרקין. ובגמר המירוק לנו בעת הגאולה לא די שנחזור למעלת הגדולה שהיה לנו כבר, אלא אף זו שיהיה יתרון גדול לאור העתיד בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה, כמו שזכרתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם, ויתבאר גם כן לקמן. ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגודל האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש. והנה מכח המכה הגדולה של החורבן בית המקדש נטלו ישראל אפוכי, כדאיתא במדרש תם עונך בת ציון כו’, ויתבאר לקמן. והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן ושוקל אפוכי, וכן הוא תמיד באבילתו, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא כל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב. ובזה מבואר המדרש באיכה רבתי (א, לב) כי ה’ הוגה, יכול על מגן, תלמוד לומר על רוב פשעיה. קשה, דקארי לה מאי קארי, איך היה הוה אמינא שבחנם ישלח הקדוש ב”ה פורעניות, אפכא מצינו שבחנם חונן כמו שאיתא על פסוק וחנותי את אשר אחון כו’, אבל להכות מכת חנם חס ושלום. חנם נקרא ענין פעולה שאין יוצא ממנה דבר תכלית נצחי, על זה אמר כי ה’ הוגה יכול על מגן, כלומר שלא יהיה יוצא מזה פעולה טובה נצחיית, רק המכות והיסורין הם לנקום מהם על מה שעברו. על זה אמר על רוב פשעיה, כלומר המכות והיסורים מזככים אותם ומשברין הקליפות. והם נקראים רוב פשעיה, כי בעונותינו הרבים הקליפות נתפשטו שהם הרוב, כי ראיתי בני עלייה והמה מועטים, ועליהם הרמז, לא תהיה אחרי רבים לרעות. המכות והגליות והצרות, ובפרט צרת חורבן המקדש, הם מזככים, ויתבטלו הקליפות שהם עתה הרוב. ולעתיד לא זו שיהיה רוב תשבחות, אלא ומלאה הארץ דעה, מקטנים ועד גדולים. ולזו הסיבה נקרא ט’ באב מועד, כי מתוך צרה רוחה, וזהו שאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש וגו’, וכן מה שאמרו כי הד’ צומות יהיו לששון ולשמחה. אשר על זה בא הרמז בתורתינו הקדושה שאמר אהרן חג לה’ מחר (שמות לב, ה), ומצאתי בקונטרס דהאר”י ז”ל שהדברים כפשוטן, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, ויהיה חג לה’ מחר שהוא י”ז בתמוז כי יהיה לששון ולשמחה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *