"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא…אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדים לבאר שחת…" (מסכת אבות פ"ה משנה י"ט)
לשון המשנה לכאורה מעוררת פליאה. מה שאמרה שתלמידי אברהם אבינו נוחלים בעולם הבא, אנו מבינים שמעשיהם הטובים עומדים להם לעתיד לבא. אולם המשנה מוסיפה ואומרת שהם אוכלים בעולם הזה, כלומר נהנים גם בהיותם בעולם הזה, ולכאורה בהסתכלות שטחית נראה שאת הנאות העולם הזה מנצלים דוקא האנשים פורקי העול – תלמידיו של בלעם הרשע ולא תלמידי אברהם אבינו?
שאלה זו שבה ומתעוררת גם במשנה אחרת במסכת אבות (פ"ו משנה ד'): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן…אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" – גם כאן, מה שנאמר על העושה כן שטוב לו בעולם הבא הדברים מובנים שעל התגברותו על כל קשייו במשך חייו יזכה לשכר טוב בעולם הבא. אולם מה שאמרה המשנה שאשריו גם בעולם הזה טעון ביאור, הלא כל מה שבאה המשנה ללמדנו שדרכה של תורה היא מיעוט תענוגי עולם הזה, א"כ איך יתכן שעל העושה כן נאמר "אשריך בעולם הזה"?
את התשובה לכך, אמרו גדולי המוסר, לא ניתן להסביר כשם שלא ניתן להסביר לאדם שלא טעם מעולם שוקולד, מהו טעמו של שוקולד. לכן אמרה המשנה שרק "אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וכו' " רק אם תטעם את חיי התורה תוכל להבין את הטעם האמיתי גם בחיי העולם הזה.
הקב"ה ברא בטבעו של האדם שאיפות עצומות לרכוש עוד ועוד קניינים חדשים. אדם חומרי שואף לחומריות ולכן מתאמץ לקנות עוד ועוד קניינם חומריים ועליו נאמר "יש לו מנה רוצה מאתיים", "אוהב כסף לא ישבע כסף" כל שאיפתו למלא את תאוות ליבו. אדם זה אינו נהנה מחייו שהרי תמיד אינו שמח במה שיש לו ורודף אחר רכוש נוסף.
תלמידי בלעם הרשע בעלי עין רעה – לעולם רע להם בטובתו של זולתם. נפשם רחבה – תאוותם ללא גבולות, ורוחם גבוהה – רודפים הם אחר הכבוד המדומה. עליהם נאמר: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כל חייהם מלאים דאגות וחוסר סיפוק כי לעולם חסר להם הכבוד שאליו הם מצפים ונפשם לעולם אינה שביעה כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. א"כ פשוט ומובן שגם חייהם בעולם הזה מלאי דאגות. ניקח לדוגמה את פרעה מלך מצרים שהודיע לכולם שהוא אליל, תמיד היה חי בדאגות שמא יגלו שגם הוא בשר ודם, ואפילו היה נצרך להתאפק מדי יום ביומו ולהשכים לפנות בוקר ללכת לעשות צרכיו ביאור שאף אחד לא יראה זאת ויגלה את שפלותו.
אולם התלמידים הלומדים ב"בית מדרשו" של אברהם אבינו, מנצלים את התכונה הטבועה בהם לשאוף ולרכוש עוד ועוד קניינם רוחניים. אנשים אלו שואפים שהקב"ה יהיה מרכז חייהם ולכן שוקעים הם בעסק התורה הקדושה וקיום מצוותיה ואינם מחפשים כלל לחוש את הנאות הגוף לצורך מילוי תאוותם. לדידם אין צורך בהנאות תאוותניות כיון שנשמתם חשה עונג רוחני מיוחד בכל מצווה ומצווה. הנאות הגוף נועדו רק להוות מנוחה שיוכלו לאזור כוחות חדשים להמשך עבודתם הרוחנית. עולמם הופך להיות נקי וזך מכל רוע.
תלמידו של אברהם אבינו העמל על תיקון מידותיו, עינו טובה וחפץ בטובת זולתו, רוחו נמוכה – ענו ונעים לבריות, ונפשו שפלה – אינה נשלטת בידי יצרים תאוותניים, לכן חייו מלאים סיפוק ורוגע נפשי, שכן עולמו נקי ממרדפים אחר כבוד מדומה או תאוות ריקניות, ואינו נוחל מפח נפש אם הם לא מגיעים לו.
מעתה מובנים היטב דברי המשנה, תלמידי אברהם אבינו אמנם נוחלים נחלת נצח בעולם הבא, אולם אוכלים ונהנים מחיי סיפוק ודבקות בה' גם בעולם הזה.
