שלום,
לפני כמעט שנתיים עבדתי בתפקיד של טלרית בבנק, המשיכות בבנק נעשות עם הצגת תעודת זהות. אומנם לקוחות קבועים שהיינו אני או העובדת שעבדה איתי מזהות בפנים ובשם היינו מבצעות להם פעולות בלי לבקש תעודה מזהה. ביום מסוים נכנס לקוח שטען שהוא מוכר בבנק,הפנים שלו היו מוכרות אבל לא הייתי בטוחה בו, העובדת שאיתי שהיא ותיקה יותר לא עבדה באותו יום, שאלתי פקיד אחר אם הוא מוכר לו והוא הינהן.ומשכתי לו כסף מהחשבון. לאחר כשבועיים הלקוח הגיע שוב ואז שאלתי והפקידה שלידי אמרה שהיא בודאי מכירה אותו. אבל כמה דקות אח"כ היא שאלה אם קוראים לו כך וכך וזה לא היה שמו. רציתי לציין שבפעמיים שמשכתי לו מהחשבון היה זה אותו חשבון והחתימה שלו היתה זהה לחתימה בחשבון. מאז ועד היום ממה שידוע לי לא היתה תלונה על המשיכות שלו. האם יש חשש מוצדק לחשוב שזה לא היה חשבון שלו והאם יש דרך כעת לפצות על כך כשכרגע אין לי פרטים על החשבון שאותו אדם משך ממנו ואין לי כבר אפשרות לבדוק זאת. תודה.
תשובה:
שלום רב,
לכתחילה היה ראוי לשאול למנהל הסניף כיצד לנהוג במקרים כאלו ולעשות בדיוק כפי מה שאומר.
בדיעבד, את לא חייבת כלום, לא לבנק ולא לבעל החשבון.
מקורות:
עיין שו"ע חו"מ סי' עה סעיף י שאם הנתבע מסופק אם חייב והתובע אינו תובע פטור אפילו לצאת ידי שמים. בנוסף לכך בנידון דידן יש הרבה סימנים המראים שהמושך הוא בעל החשבון.
הרב דן את השאלה לפי סימן עה שעוסק בלווה ומלווה. לכאורה פקיד בנק יש עליו דין של שומר שכר והנטלים שחלים עליו הם אחרים.
אין הבדל בין הלוואה לפיקדון, לשון השו"ע שם הוא "איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך", מה שיש להעיר (ואולי לכך התכוון הרב המעיר) שהפקידה ודאי קיבלה כסף לשמור והספק הוא מה עשתה עם הכסף, ואם כן יש לדמות לאם אומר הפקדת בידי ואיני יודע אם החזרתי שחייב בדיני שמים, ועל כך אגיב:
התשובה מתייחסת כלפי החוב של הפקידה לבעל החשבון. הפקידה איננה שומר שכר לבעל החשבון אלא לבנק. כלפי בעל החשבון כל החיוב שיכול להיות לפקידה הוא מדין 'שורף שטרו של חבירו' כיון שהיא מחקה חוב שהבנק היה חייב לו. וכשיש ספק אם אדם הזיק, דינו כאילו הוא מסופק אם לווה.
כלפי הבנק, הבנתי שהבנק אינו תובע כלום אם בעל החשבון לא חזר להתלונן.
במקרה שהבנק היה תובע גם כשבעל החשבון אינו מתלונן, בטענה שהפקידה מסרה את הכסף של הבנק שלא כדין, לכאורה אינו דומה לאיני יודע אם החזרתי, שהרי יודעת שמסרה את הכסף, והספק הוא אם מסרה כדין לבעל החשבון או לאדם אחר שהתחזה כבעל החשבון. ולכאורה הדין תלוי במחלוקת הפוסקים בשומר שאינו יודע אם הפיקדון נאבד בפשיעה או באונס, אם נחשב כספק חיוב או כספק פירעון, אלא שכאן יש מעלה לפטור כיון שאין חיוב שבועת השומרים. עיין ש"ך חו"מ סי' רצא ס"ק מד ונתיבות שם ס"ק כח וקצות סי' שמ סק"ד.
יש לציין שבנידון זה בכל מקרה פטורה כיון שהסימנים מראים שמסרה את הכסף לבעל החשבון ולא למתחזה.
השאר תגובה