עישון בתשעה באב

רבני בית ההוראה
ז' אב ה'תשע"א


א] ברכות י”ד א’: בעי מיניה אישיאן, תנא דבי ר’ אמי מר’ אמי, השרוי בתענית מהו שיטעים, (וברש”י: שיטעום את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין), אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא. א”ל טועם ואין בכך כלום. ר’ אמי ור’ אסי טעמי עד שיעור רביעתא. וכ’ התוס’ בד”ה או דילמא הנאה קביל עליה, האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקיבל עליו, אבל בתענית הכתוב לא. ובד”ה טועם ואין בכך כלום כתבו התוס’: פירש ר”ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות, ומשו”ה הפולט א”צ ברכה שאינו נהנה, עכ”ל. והטור (תקס”ז) פסק דמותר לטעום בכל התעניות, חוץ מיוה”כ וט’ באב, ופירש הב”י בשם הראשונים דטעמיה משום דעשה שאר תעניות כתענית יחיד, כיון דברצו מתענין אוקמינהו (ר”ה י”ח, ב’), והיינו דבשאר תעניות קבלו על עצמם רק תענית מאכילה ושתיה ותו לא מידי.

ב] והנה בספק הש”ס האם מותר לטעום בצומות אפשר לפרש בכמה צדדים: א) מספק”ל האם טעימה בכלל הנאה היא או לא. ב) ודאי שטעימה בכלל הנאה, ורק מספק”ל האם נאסר בתענית להנות כפי שנאסר לאכול ולשתות.

ובשיירי כנסת הגדולה (תקס”ז שם) הביא תשובת אחיו הגאון ז”ל שהוכיח מד’ התוס’ ור”ח שמספק”ל להש”ס האם טעימה בכלל הנאה היא, מהא דכתבו “דלא חשיב הנאה מן הטעימה” ולכן עליו לפולטו, דאל”ה הוי הנאה. וכתב שלפי”ז כאשר ישנה הנאה ודאית ומוכחת, כמו הנאת העישון, ודאי שנאסרה, כיון שמסקנת הש”ס אינה להתיר הנאה אלא לומר שטעימה אינה נחשבת להנאה. וכן פירש הצל”ח, עי”ש.

ואולם תמהני טובא. שהרי אם נבאר שטעימה נחשבת להנאה ורק מספק”ל האם הנאה זו בכלל התענית היא, אזי שפיר יש לחלק בין סוגי הצומות ולאסור הנאה זו ביוהכ”פ וט’ באב והתיר בשאר התעניות (ועי’ לקמן). אך א”נ דמסקנת הש”ס דטעימה אינה בכלל הנאה היא, א”כ מה מקום יש לחלק בין התעניות, כיון דחפצא דטעימה אינה הנאה, וצ”ע.

וגם השיירי כנסת הגדולה נחלק בדבר בעוז על אחיו מפני שלשון הש”ס אינו סובל כן, דמשמע שוודאי נחשב הנאה ורק מספק”ל האם נאסר להנות, וכן שהחוש מוכיח שנהנים מטעימה, ועוד דא”נ דלא הוי הנאה, א”כ מאי איכפ”ל אם בולעו, (וע”ז יש להשיב בפשיטות שכשבולעו-נהנה). וע”כ פי’ השכנה”ג דלכו”ע למסקנת הש”ס אכילה ושתיה קיבלו עליהו והנאה לא קבלו עליהו, והיינו דלא קיבלו ע”ע הנאה שאינה קשורה לאכילה ושתיה וע”ז כ’ התוס’ והר”ח דכשבולע את הטעימה נחשב לאכילה ושתיה וע”כ כ’ דמיירי שפלטו לאחר שטעם. ומ”מ בתענית ציבור אפילו הנאת טעימה קבלו עליהו. וכ’ דלדעת התוס’ וסיעתו גם שתיית הטיטו”ם (נַרְגִילַתּ עישון)נאסר בתעניות ציבור שא”צ בהם קבלה’ דבזה ל”ש למימר דלא קבילו עליהו. ואף א”נ שאלו המתירים לעצמם לעשן הטיטו”ם בשאר תעניות ציבור, כדעות הפוסקים שגם בשאר תעניות ציבור לא קבלו עליהו הנאה, מ”מ בתשעה באב אין מקום להתירו כיון שנאסרו בו שאר הנאות ונאסרו בו חמשה עינויים, א”כ העישון לא גרע מסיכה ורחיצה של תענוג האסורה, וכ”ש עינוג העישון שלמעשנים אין לך עונג גדול מזה, והמעשן משביעו רעב והוא ניזון מהעישון, ואיך נבוא לעשן שלא להרגיש העינוי, עכתו”ד ועי”ש בארוכה, שגם יש בו משום חילול ה’ למול הנכרים הרואים יהודים המעשנים ביום הצום. [ובס’ פסקי תשובות סי’ תקנ”ו ציטט משו”ת זכון יהוסף סי’ קצ”ח שהכנה”ג החמיר בדבר כ”כ עד כדי נידוי, מפני שבזמנו הפכו תלמידי הצבי השבור את צום ט”ב לשמחה ולששון וע”כ החמיר בזה טובא גם בעינויים המעירים על פי הדין, ואין הספר תח”י. ואולם המעיין בכנה”ג יראה לכאו’ דלא כן הוא, דהוא ז”ל אוסר בכל מאודו גם בשאר תעניות, ורק מפני דעות הפוסקים המתירים נאות להקל בשאר תעניות, ומשמע דמדינא קאמר ולא מגזירה וסייג משום ש”צ שר”י].

ג] ואולם לענ”ד לא הובררה דעת הכנה”ג, דהא גם לדעת התוס’ וסיעתו דבתענית ציבור נאסרה הנאת טעימה, מ”מ י”ל דנאסרה דוקא הנאת אכילה, כהנאת טעימה. אך מי יימר לן דה”ה שנאסרו גם שאר הנאות, כמו הנאת העישון, שאינה קשורה להנאת אכילה ושתיה. וגם בט’ באב נאסרו לנו רק חמשה ענויים ותו לא. ומ”מ שפיר י”ל דבט’ באב אין לעשן משום שאנו מצווים למעט בהנאות, לישן על הארץ ועל אבן וכו’, וע”כ ודאי דעישון לא גרע מיניה (וכמש”כ גם השכנה”ג עצמו לענין ט’ באב, שצירף ענין הה’ עינויים וענין ריבוי האבלות ומיעוט התענוג, עי”ש). ואכן המעיין בפוסקים יראה שציטטו את ד’ השכהנ”ג בכמה דוכתין בדיני תעניות (בסי’ תקנ”א ובסי’ תקנ”ט ובסי’ תקס”ז) ואילו המשנ”ב הזכירו דוקא עמש”כ השו”ע (תקנה, ב’) ש”ימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה דאפשר”, והיינו שס”ל להמשנ”ב דבט’ באב יש להחמיר טפי כיון שביום זה צריך למעט טובא מכבודו והנאתו. אך עדיין לא ברור כל צורכו דאם נאסרה הנאה בכל תעניות, דה”ה דנאסרה גם הנאת העישון, שאינה הנאת אכילה ושתיה.

ד] ואחר כתבי זאת עיינתי בספרים ושמחתי לראות שמש”כ לשאול דמאי שייטא הנאת אכילה להנאת עישון, כבר הקשה כן בשו”ת בית דוד סי’ שמ”ג. ומש”כ בס”ד לחלק בין שאר תעניות לתענית ט’ באב דאסור משום מיעוט הכבוד ורוב האבילות, כן כתבו רבים וטובים, עי’ ברכ”י תקס”ז א’ בשם האחרונים וכן בשו”ת דרכי נועם (שהמשנ”ב הזכירו) ובשו”ת זרע אמת ח”א ע”ג ושו”ת פרי האדמה ח”א דל”ח ע”ב ועוד רבים, וכהכרעת המשנ”ב שבתשעה באב אדם שדחוק לו בעישונו ומורגל בו ביותר, יכול להקל לאחר חצות ולעשן בביתו בצנעה. והיינו מפני דס”ל דלא נאסר משום הנאה האסורה בתעניות ציבור (דא”כ אזי גם אחר חצות היה אסור לעשן), אלא מפני שבט’ באב הצטווינו למעט בכבוד והנאה ותענוג, ולאחר חצות יש להקל בזה.

ה] ובעיקר הסברא לחלק בין תענית יחיד לתענית ציבור י”ל ע”פ ספק הצפנת פענח (תענית א’,ט’ ושביתת עשור א’,ו’) האם המקבל ע”ע תענית חייב בתענית מפני קבלתו,א”ד דאחד שקיבל ע”ע נחשב היום לגביו כ”יום התענית” על כל דיניו. ולפי”ז י”ל שדוקא בתענית יחיד שהמתענה קיבל ע”ע רק חיובי אכילה ושתיה ולא שאר הנאות, אזי שרי לו שאר הנאות. אך בתענית ציבור מחויב משום “עצם יום התענית” וי”ל שבגוף תקנת “יום תענית” נכלל גם להתענות מיתר הנאות, ואכמ”ל.

הרב שמואל ברוך גנוט

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *