בין המיצרים – “יודע היה בצלאל”

רבני בית ההוראה
ו' אב ה'תשע"א

בגמ’ ברכות נה. מובא: אמר רב יהודה אמר רב – יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כתיב הכא “וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת” וכתיב התם “ה’ בחכמה יסד ארץ – כונן שמים בתבונה” וכתיב “בדעתו תהומות נבקעו”.

מבואר אם כן שהידיעה הזו של צירוף האותיות שנבראו בהן שמים וארץ היתה נצרכת להקמת המשכן – והדבר צריך ביאור.

וכך מוצאים אצל שלמה המלך אשר בנה את הבית השני שנקרא בלשון הפסוק “לאיתיאל” – ודרשו חז”ל שהיה יודע אותיותיו של אל.

וכך גם עזרא הסופר אשר בנה את הבית השני אמרו בגמ’ סנהדרין שראוי היה שתינתן תורה על ידו – ואע”פ שלא ניתנה תורה על ידו – אבל נתחדשו אותיות כתב אשורית על ידו.

מוצאים אם כן שבצלאל, אשר בנה את המשכן, שלמה, אשר בנה את הבית הראשון, ועזרא, אשר בנה את הבית השני – לכל אחד מהם היתה שייכות מיוחדת לידיעת סוד כ”ב האותיות – והדבר צריך ביאור.

בספר “נפש החיים” מבואר שצורת המשכן היתה מכוונת כנגד כל העולמות העליונים.

ובספר “משכני עליון” מפרט הרמח”ל איך כל חלקי המקדש מכוונים כנגד העולמות העליונים.

וראה עוד במלבי”ם ריש תרומה, המבאר איך חלקי המשכן בדרגות קדושתם השונות מקבילים לחלוקת גוף האדם לאבריו, והרי העולמות העליונים בנויים באופן שצורת האדם היא משל להן, וכמו שרמז הרמח”ל בפסוק “זאת התורה אדם כי ימות באהל” שנרמז כאן גם “זאת התורה אדם”.

בפירוש “אור תורה” על ספר “מעלות התורה” למהרי”א חבר [עמוד ר”מ] כתב: “ועניין שנקרא טל של תחיה, הם ט”ל אורות כלליים שבהם נבראה כל הבריאה שלכן הם ט”ל מלאכות במשכן, שהמשכן היה ציור כל הבריאה ובהם פעל ועשה הוא ית’ את עולמו, שלכן צוה הוא להיות נזהר בשבת מט”ל מלאכות אלו שבו שבת מכל מלאכתו”, עכ”ל.

ולפי זה יש לומר – שהואיל ופרטי בנין המשכן וכן פרטי בנין המקדש היו בציור של כל הבריאה כולה – על כן נצרכה לבנינו – ידיעת סוד צירופי האותיות אשר בהן נבראה הבריאה כולה – שמים וארץ.

וטעם הדבר מדוע באמת היה בית המקדש בתבנית של העולמות כולם מבואר בדברי ה”נפש החיים” [שער ב’ פרק י”ד בהג”ה] שכתב וז”ל.

“שעל ידי הקרבנות שבמקדש שהיה כולו בדוגמא עליונה – עליותיו וחדריו וכל כליו אשר ישרתו בהם – היו מתקשרים ומתיחדים על ידיהם העולמות והכוחות העליונים והנהורין של היכלות הקדושים כולם בסדר המדרגות לעילא ולעילא עד אין סוף ברוך הוא”, עכ”ל.

ולפי זה, הטעם שהמקדש היה בתבנית העולמות כולם הוא מפני שעל ידי עבודת המקדש נפעלו תיקונים וייחודים בכל העולמות כולם.

ויתכן להוסיף טעם, מדוע באמת היה המקדש בצורת הבריאה כולה.

מבואר בחז”ל, שבית המקדש היה מקור השפע לכל הבריאה כולה, ואם היו יודעים אומות העולם כמה טובה מושפעת להם מבית המקדש היו מעמידים שומרים עליו שלא ייחרב.

ובקהלת על הפסוק “ונטעתי בהם עץ כל פרי” מביא רש”י את דברי התנחומא “שהיה שלמה המלך מכיר בחכמתו את גידי הארץ, איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין, איזה גיד הולך לארץ חרובין ונטע בו חרובין, שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר ‘מציון מכלל יופי’, לכך נאמר ‘עץ כל פרי'”, עכ”ל. מבואר שהשפע הגשמי בפועל לכל הבריאה כולה הגיע דרך בית המקדש.

ומהגאון ר’ משה הרשלר זצ”ל שמעתי שביאר ענינה של אבן השתיה שאמרו חז”ל שממנה הושתת העולם. ואמר, שכפי שמבואר בספה”ק תהליך בריאת העולם היה על ידי שמדבר ה’ שהוא מציאות רוחנית בשמי שמים הצטמצם וירד שפע, עד שבהגיעו לכאן הפך השפע הזה להיות המציאות הגשמית של העולם הזה, לפי זה ישנו על כרחך מקום אחד שבו הרוחניות הופכת לגשמיות ומתחיל להתגלות העולם הזה – זהו ענינה של אבן השתיה ששם התחילה ההתגלות של הבריאה בלבושה הגשמי ומשם התפשטה, עכ”ד.

וראה בהקדמת הגר”י אברמסקי זצ”ל לקונטרס “דיני ממונות” שחיבר, שהביא דברי הזוה”ק שמאבן השתיה התפשט העולם לימין ולשמאל.

ויש להמשיך את הדברים ולומר, שכשם שבבריאת העולם מהלך הדברים היה שהאותיות הרוחניות של עשרה מאמרות השתלשלו והצטמצמו ליצירה של עולמנו זה, כך הואיל וכל השפע של קיום הבריאה התדירי יורד ומשתלשל לעולם מהשורשים הרוחניים בעולמות העליונים, ובירידתו למטה הוא מצטמצם והולך עד שהופך להיות ראוי לכלי הקיבול של העולם הזה, צריך אם כן להיות מקום אחד שבו הרוחניות בדרכה למטה הופכת למציאות גשמית, וזהו המקום של “אבן השתיה” שממנה הושתת העולם, כאן הוא המקום שבו האור הרוחני העליון היורד לעולם, מצטמצם באופן שהופך להיות מתאים אל העולם הזה הגשמי.

וה”באר מים חיים” בפרשת בראשית כתב:

“וזה אמר הכתוב “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, כלומר – ראשית הבריאה היתה במקום שמחובר הארץ לשמים ושמים לארץ, הוא מקום אבן השתיה אשר שם נשקי ארעא ורקיעא אהדדי (נשקו ארץ ושמים זה לזה).

ועל פי זה יש לומר, שהואיל ובית המקדש הוא מקום קבלת השפע מהעולמות העליונים אשר עובר ממנו לכל הבריאה כולה, על כן נברא הוא בצורת כל העולמות כולם, שעל ידי זה יש בתוכו את הכלים לקבל את השפע מכל עולם ועולם ולהעבירו אל מקומו בעולם הזה.

והנה ברש”י על הפסוק “וזה שער השמים” כתב: מקום תפילה לעלות תפילתם השמימה.

ויש לבאר דבריו על פי דברי ה”נפש החיים” [שער ב’ – פרק י”ג] שכתב וז”ל.

… אלא העיקר בעבודת התפילה שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה – ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם …שלכן נקראת התפילה “דברים העומדים ברומו של עולם” – שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה למעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותיקונים נפלאים עכ”ל.

מבואר בדבריו שהבל הפה של תיבות התורה והתפילה – הוא מציאות רוחנית אשר עולה למעלה ופועלת בעולמות העליונים להוריד ולהשפיע שפע טובה וברכה.

ומעתה יוצא – שמצד אחד בית המקדש הוא המקום שדרכו עולים תיבות התורה והתפילה למעלה לפעול את פעולתן כמו שפירש רש”י – ומאידך בית המקדש הוא גם המקום שבו האותיות הרוחניות של השפע היורד על ידי התורה והתפילה יורדות ומצטמצמות לשפע שאפשר לקבלו בכלים של העולם הזה.

וכך כותב זקה”ק בספר “באר מים חיים” בפרשת בראשית.

…ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים – ושם נקרא נשקי ארעא ורקיעא אהדדי.

כי תחילה עולים דרך שם כל התפילות ותחנונים ושבחי השי”ת ויחודי שמותיו יתברך מתתא לעילא …ועל ידי זה מתעורר כנגדו לעילא לעילא – להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה החיים – לנוה אפריון למכון בית אלקינו. עכ”ל.

עוד מוצאים שבית המקדש הוא לא רק מקור השפע של הקיום עצמו – אלא גם מקור כל גילויי האלקות בבריאה וכמו שמבאר המלבי”ם בפרשת תרומה. וז”ל שם.

…וזאת היתה הכונה במלאכת המשכן והמקדש אשר נבנה אחרי זה בירושלים בעיר שחוברה לה יחדיו – שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית ויעמדו כאיש אחד פרטי הכולל בנפשו כל ההארות הרוחניות הנמצא בזוהר האלקי המאיר לעולם כולו בכבודו – באשר אליו יפנו וינהרו מכל מקומות פזוריהם ובכל תפילותיהם ומעשיהם בקודש דרך הנה פניהם כמו שכתוב העומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו’ נמצא כל ישראל מכוונים לבם למקום אחד.

ונשלם בזה הקומה השלמה הנפשית המתייחסת לקומה הרוחנית אשר משם אצילות נשמותיהם ועל זה אמרו “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – ר”ל בתוך נשמותיהם שהתאחדו במקדש הזה לגויה שלמה וקומה כוללת…כי המשכן שהוא הגויה כללית האוספת בפנימיותה כל הנפשות של העם כולו – אשר יתאספו בתוך גויה זו כאילו הוא איש אחד – שהמשכן הוא גוף האיש ונפשות כל בני ישראל המקובצות בו הוא רוחו ונשמתו …שאז ימשיכו את האלהות למטה בכל כבודו וזיוו ותפארתו בכל פרטיו… עכ”ל המלבי”ם

מבואר בדברי המלבי”ם – שבכללות נשמות ישראל כלולים כל פרטי הגילוי האלקי שנועד להתגלות בעולמנו זה, המקדש הוא המאחד את כולם לאחד – ועל ידי כך מתגלה שם כבוד ה’ בכל כבודו וזיו תפארתו בכל פרטיו.

והנה כתב הגרי”א חבר, בפירוש “אור תורה” על ספר מעלות התורה מאחי הגר”א.(עמוד ר”מ)

…שעצם נשמותיהן של ישראל הם אותיות התורה, ס’ ריבוא אותיות בשרשם למעלה.

ובהתפשט האותיות למטה, הוא ג”כ ענין ירידת הנשמה למטה להתפשט בגוף.

וכשיצאו הדברות מפיו ית’, שאז נשרשו שרשי אותיות התורה במקורן העליון, אז ממילא נתדבקו גם כן נשמותיהם למעלה לשרשם, כטבע החלק הדבק אל הכל…עכ”ל [הסה”ק הביאו רמז לענין זה – ישרא”ל – ר”ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה.]

ומעתה יש לומר – שמאחר ושורש נשמות ישראל הוא באותיות הקדושות – ומאחר והמקדש הוא המקום המחבר את כלל נשמות ישראל לאחד – על כן במקום המקדש ישנו הגילוי של צירופי האותיות שנבראו בהם שמים וארץ – מפני שבהם כלולים כל גילויי האלוקות אשר בבריאה המתגלים על ידי נפשות ישראל.

ויובן על פי זה מה שאמרה הגמ’ בברכות, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ.

כיון ששורש נשמות ישראל הוא האותיות – ומאחר והמשכן הוא מקום הצירוף של נשמות ישראל, על כן בכדי לבנות את המשכן צריך היה בצלאל לדעת את סוד צירוף האותיות אשר נבראו בהם שמים וארץ.

ועל כן שלמה ועזרא אשר בנו את בית המקדש הראשון והשני היתה להם שייכות מיוחדת לסוד האותיות כמו שהובא לעיל.

ובזה יש לבאר את הפסוקים בתחילת פרשת ויצא – המתארים את ההתגלות שהיתה ליעקב אבינו בהר המוריה – מקום המקדש – ערב ירידתו לבית לבן בכדי להקים שם את כלל ישראל – שמודגש שם ענין האותיות וצירופיהן.

כאשר קפצה ליעקב אבינו הדרך וחזר אל מקום המקדש נאמר בפסוק – “ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו – וישכב במקום ההוא”

“ויקח מאבני המקום”- פירשו האוה”ח הקדוש – הרמ”א בספר תורת העולה – השפת אמת ועוד שהמילים – “ויקח מאבני המקום” רומזות לכ”ב האותיות שהן נקראות בספר יצירה בלשון אבנים שמהם בונים בתים שהם המילים. [מילה נקראת גם תיבה – הבית אותיות תיבה]

“וישם מראשותיו” – על המילים “וישם מראשותיו” כתב ה”תולדות יעקב יוסף” – ש”מראשותיו” רומז לכ”ב האותיות – מראש  [ועד] תיו.

“וישכב במקום ההוא” – את המילים – “וישכב במקום ההוא” – פירשו בתיקו”ז – ויש- כ”ב במקום ההוא.

ה”נפש החיים” מבאר על פי הזוה”ק – שענין הסולם בחלומו של יעקב רומז לנשמת ישראל אשר כל העולמות מתנהלים על פי מעשיה – וזה הפירוש “מלאכי אלקים עולים ויורדים בו” – “בו” – ביעקב, כפי מעשיו שיש להם השפעה בכל העולמות.

וכך כותב השל”ה הקדוש בפרשת ויצא על הפסוק – “מלאכי אלקים – עולים ויורדים בו”.

…ויהיה הכונה ב”מלאכי אלקים ” – הם הצדיקים – והם מלאכיו של הקב”ה עושי דברו המקיימים מצוות התורה והמה הנצבים למטה בארץ וראשם מגיע השמימה – כי התעוררות מעשיהם הולך מלמטה למעלה ומתעוררת למעלה – ואז יורד השפע מלמעלה למטה – זהו מתחילה עולים ואח”כ יורדים. עכ”ל.

לפי מה שהתבאר יש לומר – שערב ירידתו של יעקב אבינו לבית לבן כדי לבנות את היסודות של כלל ישראל – הראו לו את הסוד הזה שביאר המלבי”ם – איך כללות התגלות האלוקות בעולם היא על ידי כללות נשמות ישראל האחוזות באותיות הקדושות – ומתאחדות לאחד במקום המקדש שהוא המקום שבו נשמות ישראל מתאחדות להיות כלל.

ויתכן עוד לומר שבסוד הכ”ב אותיות הנרמז בפרשה זו של ירידת יעקב לגלות בבית לבן – ישנו לימוד נוסף לכל בית ישראל לדורותם.

על המילים “ויפגע במקום” מביא רש”י – “ויפגע” – לשון תפילה ולמדנו שתיקן תפילת ערבית.

וצריך להבין מדוע הענין של תפילת ערבית נרמז דוקא במילים אלו של “ויפגע במקום”

בפרשת ויגש על המילים “ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה – ויאמר יעקב יעקב” מבאר ה”משך חכמה” – שרק אצל יעקב אבינו מצאנו התגלות נבואה במראות הלילה ולא אצל אברהם ויצחק – מפני שיעקב הוא המוכן לירידה למצרים שזו היתה תחילת הגלות – ועל כן בזה שהשי”ת התגלה אליו בלילה נרמז לו שהשכינה שורה בישראל גם בגלות הדומה ללילה – ולכן אברהם תיקן תפילת שחרית – יצחק תיקן תפילת מנחה – ויעקב תיקן תפילת ערבית שהיא בלילה כנגד האמורים הקרבים אף בלילה. ע”כ דבריו

מבואר בראשונים שכל מעשי האבות היו בבחינת “מעשה אבות – סימן יפה לבנים” דהיינו – מאחר והאבות הקדושים הם ה”בכח” של עם ישראל וכל נשמות ישראל כלולים בהם – על כן כל דבר שארע לעם ישראל יש לו שורש במעשה האבות הקדושים.

על דרך זו מבאר הגר”א שירידת יעקב לבית לבן – היתה ה”מעשה אבות” שהוא השורש לירידת ישראל למצרים.

כפי שביאר ה”משך חכמה” – תפילת ערבית באה ללמדנו שגם בזמן הגלות השי”ת נמצא עמנו – ובזה יש לבאר מדוע המילים שמהם לומדים שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית הם “ויפגע במקום”.

מהות הגלות היא המצב שבו האדם מאבד את מקומו בעולמו והוא נע ונד ללא מקום – החיזוק והנחמה שנרמזו כאן לעם ישראל לכל תקופת הגלות הם – שהואיל והמקום האמיתי של העולם הוא הקב”ה – ושכינתו נמצאת עמנו בכל מקום – על כן אין מצב שבו אנו נשארים ללא מקום – כי בכל מצב יש לנו את המקום האמיתי שהוא הקב”ה – מקומו של עולם – “ויפגע במקום – וילן שם כי בא השמש”

ובמדרש רבה כאן על הפסוק “ויפגע במקום” – ר’ הונא בשם ר’ אמי אמר – מפני מה מכנין שמו של הקב”ה וקוראין אותו מקום – שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.

ומבאר ה”נפש החיים” [שער ג’ פרקים א-ב] – שהמבט השטחי תופס שהעולם הוא מקום ובתוך המקום הזה השי”ת משרה שכינתו – מבט זה איננו נכון – המבט הנכון הוא שכיון שכל מציאות הבריאה קיימת כל רגע רק מכוחו של השי”ת המקיימה – אם כן הקב”ה הוא מקומו של העולם – ולא שהעולם מקומו.

וכך מתפרשת גם תפילת עלינו לשבח.

עלינו לשבח לאדון הכל – לתת גדולה ליוצר בראשית – שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה

אומות העולם בנויות על העולם – על ארץ ואדמה שהם מקום גשמי המאחד אותם לאומה – אבל עם ישראל בנוי על …ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה – שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ – דהיינו שהוא מקומו של העולם.

והאופן הנכון שבו אנו מוצאים את מקומנו בהשי”ת הוא – על ידי אותיות התורה והתפילה שהם שורש הקיום של המציאות – ועל ידם אנו דבקים בקב”ה שהוא מקומו של עולם.

ועל כן נרמז בהמשך הפסוק סוד האותיות – במילים – “ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו – וישכב במקום ההוא” – וכמו שהובא לעיל איך נרמז במילים אלו סוד האותיות.

ויש לבאר שרמזה לנו כאן התורה – שהכנתו של יעקב ערב ירידתו לגלות בבית לבן היתה – הדבקות בכ”ב אותיות התורה והתפילה אשר הן הנותנות ליהודי מקום – בכל מצב שבו הוא נמצא גם בהיותו בגלות.

ומאחר ובפרשה זו נמצא סוד הירידה לגלות – על כן כאן בפסוקים אלו נמצא הלימוד הגדול שבא לחזק את עם ישראל בכל תקופת הגלות – שגם בזמן שבית המקדש חרב – וגם בתקופת הגלות של עם ישראל ממקומו האמיתי בארץ ישראל עדיין ישנו המקום הרוחני של החיבור אל כ”ב אותיות התורה והתפילה.

אותיות התורה והתפילה – הם המקום האמיתי של העולם המתקיים עליהם – והם הנותנים ליהודי מקום בכל מצב.

ובטור הלכות תשעה באב מובא ב”בית יוסף” וב”דרכי משה” בשם הגהות מרדכי – ..יש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשיהם ליל תשעה באב ורמז לדבר “ויקח מאבני המקום” – שראה בית המקדש כמו שכתוב “מה נורא המקום הזה” וחורבן ראה. עכ”ל.

ויתכן שהשייכות של המילים “ויקח מאבני המקום” – לחורבן, היא מפני שהם רומזים על אותו הזמן שבו לא נשאר לעם ישראל בית המקדש – אלא רק אותיות הא”ב המשולות לאבנים – להניח עליהם את ראשם.

ובפירוש “רמתים צופים” על ה”תנא דבי אליהו זוטא” [פרק ב’] כתב וז”ל.

ומאדמו”ר הרבי מקאצק זיע”א שמעתי – הטעם שקינות דירמיה הם בא”ב – מחמת שכשירמיה ראה החורבן וגודל ההשפעה הקדושה שניטל מאתנו – היה כמעט בדעתו שבלתי אפשרות לישראל ולעולם שום קיום ח”ו עד שכמעט כלתה נפשו מגודל המרירות – לולי שראה שיור הא”ב שיש לנו בצירופיהם כמו שכתוב בספר יצירה – אז מצא בדעתו לנו שיור התורה וזה היה לו ניחום – ולכן נקרא מנחם א”ב. עכ”ל.

מבואר שבשם החודש “מנחם א”ב” – נרמז הענין הזה שהנחמה האמיתית היא בכ”ב אותיות הא”ב אשר נשארו בידינו להיות דבקים על ידם בהשי”ת – בכח התורה והתפילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים