האיסור לחשב את הקץ

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ח תמוז ה'תשע"א

המשיח לא יבוא ביום שלישי

כל העיר היתה כמרקחה בחודש האחרון. שואב המים זנח את דלייו והרצה בעירנות, מנופף בידיו הגדולות, בפני ברק’ה הזגג. שמערל התנדנד בדביקות לא אופיינית ליד ה”עין יעקב”, מנסה להבין את דברי התנאים והאמוראים, ומשולמק’ה פיזם לעצמו שירי קודש, בעודו מרכיב את הפירזול החדש לסוסו. נשות העיירה כמעט ושכחו את עסקי הבית והתגודדו סביב שרה-רבקה, פטפטנית האזור והגלילות, שסיפרה סיפורי מופת ומעשיות בזה אחר זה. “המשיח יגיע ביום שלישי הבא”, לחשו כולם זה לזה בהתפעמות והתפעלות. לפני שבועיים עבר כאן, בעיירה, מגיד-מישרים נודד, צדיק מופלג ותלמיד חכם גדול, והוא הוכיח בדרשת השבת שלו, באותות ובמופתים, שהמשיח יגיע בכ”ז בשבט בשנה זו. מגיד המישרים הצדיק אמר את הדברים בנחרצות ברורה ומוחלטת ומאז, ותהום כל העיירה. היהודים החלו לשוב בתשובה שלמה, להרבות בצדקה, בלימוד תורה ובמעשים טובים. להתכונן בכל מיני עניינים והכנות לקראת בואו הקרוב מאד של המשיח, וביניהם אף למכור את הבתים והנכסים, להיפטר מנכסי דלא ניידי, שהרי אוטוטו עוברים כולם לארץ ישראל, והמשיח בראש. העיר כולה, בניה ואנשיה, נשיה וילדיה, שוחחו רק על נושא אחד, על בואו של המשיח בכ”ז בשבט, ביום שלישי הבא.

ואז, בליל שבת לאחר ‘קבלת שבת’, עלה רב העיירה הישיש על דוכן הדרשנים, הניצב ליד ארון הקודש. הוא סידר את טליתו, כחכח בגרונו, הביט בקהל הגדול שגדש את בית הכנסת, דפק בנחרצות על הסטנדר והודיע בקול צלול וברור: “מבטיח אני לכם, קהל עדת צאן מרעיתי שיחיו, שהמשיח לא יבוא בשום פנים ואופן ביום שלישי הבא! מי שאמר לכם שהמשיח יגיע בכ”ז בשבט- שיקר במצח נחושה. הכל בדיות ודמיונות. המשיח יבוא אולי מחר, אולי מחרתיים. אולי עוד שבוע ואולי עוד שנתיים. אולי גם בעוד עשר או עשרים שנה, אולי אף יותר. אך זאת אני חוזר ומבטיח: ביום שלישי כ”ז בשבט השנה, המשיח לא יבוא, נקודה!”…

לימים שאלוהו תלמידיו הכיצד יכול היה להבטיח בהבטחה נחרצת שכזאת שהמשיח לא יבוא, בשום פנים ואופן, בכ”ז בשבט. והלא יתכן מאד שחישובי הקיצין של אותו מגיד-מישרים תלמיד חכם וצדיק, יצדקו, ואכן המשיח בוא יבוא דווקא ביום זה.

השיב להם הרב הישיש: “נכון. יתכן היה שחישוב הקץ הלזה, לפיו המשיח יבוא דווקא בכ”ז בשבט. אם אכן המשיח היה בא, מה היה קורה? בסך הכל היו מוקיעים אותי אישית בראש חוצות ומוכיחים שאני שוטה והדיוט. אם כך היה קורה, מבחינתי לא היה קורה מאומה. אדרבה, טוב שהמשיח בא וטוב שהתגליתי כשוטה וכפטפטן חסר-בינה. אך אם לא הייתי מכריז בנחרצות שהמשיח לא יבוא בשום אופן בכ”ז בשבט, והמשיח באמת לא היה מגיע ביום זה, כפי שאכן קרה, היו יהודים רבים מאבדים את אמונתם בבוא המשיח, שהרי הנה עמד יהודי צדיק וחכם ליד ארון הקודש והכריז שהמשיח יבוא בכ”ז בשבט ובסוף הוא לא הגיע. לכן העדפתי שיסקלו אותי באבנים, אם אכן המשיח יגיע באותו תאריך נקוב, אך שלא יאבדו או יזלזלו את האמונה התמה בביאת המשיח, שיכול לבוא בכל רגע ועת”.

סיפור זה, שמובא במקורות רבים ובשמות רבים, מגלם בעצם את תופעת “חישוב הקיצים”, שהיתה נפוצה בעם ישראל בכל הדורות. הראשון שרצה לגלות לבניו את הקץ, היה יעקב אבינו ע”ה. כאשר התאספו בניו סביב מיטתו לפני הסתלקותו, חשב לגלות לבניו את הקץ, כדי שיידעו לנכון מתי עתיד משיח צדקנו לבוא. אך חז”ל מעידים שנסתלקה ממנו השכינה ויעקב לא גילה לבניו את הקץ, כי רצון ה’ היה שזמן הקץ יהיה חסוי ומוסתר. חבקוק הנביא אמר: “כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבוא לא יאחר”. חז”ל אמרו (במסכת סנהדרין צז,ב) שמפסוק זה אנו למדים כי “תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע עת הקץ ולא בא, שוב אינו בא. אלא חכה לו שנאמר: “אם יתמהמה חכה לו”.

מרוב חשקו-קידם הרמב”ן את הקץ

גדולי ישראל במשך הדורות דווקא חישבו את הקץ. הרמב”ן חישב שהמשיח אמור (היה) להגיע בשנת ה’ אלפים קי”ח. החתם סופר (שו”ת ח”ו סימן ס”א) כתב ש”הרמב”ן בפרשת בראשית האריך לגלות את הקץ הכמוס, ומרוב חזקו ותאוותו לביאת המשיח, קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו, וטעה טעות גדולה במחילת כבודו”, והחתם סופר דוחה לפי חשבון את חשבונו של הרמב”ן. גם רבי סעדיה גאון חישב בספרו “אמונות ודעות” את הקץ, והיו רבים מגדולי ישראל שסברו שהמשיח יבוא בשנת ה’ אלפים ת”ר. מקור חישוב זה מתבסס על דברי הזוהר הקדוש (בפרשת וירא) הכותב שב”שש מאות שנים לאלף השישי יפתחו שערי החכמה מלמעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתוקן העולם בשביעי כבן אדם שמתכונן ביום השישי בעת ששוקעת השמש לקראת שבת, וכנסת ישראל תוקם מעפרה והקב”ה יזכרה”. הגאון בעל “מסגרת השולחן” חישב בספרו “קץ הפלאות” את זמן בואו של המשיח וקבע שהוא יבוא בשנת ת”ח. רבנו המלבי”ם (בפירושו בסוף ספר דניאל) חישב ומצא שהגאולה תבוא בשנת תרע”ג ואילו בספר “משא בערב” חישב שהמשיח יבוא בשנת תשכ”ז. בקונטרס “בית היחאלי”, כך כותב לנו בספר “אוצרות אחרית הימים”, וגם בספר “התקופה הגדולה” חישבו ומצאו שהמשיח יגיע בשנת תש”ן, וכך מסופר גם על הצדיק רבי יעקב הרמן זצ”ל (“הכל לאדון הכל”) שצדיקים וגדולי הדור אמרו לו שבשנת תש”ן “עלינו להתכונן לשבת”…

במקום המשיח: גזירות ת”ח ומלחמת “ששת הימים”

כיצד יתכן שגדולי עולם, צדיקים תלמידי חכמים נודעים, טעו בחישוב הקץ? הלא שנת הת”ר, ת”ח ותשכ”ז חלפו עברו להם, והמשיח לא בא? תשובה על כך שמעתי ממורי ורבי הגרב”ש דויטש שליט”א (ולאחר מכן ראיתי שתשובה זו הודפסה גם במקומות אחרים, בשמם של תלמידי חכמים אחרים): בכל תקופה ודור ישנם זמנים מיוחדים ומסוגלים, ימים מעולים מבחינת התאריך והשעה, בהם ניתן לפעול גדולות ונצורות, או חלילה, להיפך, לגרום בהם לנזקים. גדולי התורה חישבו ומצאו את אותם “זמנים מיוחדים” והם הצביעו עליהם כימים בהם המשיח אמור להגיע. ואכן, ימים ושנים אלו היו באמת מיוחדים יותר מכל השנים והימים, ולכן באמת התפתחו בהם דברים גדולים. בסביבות שנת ת”ר התחולל מהפך אדיר בעולם כולו ומעיינות הדעת שפעו בשפע חוכמה. החל משנה זו התגלו בעולם המצאות גאוניות רבות ונודעות, והעולם השתנה. בשנת ת”ח אנו יודעים כולנו מה קרה. בשנה זו החלו גזירות ת”ח ות”ט הנודעות ואלפי יהודים נרצחו ונשחטו על קידוש ה’. בשנת תרע”ד פרצה מלחמת העולם הראשונה ובשנת תשכ”ז התחוללה מלחמת “ששת הימים”, בה מיגרו בארץ ישראל את 7 צבאות ערב ויצאו מאפילה לאור גדול של ניסים ונפלאות. בשנת תש”ן הכריז סאדם חוסיין נשיא עיראק על השמדתה של ישראל, בסיום השנה פלש הרודן לכווית וכעבור מספר חודשים החלה “מלחמת המפרץ”, בה ירו עשרות טילי סקאד על ערי ישראל והציבור ניצל בנס ופלא. “אכן, ימים ושנים אלו, עליהם הצביעו גדולי ישראל, היו ימים מסוגלים ומיוחדים, אך אנו לא זכינו וימים אלו הוחלפו בניסים אחרים, או להיפך, ברציחות, פרעות וגזירות, בגלל שלא שבנו בתשובה והקב”ה הפך את הימים הללו לתוגה וצער”, אמר הגרב”ש דויטש שליט”א.

השואה והמדינה – במקום המשיח

רבי יוסף אבן יחיא כותב (בפירושו על ספר דניאל) שבאזור שנת ה’ אלפים ת”ש “אם מעט קודם או מעט אחר כך, יבוא קצנו בעזרת ה’, למען יוכלו ישראל לשבת בטח על אדמתם”. בספר “תולדות יעקב יוסף” כותב המחבר הנודע, מגדולי החסידות “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם”- אימתי יהיה נשיאות ראש? בזמן הפקודה, שלא יאוחר כשיהיה מספר תש”א”. בספר “אגרת לקץ הימין” מביא שהמקובלים כתבו ששנת ת”ש היא שנת בוא המשיח. ומה קרה באמת, בסופו של דבר, בשנת ת”ש-תש”א? אז התרחשה השואה הנוראה. והנה, שוב למדנו ששנות חישובי הקץ הראו לנו רק דבר אחד, שמדובר ב”זמני פקידה” מסוגלים ומיוחדים. אם זכינו- היה בא המשיח. ואם לא?- ה’ ירחם עלינו.

ישנם המרמזים מדברי הזוהר הקדוש בפרשת תולדות, שם רמוז ש”בשנת היובל הזאת”, כשיסתיים ה”זאת” שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה, שהיתה שנת ת”ח (שהוזכרה בספרים כ”שנת פקידה”) אזי “תשבו” איש אל אחוזתו, כשהכוונה לשנת התש”ח. ומה קרה בתש”ח? אז הוקמה המדינה. והנה שוב פעם פיספסנו את מומנט הגאולה והחלפנו אותה, בעוונותינו, רק במדינה. (או שבאמת הכוונה לשיבת ציון הגדולה שהתקימה בשנה זו, בה שבו רבים לארץ ישראל).

האם מותר לחשב את הקץ?

כאשר אנו רואים מצד אחד שבגמרא כתוב שאסור לחשב את הקץ ואילו מצד שני למדנו שגדולי ישראל חשובים ונודעים חישבו את הקץ, אנחנו צריכים כמובן להבין את הסתירה הזאת.

ה”אברבנאל” כותב שהאיסור של חז”ל בחישוב הקץ הוא רק לחשב אותו לפי חוזים בכוכבים ואיצטגנינות, אך המחשב את הקץ לפי דברי הנביאים אין בכך איסור. בספר “אוצרות אחרית הימים” מנסה להסביר את החילוק בכך כי יתכן שהמחשב את הקץ לפי דברי הנביאים, יודע הוא שחישובו אינו מוחלט ואולי הוא טועה בהבנת דברי הנביאים. ולכן גם אם יטעה, לא תסור אמונתו מבוא המשיח, כי מסביר הוא לעצמו שבודאי טעה בהבנת דבריהם העמוקים של הנביאים. אך המחשב את הקץ לפי מדעי האסטרולוגיה והאצטגנינות, בטוח הוא שהמשיח יבוא ביום שיצא לפי חשבונו, ואם המשיח לא יבוא ביום שיצא בחשבונו- תיפסד אמונתו בביאת המשיח.

הרמב”ן ב”ספר הגאולה” סובר שאסור לחשב את הקץ אף לפי דברי הנביאים, רק שהאיסור נאמר לבני הדורות הרחוקים מהגאולה ולא לנו, שאנו קרובים לגאולה. (ושימו לב שהרמב”ן סבר שכבר תקופתו שלו היא תקופה הקרובה לגאולה. כך שאנו ודאי קרובים אליה, כפי שאמרו ה”חפץ חיים” ועוד גדולים וצדיקים רבים). הרמב”ם ב”אגרת תימן” שולל גישה זו וקובע נחרצות ש”הקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם”. ומה שמצאנו “חישובי קצין” שונים, הוא בכלל ש”רוב ציור קצת החכמים על זה, ועלה ברעיונותיהם שהשיגוהו, כבר קדם הנביא להודיע עניין זה ואמר: “ישוטטו רבים ותרבה הדעת”, כלומר, ירבו הדעות והסברות בו, וכבר ביאר הקב”ה על ידי נביאיו, שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח ויעברו הקצים ולא יתקיימו, ואחר כך הזהירנו מלהסתפק בענין זה, ואמר: אל יעציבו אתכם אם לא יעלה חשבונם, אבל כל מה שיוסיף להתאחר הוסיפו בו תקוה!”.

ואם כן, כיצד חישב רבי סעדיה גאון ז”ל  את הקץ? כותב על כך הרמב”ם: “ואנו דנים את רבי סעדיה לכף זכות נאמר, שמא מה שהביאו לענין זה, ואף על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה’ לולי הוא, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו, וראה לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו”.

הגמרא מביאה טעם נוסף לאיסור חישוב הקץ. הגמרא בסנהדרין מספרת שכאשר האמורא רבי זירא ראה את רבנן, העוסקים בחישוב הקץ, ביקש מהם שלא יעסקו בענין זה, כי בכך מרחיקים הם את הקץ, כפי שנאמר בברייתא ששלושה דברים מגיעים בהיסח הדעת, והם המשיח, מציאה ועקרב. (ומה הקשר בין השלושה? ראו במהרש”א שם ובספר “נועם אלימלך” בהוספות וב”דגל מחנה אפרים” בפרשת בלק). כך שאם נחשב מתי המשיח יבוא ונדע ברור מתי יגיע, הוא לא יבוא בזמן זה, כי הוא כבר לא יוכל לבוא בהפתעה ובהיסח הדעת. גם רבינו יהודה החסיד כתב דברים חריפים על חישוב הגאולה, בספרו “ספר חסידים”: “אם תראה אדם שמתנבא על משיח דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים, או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו”.

כיצד יתכן שהמשיח יכול לבוא רק ביום מסוים?

המהר”ל מפראג זצ”ל בספרו “נצח ישראל” מסביר שחישובי הקץ שקבעו חכמינו “לא היו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותה שעה. רק שגילה לנו זמן מוכן שראוי יהיה בו הקץ. ועד אותו זמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל”. ואנחנו לא מבינים, כיצד יתכן שעד לזמן זה, אותו חישבו כגילוי הקץ, המשיח לא יוכל כלל להגיע? האם הדבר אינו סותר את האמונה?

בספר “אוצרות אחרית הימים” ובספרים נוספים מסבירים לנו את הענין לפי הנאמר בגמרא שישנם שני זמנים לביאת המשיח. הזמן של “בעיתה”, שהוא התאריך שנקצב מהשמים לבוא המשיח מבלי שיהיה תלוי בשום גורם, וישנו הזמן של “אחישנה”, שאם זכו ישראל- הקב”ה מחיש את הקץ וממהר את בוא המשיח. לפי הדברים הללו מוסבר שאמנם הגדולים חישבו את הזמן של “בעיתה”, לפיו הגבילוהו משעת החורבן ועד לאותו התאריך שעלה להם בחשבונם. אך גם בתוך הזמן של “בעיתה”, יכול הקב”ה להחיש את בוא המשיח לזמן של “אחישנה”. נמצא שלמרות שהחכמים שחישבו את הקץ הגבילו את מועד הגאולה לאותו זמן מסויים, אך עם ישראל המשיך לצפות שהמשיח יבוא בכל רגע ובכל יום, כמצב של “אחישנה”, בו מחיש הקב”ה את הקץ וממהר את בואו של המשיח.

ה”מסגרת השולחן” בספרו “קץ הפלאות” מסביר באופן אחר, לפיו אותם מחשבי הקץ לא התכוונו שהמשיח יבוא בוודאי, במאה אחוז, באותו יום שקבעו. אלא שלפי חשבונם זהו זמן מסוגל וראוי ביותר לבואו, ואם היהודים ישובו בתשובה במיוחד בימים אלו, תשובתם תתקבל ביתר שאת והמשיח יבוא. זמנים אלו נקראים “זמני פקודה”, אלא שאנחנו, בעוונותינו הרבים, החמצנו אותם.

בשעתו פורסם בשם הצדיק הנודע ה”סבא משפולי” זצ”ל שאמר שעד שנת ת”ר “היכל המשיח סגור במסגר”. הגיב על כך הרבי ממונקאטש זצ”ל בספרו “דברי תורה” וכתב שחלילה וחס לומר שהצדיק משפולי אמר את הדברים האלו. שהרי כיצד אפשר לומר שעד שנת ת”ר הוא בודאי לא יבוא?! הרבי ממונקאטש זצ”ל כתב שבודאי שה”סבא משפולי” לא אמר דברים כאלה הנוגדים את האמונה ב”אחכה לו בכל יום שיבוא”.

הגר”ש ואזנר להרב מרדכי גנוט: “אל תפרסם על קץ המשיח!”

את “לוח דבר בעתו” של רבי מרדכי גנוט כולנו מכירים. הלוח מקיף עולם יהודי ומלואו ויש בו הלכות ומנהגים, אסטרולוגיה ועובדות, תאריכים והיסטוריה יהודית ענפה, לפני הוצאת “לוח דבר בעתו” של שנת התש”ס, לפני 11 שנים, פנה הרב מרדכי גנוט למורו ורבו מרן הגר”ש ואזנר שליט”א והצביע בפניו על דברי המדרשים והמקורות הקדומים, המצביעים על שנת התש”ס כשנה בה המשיח צריך להגיע. ה”ילקוט הראובני” כותב שבשנת תש”ס יעלו מים תחתונים יכסו כל העולם וישאר רק א”י כאי, שטה על פני המים, וישארו רק צדיקים גמורים”, וכך כתבו גם ה’חסד לאברהם’, ועוד ספרים, שחזו את ביאת המשיח בשנת התש”ס. לפיכך תהה רבי מרדכי גנוט האם כדאי לו לפרסם ב”לוח” שלו את הדעות הסוברות שהמשיח יגיע בשנת התש”ס. הגר”ש ואזנר שליט”א כותב לו בעניין דברים נחרצים. ” כבוד ידידי, אין לנו עסק בנסתרות, וביאת משיח צדקינו הוא עלום ומכוסה, ולא ניתן לדרוש זה ברבים, ורבינו הרמב”ם, ראש המורים לדורות, כתב שלעולם לא יעסוק אדם במדרשים והגדות הנוגעים לזה, שאין מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה, וכן לא יחשוב הקיצין, אמרו חכמים תיפח דעתן של מחשבי קיצין, אלא יחכה ויאמין”.

וממשיך הגר”ש ואזנר שליט”א וכותב בנחרצות: “ואם כמה וכמה גדולי וצדיקי הדורות פלט פיהם הקדוש או קולמסם הקדוש רמז ורמזים על זמן ביאת משיח צדקינו, היה זה מרוב אמונה ומרוב תקוה להתגלות כבוד ה’, אבל ידוע שבמשך הדורות, ובפרט בשנת ת”ח, גרם הדבר לאכזבה ורפיון. ומה לנו להכניס עצמינו לדבר מסוכן ולפטם ההמונים בדבר שהצניעות יפה לו, ולבסוף אם חס וחלילה לא נזכה יסוגו אחור מרוב פחי נפש”.

האם המשיח יבוא בשנה הבאה?

בתקופה האחרונה החלו יהודים טובים להפיץ את בשורת הגאולה החדשה, לפיה המשיח אמור להגיע בשנה הבאה, שנת התשע”ב. הרב מתתיהו גלזרסון, שכבר הוציא ספרים מרתקים רבים בנושאי גימטריות, חזיונות וחישובי מספרים, הוציא לאחרונה ספר מעניין על תרבות המאיה והיהדות, לפי תרבות המאיה שהוא שבט אפריקני עם תורה משלו, סוף העולם יתרחש ב- 2012, בשנה הבאה. לבני שבט המאיה רעיונות משלהם בעניין והרב גלזרסון מנסה להצמיד את העניין גם ליהדות. הוא מצטט מדברי הגר”א מוילנא זי”ע שכותב ש”חבלי משיח” ימשכו במשך 70 שנה וקובע שמאחר שעיקר השואה האיומה התקיימה בשנת התש”ב, והשואה היא בודאי “חבלי משיח”, אזי 70 שנה כעבור תחילת “חבלי משיח” היא שנת התשע”ב. בספרו של הרב גלזרסון ובמקומות נוספים מחשבים שזמן “חצות” שלאחר האלף השישי הוא בשנת התשע”ב, והגר”א הרי כתב ששעה זו, שעת בין הערבים, בכוחה להחליש את כח הערב רב. ספרים נוספים חוברו (ויחוברו) בעניין, וכפי ששמעתי, ישנם עוד ספרים וחוברות בדרך, בהן נקרא ששנה הבאה, שנת התשע”ב, היא שנת בוא משיח.

אנחנו, לעומת זאת, נשמח אם המשיח יבוא כבר בשנת התשע”א. ומה נעשה עם דברי הגר”א שהזכרנו? מדובר כמובן בטענות שאפשר לדחותם בפשטות ובקלות. הגר”א ז”ל כלל לא הצביע על השואה כתחילת “חבלי משיח”, וגם אם השואה אכן היתה תחילת “חבלי המשיח”, הרי כולנו יודעים שהשואה פרצה כבר באלול התרצ”ט, אז פרצו הגרמנים וכבשו את פולין.נכון ששנת תש”ב היתה השנה החמורה ביותר לעם ישראל, אך גם בשנים ת”ש- תש”א נרצחו אלפי אלפי יהודים.

דברי הגר”א בעניין שעת חצות והערב- רב מוכרים הם לכל בן תורה, שקרא אותם בספר “קובץ מאמרים” של רבי אלחנן וסרמן זצ”ל, והם אינם קשורים לשנה הסופית של בוא המשיח. לכן אנחנו נשמח כולנו שהמשיח יבוא כבר השנה, בשנת התשע”א, מבלי להמתין עד לשנת התשע”ב. (ואמנם מעניין לציין שכעת ראיתי בעלון ‘סוד החשמל’, של הרב י. פיש,המספר ששמע שלהגה”צ רבי שלמה זילברמן זצ”ל, מהרובע היהודי בירושלים, היתה מסורת מרבנו הגר”א זצ”ל, ששנת התשע”ב נחשבת ל’שנת קץ’. הלוואי!!!). וכן, גם אם המשיח לא יבוא בהתשע”א או התשע”ב, אנחנו נמשיך להמתין לו, להאמין בבואו באמונה שלמה ולחכות לו בכל רגע שיבוא.

מתי יבוא המשיח, לפי ה’משנה ברורה’?

ידידי הרה”ג רבי משה שפירא שליט”א, מגדולי הבקיאים בעירנו, הראה לי ‘משנה ברורה’ מרתק, בסימן תכ”ז. ה’משנה ברורה’ כותב שם על עניני לוחות השנה וטוען שעד שנת תתמ”ז כתובים הלוחות כהלכה,ומה יקרה הלאה עם הלוחות? על כך משיב ה’משנה ברורה’: “ואין לנו לדאוג כל כך יותר, כי בודאי בעת ההיא וגם הרבה קודם, יהיה הגאולה ונקדש על פי הראיה”…

כך שדבר אחד ברור, שבודאי המשיח מקיים את כל ה’משנה ברורה’, ואם כן, בודאי עליו להתגלות עוד הרבה לפני שנת תתמ”ז…

תגובה אחת

    יאיר:

    לגבי מה שכתוב בסוף המאמר על דברי המשנה ברורה בהלכות ראש חודש (בסימן תכז). נראה שיש כאן טעות, כי בביאור הלכה שם (ד”ה כשראש חודש) כתב שנת תשמ”ג. אלא אם נאמר שכוונתו היא לתאריך השני שהביא שם שזה שנת תתקנ”ג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *