פרק י

כ"ז סיון ה'תשע"א

עיונים בדברי הראשונים

פירוש המילה שעטנז – “שוע”, “טווי” ו”נוז”

מרגע קבלת החומר הגולמי [חתיכות הצמר, הפשתן וכדו’] ועד להפיכתו לבד מושלם, עובר החומר מספר שלבים. שלבים אלו משמעותיים, לגבי הגדרת שעטנז.

שלבי הכנת החוט ואריגת הבד

א. סירוק הצמר

השלב הראשון הוא סירוק סיבי הצמר [והוא הדין כמובן בשאר החומרים] לצורך נקיונו והחלקתו.

ב. טווית החוט

לאחר שהצמר חלק, לוקחים מספר סיבים של צמר יחד, ומסובבים אותם עד שמתקבל חוט אחד. [בשלב זה החוט נחשב גמור].

ג. שזירה

הערה: בחלק מהמקרים לפני האריגה, עובר החוט תהליך נוסף הנקרא שזירה. בשזירה לוקחים מספר חוטים ומצמידים אותם יחד, ושוב מסובבים אותם האחד סביב השני. כך שמתקבל לבסוף, חוט אחד המורכב ממספר חוטים. [בדומה לחוטי הציצית, השזורים יחד].

ד. אריגה

לאחר שהתקבל החוט הרצוי, מגיע שלב אריגת הבד.

לוקחים מספר חוטים הרצוי, ומותחים אותם לאורך – בצורת “שתי”, ומשחילים בתוכם לרוחב, שורת חוטים אחרת וזהו הנקרא – “ערב”.

תהליך זה נקרא אריגה.

חז”ל דורשים מהמילה הכתובה בתורה – “שעטנז”, דרשה המחלקת את המילה ל-3 חלקים[1]:

שוע – סירוק, טווי – טוויה, נוז – אריגה (ולשיטת ר”ת – שזירה).

שיטות הראשונים

א. שיטת רש”י:

שעטנז מדאורייתא: רק אם נעשו, כל שלושת הפעולות יחד בצמר ופשתן – יאסר הבגד מדאורייתא.

כלומר: סירק צמר ופשתן יחד, ואח”כ טווה את שניהם ביחד, ואח”כ ארג אותם ביחד – אסור מן התורה.

לשיטת רש”י שעטנז מדרבנן: אם רק ארגו צמר עם פשתן – יאסר הבגד רק מדרבנן.

ב. שיטת רבינו תם:

שעטנז מדאורייתא: אפילו אם נעשו שלשת השלבים בנפרד, דהיינו – סירקו, טוו ושזרו [לשיטתו זהו “נוז”] לחוד, ואחר כך ארגום יחד – אסור הבגד מדאורייתא.

כלומר: סירק צמר לחוד ופשתן לחוד, ואח”כ טווה כל אחד לבדו, לאחר מכן שזר כל חוט בפני עצמו (כנ”ל). ואח”כ ארגם יחד – אסור הבגד מן התורה.

לשיטת ר”ת – שעטנז מדרבנן: כבר בארנו לעיל מהו ה”לבד”, והוא שכבה העשויה מסיבים של חומר גולמי, שלא עברו תהליכי טוויה ואריגה, אלא רק נסרקו ונדחסו יחד, ליחידה אחת. וכך מעמיד רבינו תם, את איסור שעטנז מדרבנן – כשעשו בד לבד, מסיבים של צמר ופשתן.

ג. שיטת הרמב”ם[2]:

אפילו אם לא נעשה, אף אחד מהשלבים יחד, אבל ישנו חיבור כל שהוא בין הצמר והפשתן – אסור מדאורייתא.

כלומר: סירקו צמר ופשתן כל אחד לבדו, ואח”כ טווח כל אחד לבדו, ולאחר מכן חיברו ביניהם בכל סוג חיבור שהוא – הבגד אסור מן התורה.

ומה נקרא חיבור מהתורה? כל סוג חיבור – אריגה, תפירה, קשירה, הדבקה וכדו’.

ויותר מזאת – לרמב”ם, אין צורך שיגעו הצמר והפשתן זה בזה, אלא:

א. אפילו חוט אחד של צמר בצד אחד בחליפה, וחוט אחד של פשתן בצידה השני – אסור מהתורה.

ב. או שלקח שק – או שמיכה או כרית, והכניס בו צמר ופשתן וקשר אותו, בצורה שאי אפשר להוציאם – אסור להעלותו על גופו.

ג. וכן קשר חגורת צמר לחגורת פשתן – אסור ללבישה, אף שיש ביניהם רצועה של משי, וכפי שכבר בארנו.

לשיטת הרמב”ם – שעטנז מדרבנן:

לרמב”ם שעטנז דרבנן, יהיה רק באופן שהעלאת הבגד תהיה אסורה מפני מראית עין, לדוג’ – בגדים קשים שאינם מחממים.

סיכום השיטות בקצרה:

רש”י: שוע, טווי ונוז – כלומר רק אם נעשו שלשת השלבים – סירוק, טוויה ואריגה, של צמר ופשתן יחד – אסור מדאורייתא.

ר”ת: או שוע, או טווי, או נוז – אפילו אם נעשו הפעולות לחוד ואח”כ חיברם – אסור מדאורייתא.

הרמב”ם: כל סוג חיבור באותו בגד, של צמר ופשתן (אף שלא נוגע זב”ז) – אסור מדאורייתא.

להלכה: פסק השו”ע – שכל סוג חיבור אסור.

אמנם דעת הרמ”א – שאם לא נוגעים, הצמר והפשתן זה בזה – אז מותר.

בגדר אסור שעטנז

נקדים מספר שאלות, וננסה להעמיד גדר באיסור השעטנז.

א. מדוע נכתבו ב’ פסוקים לשעטנז:

בשני פסוקים ציותה התורה, על איסור שעטנז:

א) “ובגד כלאים שעטנז, לא יעלה עליך” (ויקרא י”ט, י”ט)

ב) “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו” (דברים כ”ב, י”א)

וצריך ביאור, מדוע כפלה התורה את האיסור.

ב. האם בלבישה עובר בב’ לאוים:

מצינו נידון באחרונים, אי בלבישת שעטנז יעבור הלובש באיסור א’, או ב’ איסורים.דבמשנה במס’ מכות דף כ”א תנן: “היה לבוש כלאים כל היום, אינו חייב אלא אחת”. ובערוך לנר שם משמע דאכן יתחיב למעשה רק בלאו אחד, אמנם נשאר בצ”ע מדוע לא נאמר דהלובש שעטנז יעבור בב’ לאוים – איסור לבישה ואיסור העלאה, וצריך ביאור בספיקו, ומה הגדר בב’ האיסורים.

ג. מדוע צריך פסוק להתיר בגדי כהונה:

“בבית הלוי” בסי’ א’ אות ד’ הביא דבמסכת ערכין דף ג’ ילפינן מקראי, להתיר בגדי כהונה לכהנים. והקשה דהרי הכהנים לא מכוונים להנאת חימום אלא רק כדי לעבוד, ואם כן גם לישראל יהיה מותר בכהאי גוונא?

ד. קושית הראב”ד על ביצה:

ברמב”ם פ”י מכלאים הי”ז כתב: לא יקח אדם ביצה כשהיא חמה בבגד כלאים, שהרי נהנה מן הכלאים מפני החמה, או מפני הצינה וכן כל כיו”ב. והקשה בראב”ד שם: א”א, לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני, ובמסכת יו”ט מתיר הכל לפי שאין חמום בכך, ודומה שהוא מחלק בין צררי, שהם בגדים קטנים, לבגד גדול ואינו מחוור, כי מה שהוא תופס בידו עם הביצה איזה חימום בא לידו יותר מן הצררים. והלא דבר פשוט הוא, כי תפיסת היד אינו דרך חימום”. ע”כ. ויש לבאר את חילוקו של הרמב”ם.

ה. האם מותר למדוד בגד בחנות:

נחלקו הפוסקים אם מותר למדוד בגד בחנות, כדי לדעת מידתו וכיצד יראה על גופו, על מנת לקנותו. ב”חכמת אדם” כלל ק”ו סעי’ כ’ כתב דאסור לכולי עלמא, ובשו”ת “מנחת יצחק” צידד להקל, וצריך ביאור בצדדי הספק. (לעיון בעלמא ולא להלכה).

ו. הסתירה בשו”ע בין מוכס למוכרי כסות:

הקשו האחרונים – דבשו”ע סי’ ש”א, פסק לכאורה דברים הסותרים זה לזה, דבסעי’ ה’ פסק – דלא ילבש אדם כלאים בדרך עראי, וגם כדי להבריח את המכס, דהיינו שייפטר מלשלם המכס – אסור. ואילו בסעי’ ו’ כתב – דמוכרי כסות שלובשים בגדים, כדי להראות מידתן וצורתן לאחרים מותר. ובתנאי שלא יתכוונו בחמה להגן מפני החמה, ובגשמים להגן מפני הגשמים. ומקור דבריו מהרמב”ם.

ובשני המקרים הרי לובש בלא כוונה ליהנות. והלא קיי”ל כר’ שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, ומדוע א”כ במוכס פסק דאסור, ואילו במוכרי כסות – מותר. ועוד דברמ”א כתב – דיש מתירין אפילו להבריח המכס בשעטנז, וצ”ב במה נחלקו.

ז. כובע קשיח משעטנז:

ב”ספר החינוך” מצווה תקנ”א – הביא בשם רבותיו, שמותר ללבוש כובע העשוי מלבד קשיח שיש בו שעטנז, אך יש שהחמירו בדין זה. ויש לבאר במה נחלקו.

והנה כדי ליישב כל השאלות הנ”ל, אפשר דיש להעמיד גדר, דישנם ב’ חלקים של איסור לבישת שענטז. ונבאר הדברים בע”ה.

א) דין א’ – “ובגד כלאים שעטנז, לא יעלה עליך” – זהו דין בבגד, כלומר דין ב”חפצא”.

ב) דין ב’ – “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו” – זהו דין ב”פעולות האדם”, פעולת לבישה שגורמת הנאה, היינו דין ב”גברא”.

כלומר דהתורה הקפידה בב’ אופנים, על איסור שעטנז. בדין הראשון עיקר הקפידא היא, שלא יעלה האדם עליו בד שיש בו שעטנז, וכל מה שלא נחשב “בגד” – יהיה מותר לפי גדר זה.

אך בדין השני עיקר הקפידא היא על עצם המצב שהוא נהנה מלבישת שעטנז, כלומר – פעולת לבישה שגורמת הנאה, ולפי גדר זה – כל מה שלא נקרא הנאה הבאה מ”פעולת לבישה” יהיה מותר. ונרחיב הדברים.

  • ·הנה בגמ’ מס’ יבמות דף ה’ ע”א איתא: “מכדי כתב – “ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך”, “לא תבלש שעטנז” – למה לי? ש”מ לאפנויי. הני מצרך צריכי, דאי כתב רחמנא “לא יעלה עליך”, הוה אמינא – כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא – “לא תלבש שעטנז”, דומיא דלבישה דאית ביה הנאה. ואי כתב רחמנא- לא תלבש ה”א דווקא לבישה דנפיש הנייתה, אבל העלאה לא, כתב רחמנא – “לא יעלה עליך”.

משמע אכן מהגמ’, דהפסוק “לא יעלה עליך”, מדבר על כל דרך העלאה ואף שלא נהנה. ואלו הפסוק “לא תלבש” מדבר על איסור לבישה, שיש בה הנאה.

  • ·וכן משמע בירושלמי פ”ט מכלאים:

כתיב – “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו”, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש, תלמוד לומר – “לא יעלה עליך”, אי לא יעלה עליך הייתי אומר – לא יפשיל את הקופה לאחוריו, תלמוד לאמר – לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף, אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף.

ומשמע בירושלמי כדברינו, דברישא אמרו דמהפסוק “לא תלבש” הייתי אומר – אינו אסור אלא מללבוש, משמע שפעולת הלבישה וצורתה נאסרה, אמנם מהפסוק “לא יעלה” ילפינן– למעט את הקופה. משמע דהולך על החפצא, כלומר סוגי בגדים האסורים בהעלאה.

  • ·ובחידושי הרמב”ן במסכת שבת קי”א כתב:

“ומה שהתיר ר’ שמעון, למוכרי כסות ללבוש כלאים, משום שלא אסרה תורה, אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כשאין לו ממנו הנאה – לאו מלבוש הוא, אלא משאוי בעלמא… ומן הטעם הזה אמרו (יומא ס”ט) בגדי כהונה קשים הן… לפי שאין בהן הנאה. אע”פ שהוא לבוש בכלאים” עכ”ל.

מבואר בדבריו, שהתורה אסרה בגד של כלאים, וחשיב בגד – רק מה שעומד בסתמא ליהנות ממנו, אבל בגד שלא עשוי להנאה – אין לו שם בגד, אלא משאוי בעלמא. ומבואר מדבריו שלמד כהגדר הראשון שהבאנו לעיל, שעיקר הקפידא היא על – “שם בגד”.

ובזה מתורצת היטב קושית ה”בית הלוי”, שהקשה דלמה צריך פסוק להתיר בגדי כהונה, הלא אינם מכוונים ליהנות, וא”כ גם ישראל מותרים בכה”ג. ולפי דברי הרמב”ן הנ”ל לא קשה כלל, דדוקא בכהנים שסתמן של בגדיהם – לא עומד להנאה אלא לעבודה, התם יש פטור של כלאים, דלאו “שם בגד” עליהו, אך ישראל שילבש בגד מכלאים אף שלא יכוין ליהנות יעבור איסור, כיון דיש עליו שם בגד. אמנם מה”בית הלוי” הנ”ל מוכח דלמד בקושיה, דעצם הכוונה בפעולת הלבישה שלא ליהנות – היא המתרת, ולכן גם בישראל הקשה דיהיה מותר.

ואפשר דבזה גם מיושבת קושית הראב”ד על הרמב”ם:

דהקשה מאי שנא ביצה דאסור לקחתה בבגד, לצררי קטנים שפסק הרמב”ם דמותר. והקשה דאיזה חימום יש יותר בבגד מאשר בצררי. ולפי הנ”ל יתכן לאמר, דהרמב”ם דייק בלשונו שפיר – לא יקח אדם ביצה בבגד שבידו וכו’. ואפשר דדוקא בגד שיש לו שם מלבוש אסר הרמב”ם, אך בצררי דהם מן סמרטוטים קטנים – מותר, כיון דאין לו שם מלבוש כלל.

אך הראב”ד אפשר דלמד, שהתורה הקפיד על צורת הלבישה ולא על הבגד, ולהכי לדעתו אין שום הבדל בין בגד, לצררי וכדו’ שאין דרך חימום בכולהו. ולכך תמה – “מה שתופס בידו עם הביצה, איזה חמום בא לידו יותר מן הצררים, פשוט הוא, כי תפיסת היד אינו דרך חימום”. כלומר דאין זו דרך פעולת הנאה המקובלת, ולהכי בכל יהיה מותר לדעתו.

ויתבאר אף הנידון, אם בלבישה עובר בלאו א’ או בב’:

דהערוך לנר, שהכריע שעובר בלבישת שעטנז רק בלאו א’. אפשר דלמד כגדר הראשון, דעיקר האיסור הוא על הבגד. אך בקושיתו, שהקשה שיעבור בב’ לאוים, למד דשני הגדרים קיימים, “לא תלבש” וכו’, דקאי על הפעולה. ו”בגד כלאים” וכו’ – דקאי על הבגד גופיה.

וכן המודד בגד בחנות – שנחלקו בו הפוסקים אי שרי, אפשר ד”החכמת אדם” שאסר למד דאף שלא מתכוין כ”כ ליהנות, שהרי לא מתכוין להתחמם בו כעת, מ”מ אסור כיון שס”ס לבוש בבגד שעטנז, אך המנח”י דצידד להתיר יליף, דהעיקר הוא כוונת הלבישה, וכיון דלא מתכוין ליהנות עכשיו – יהיה מותר.

וכן מיושבת הסתירה בשו”ע בדין מוכרי כסות, ומוכס:

דבמוכס הרוצה להבריח המכס, אסר השו”ע אפילו שלבוש עשרה בגדים זה על זה והאחרון שעטנז, כיון דס”ס הוא לבוש בבגד כלאים, ועל זה הקפידה התורה, אך במוכרי כסות מדובר – דמניח החליפה על כתיפו, ולא הכניס את ידיו בשרוולים, וכמו שביאר הב”י הלכה זו, ולכן נחשב כמשאוי ולא כבגד, וכמו שביאר הרמב”ן לעיל. ומה שהביא ברמ”א שם, שיש מתירין גם לגנוב המכס, אפשר דלמדו כהצד הב’ דכוונתו קובעת, וכיון שמתכוין רק לגנוב המכס, ולא להנאת לבישה – התירו.

ומה שהביא ב”חינוך” מחלוקת, אי שרי ללבוש כובע קשה משעטנז – אפשר גם כן לתלות מחלוקתם בזה, ומשמע קצת כן בדבריו, שכתב במצוה תקנ”א: “וטעם הענין, מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר – דרך מלבוש הוא שאסור, ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ה”י, לתת על ראשינו כובעים העושיין מלבדין להגן מן השמש, מפני שהם ג”כ קשים מאוד, ולפיכך אע”פ שיש בהם כלאים – התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש מי שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה, שדרך מלבוש אסרה תורה, התירו גם כן למוכרי כסות למוכרן כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו להתחמם בהם כלל”. עכ”ל. ומלשונו – “דרך לבישה אסרה התורה”, אפשר להבין דקאי על ההנאה ממעשה הלבישה, וכיון דבכובע קשה ליכא הנאה, כמש”כ דאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך – שרי, אמנם המחמירים בכך דהביא סבירא להו, דהמלבוש קובע, וכובע כיון שיש לו שם לבוש, אף דהוא קשה – אסור. ע”כ.

עיונים בדברי הפוסקים

סתירה בדברי השו”ע:

כתב בשו”ע בסי’ ש”א סעי’ ה’: “לא ילבש אדם כלאים וכו’, ואפילו לגנוב את המכס”.

ואילו בסעי’ ו’ כתב: “וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים ומפני הגשמים וכו’.

כלומר: ללבוש בגד שעטנז כדי להפטר מלשלם את המכס – אסור.

אבל מוכר בגדים שלובש כדי להראות לקונים את מידת הבגד – מותר. (בתנאי שלא מתכוין ליהנות מהלבישה).

והתקשו האחרונים, שהרי בשני המקרים אינו מתכווין, וקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר, ומדוע כאן התיר וכאן אסר? מספר תירוצים נאמרו, ליישב סתירה זו:

א. הש”ך ס”ק ח’:

בלובש לגנוב את המכס – יש לו הנאה מן הלבישה, כיון שאם לא היה לובש השעטנז היה חיב לשלם כסף למוכס, וכיון שעל ידי הלבישה נפטר מלשלם – הנאה זו נחשבת כהנאה של לבישה ממש.

אבל במוכרי כסות – אין הוא מרוויח כסף מזה שלובש, ואין מכירת הבגדים תלויה בלבישה זו, אלא מדוע לובש את הבגד?

א) רק כדי שלא יצטרך להחזיקו בידו. שיותר קל ונוח לו ללובשו, מאשר לאוחזו ביד.

ב) או כדי להראות לקונה את אורכו ומידתו. והאמת, שלא היה מוכרח ללובשו מב’ הסיבות הללו, שהרי יכל לאוחזו בידו או להראותו לקונה (הגוי) מבלי שילבשנו על גופו, רק שיותר נוח לו כך.

ולכן – כיון שאינו מתכוין להנאתו בלבישה זו מותר.

[וקצת קשה לענ”ד, דמינא לן דהנאה להפטר מממון נחשבת כהנאת לבישה].

כלומר – הש”ך למד שבמכס – הוי כן דבר המתכוין, שעיקר כוונתו שיהא “דרך מלבוש” כדבריו כדי שיפטר מלשלם, אבל במוכרי כסות – אין לו ענין בלבישה עצמה, אלא לובש כדי שיראו אחרים ויקנו.

ב. וברדב”ז כתב:

בפ”י מכלאים הי”ח, ליישב את הסתירה בדעת הרמב”ם (שהוא מקורו של השו”ע) דלהעביר המכס אסור ואילו מוכרי כסות מותרין, דגבי הלכות שבת – דחמיר להו לאינשי, פסק כר’ שמעון – דדבר שאינו מתכוין מותר, אך לגבי הלכות כלאים שקל בעיני אנשים, ויש חשש שיבואו לזלזל באיסור, פסק כר”ע וכר’ יהודה – דדבר שאינו מתכוין אסור. [והקשה על דבריו, בספר “שבט הלוי” ח”ד סי’ קס”ט. עיי”ש].

ג. ובבית יוסף כתב לתרץ דישנו חילוק בצורת הלבישה:

במכס – מדובר שלובש הבגד בצורה רגילה על גופו – ואסור אפילו שאינו מתכוין.

במוכרי כסות – מדובר שלא לובש ממש הבגד, אלא רק מניחו על כתיפו, ולכן מותר[3].

ובט”ז ש”א סק”ז, הקשה על חילוקו של הב”י, שכתב דבלובש לגנוב המכס מדובר שלובש ממש על גופו, ואילו במוכרי כסות מדובר במניחו על כתיפו. והקשה דהרי בכרך חבל מצמר ופשתן ועשה בו קשר, לוקה מן התורה כדפסק השו”ע סי’ ש’ סעי’ ו’ – “המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו’ אם קשרם כולם – נעשו כלאים ואסור”.

והקשה הט”ז דרואים, דעל לבישה במקצת גופו לוקים, ומדוע במניח על כתיפו מותר?

ובש”ך ש’ ס”ק י”א יישב קושיה זו דבאוחז חבלים כרוכים בידו – הוי פסיק רישא, דלא ייתכן שעל ידי כריכה זו לא תתחמם ידו, אלא וודאי דיתחמם וחשיב שנהנה. אבל במניח על כתיפו לא חשיב הנאה, כיון שרק רוצה שיראו הבריות את הבגד ויקנו וכדביארנו לעיל בדעת הש”ך.

הוצאת זבל על שמיכה:

עוד הקשה בש”ך סק”ח – דהרמ”א בסעי’ ו’ כתב דיש מתירין ללבוש כלאים, בכל מקרה שאינו מכוין לצורך הנאתו, למשל – להעביר המכס, או מוכר שרוצה להראות מידתו וכדומה. והקשה, דבסעי’ ח’ כתב השו”ע – שמי שרוצה להוציא זבל, לא יקח מרדעת [מן שמיכה] העשויה משעטנז, ויניחנה על כתיפו כדי שלא יתלכלך גופו, ויניח עליה את הזבל, ויוציאנו בצורה כזו. והקשה – דהנחת השמיכה על כתיפו הוי דבר שאינו מתכוין, שהרי אינו רוצה להתחמם בה, אלא שלא יתלכלך מן הזבל, ומאי שנא מהלובש כדי להראות מידתן, שלובשם רק כדי שיראו אחרים.

ותירץ הש”ך:

דלבישת שמיכה כדי שלא יתלכלך בזבל, לא נקראת – דבר שאינו מתכוין, כיון שכן מתכוין שלא יתלכלכו בגדיו ומתכוין להצילם, ודומה למה שפסק השו”ע גבי ביצה שלא יטול ביצה רותחת, כי מתכוין להציל ידו מהכוויה, והכא נמי מתכוין להציל בגדיו.

ובביאור הגר”א ס”ק ט”ו, חלק על הש”ך והט”ז:

וכתב שם שתי תמיהות. חדא – דמה שפסק בשו”ע בסעי’ י’, דבגד שלובשים כשמסתפרים, אז רק אם יש לו בית ראש אסור ללובשו – צ”ע, דכל מקום שמשתמש בבגד או בד, אף שאינו עשוי בצורת מלבוש, אם מכוין ליהנות בלבישתו – הרי הוא אסור בשימוש, ואם אינו מכוין – מותר, ולא תלוי בשם מלבוש כלל. והביא ראיות לדבריו: א’. ממטפחות שמקנחים בהם הידיים ומגבות דאסורים, ופסקם השו”ע בסעי’ ט’. וב’. דלא יקח אדם ביצה חמה בידו על ידי הפסק של מטפחת מכלאים, אף דלא הוי בגד ונשאר בצע”ג.

ותרתי – דמה שכתבו יסוד הש”ך והט”ז, דכל הנאה ואפילו הצלת גופו מן השערות חשיבא הנאה – אינו נכון, אלא דוקא הצלת גופו מגשמים ומחמה, הינו מחום וקור זוהי הנאה האסורה, אבל הנאה פחות מכך – לא. ומה שהקשה הש”ך ממוכרי כסות דמותר, להוציא זבל על גבי המרצעת דאסור, וחילק דמוכרי כסות לא הוי מתכוין, שלובש רק שאחרים יראו והזבל כן הוי מתכוין, דחה הגר”א דבריו וכתב – דכל דבר שלפעמים עושה אדם עם כוונה ליהנות – אסור לעולם אף שאינו מתכוין, וכמו מטפחות הספרים שאסרום לעולם, ולהכי במרדעת אסור. אבל, מה שעושה תמיד בלא כוונת הנאה – לעולם שרי. ע”כ.

בדין גלימא בציצית ובכלאים

המ”א באו”ח סי’ כ”א סקי”ג, כתב הטעם לפטור גלימא מציצית[4]:

“דלא מקרי כסות, אלא הבא להגן על האדם מפני החום והקור, והגלימא אין לובשין אותה, אלא מפני הכבוד ופטורה מציצית. עכ”ל.

והקשה ב”דרכי משה” – דלפי זה, בטליתות שלנו שאינן באים להגן כלל מפני חום או קור, אלא רק כדי לצאת ידי חובת ציצית, א”כ לא מקרי כסות כלל ופטורין, וא”כ אין אנו מקימין בהם מצות ציצית ומברכין לבטלה.

ונראה לבאר בדעת הב”י, דגדר המצוה כך הוא: בגד חייב בציצית כשיש לו “שם כסות”, והיינו כשעיקר כונתו להגן מחום וקור.

ואף אם יש לו השתמשות או הנאה צדדית – לא מעכבא, וחייב בציצית.

אמנם – אם עיקר השתמשותו בבגד היא לא להגן מחום וקור, אלא לשימוש אחר וכמובא בב”י – לצרור בו מעות, להביא פירות, לקנח זיעה, לחגור כשעושים בו עבודת משא וכדו’, אזי אף אם יש בו הנאה צדדית של חום וקור לא מקרי כסותך, ופטור מציצית.

ודמי למש”כ במשניות דמס’ כלאים – דמוכרי כסות מותרים להביא בגדיהם על כתפיהם למכור, אע”פ שנהנים מחום וקור (ובלבד שלא יתכוונו לכך, שאז שוב נהפך עיקר השימוש להגן). ולא מקרי – “לא תלבש”.

ונראה דה”ה בגלימא לדעת הב”י – דכיון דעשאוה לכבוד סובר הב”י, מקרי שעיקר השתמשותה, לא כדי להגן מחום וקור – ולהכי פטור.

ונראה דדעתו – דכל זה דוקא היכא שכוונת הלבישה סותרת והופכית בהשתמשותה לכוונת קור וחום, והינו שהשימוש בה הוי שמוש דחולין – כמו כבוד, או לצרור בו מעות – דהתם סותר מש”כ “אשר תכסה בה” (היינו להגן), דמשתמש לשימוש אחר בחולין. אבל – היכא שעיקר עשיית הבגד היא למצוה כדי לצאת בו ידי”ח ציצית, לא חשיב כונה הסותרת, דאינו שמוש של חולין ההפוך מכוונת הלבישה, ושפיר מקרי “כסותך אשר תכסה בה”, דמה שנעשה לשם ציצית, אינו סותר הענין של כיסוי.

בדין “גלימא” משעטנז

וגלימא, כיון דאתא לידן נימא בה מילתא. צ”ע בדעת ה”בית יוסף” הנ”ל כיון דמדמי ציצית לכלאים, ויליף להכא מהתם, אי נימא נמי איפכא. והינו – כיון דפטרינן לענין כלאים, בגד שאינו עשוי לחום וקור ואין לו הנאה ממנו[5], וכגון: בגד שלובשו להעביר בו את המכס וכדו’, אם נאמר דאף הלובש גלימא, כיון שלובשה לכבוד בעלמא (והינו דאף אם ילבש כמה בגדים, מ”מ לא יצא מפתח ביתו בלא הגלימא, כמובא בב”י הכא) א”כ האם יהיה מותר ללובשה כשעשויה משעטנז, דהא אין לובשה לחימום, וכמו שפטר הב”י גלימא מציצית, וכנ”ל.

אמנם, מהנראה לומר, דוודאי דאסור ללבוש גלימא מכלאים, ולא דמי דין ציצית לכלאים לכל עניניו. והוא עפ”י מה שכתב הב”י בשם המרדכי בסקי”א הכא[6], וזה לשונו: “ונראה לי שאין חייבים בציצית כלל, אלא אותם שהם דרך לבישה, ואשר תכסה בה משמע נמי דרך לבישה, ואפילו דרך העלאה שחייב בכלאיים הדעת נוטה לפטור, דלא איתקש אלא ללבישה וכו’, ולא הודה לי רבי”, עכ”ל.

וכתב ע”ז הב”י – “ואע”ג דלא הודה ורבו, נקטינן כמאן דפטר, משום דמסתבר טעמיה”.

מבואר בדברי המרדכי, שאעפ”י שמדמינן ציצית לכלאים, מ”מ כיון דכלאים כתיב בהו נמי – “לא יעלה עליך” מחמרינן טפי בהם, דאפי’ דרך עליה שאינה לבישה גמורה אסרה התורה. ומינה יש ללמוד גם לדין גלימא, דאף דבציצית יהא פטור דנעשה לכבוד בלבד, מ”מ לענין כלאים, כיון דכתיב “לא יעלה עליך” יהא אסור בלבישתה[7].

  • · עוד בביאור שיטות הראשונים בשעטנז:

בגמ’ נידה ס”א ע”ב איתא, דאמר מר זוטרא דבעינן “שוע, טווי ונוז” יחד, ומתקיף עליה ר’ אשי – ואימא או שוע, או טווי, או נוז. ואמרינן התם – הלכתא כמר זוטרא. מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא (שעטנז).

ונחלקו הראשונים:

  • רש”י כתב – דכמר זוטא קי”ל, ולכן אסר רק – שוע, טווי ונוז יחד. והקשה ר”ת התם – מדוע צריך פסוק אם כן, להתיר ציצית בכלאים הלא חוטי התכלת מסורקים לחוד, ועוד – שטווים לבדם, והוסיף עוד להקשות, עיין שם וביבמות ה’ ע”ב. אלא ע”כ מספיק שלב אחד לאסרם מדאורייתא. ולכן פסק רבינו תם – דמדאורייתא מספיק שלב אחד, כלומר – אם סירק צמר לבדו ופשתן לבדו, או שטוואם כל אחד לבדו, או שזר כל מין לבדו (ועין לקמן) אם לאחר מכן – חיברם יחד, בתפירה וכדומה – אסור מן התורה.

אמנם – לשיטת ר”ת ישנו תנאי, כדי שיעבור באיסור מדאורייתא, והוא שיהיו החוטים שזורים, קודם שנתפר הצמר עם הפשתן. כלומר –שיקח 2 חוטי צמר ויסובב אותם בשזירה סביב עצמם, עד שיתקבל חוט צמר אחד עבה. ואח”כ – יקח 2 חוטי פשתן וישזרם בפני עצמם לחוט אחד של פשתן. ולאחר מכן יארגם יחד [את הצמר עם הפשתן] – ואז יעבור איסור מן התורה.

וכך נדרשו הפסוקים לדעת ר”ת[8]“לא תלבש שעטנז”: “שוע” – סירוק, “ט” – טווי, “נוז” – שזור, “יחדיו” – מחוברים יחד. המילה “נוז” נדרשת לשיטתו כמו שדרשו חז”ל8, – “נוז” – נלוז ומליז לאביו שבשמים. ופי’ ר”ת בלעז – לשון עיקש ופתלתול, דהיינו שזור. ומה שהתירה התורה ציצית בכלאים, הינו כיון דבציצית החוטים שזורים והתכלת שזור, וכדרשינן בספרי – פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת, לבן מנין – אמרה תורה תן תכלת ותן לבן, מה תכלת שזור אף לבן שזור[9]. וכיון שהצמר והפשתן קשורים יחד בציצית – הוי חיבור וצריך פסוק להתירם.

ומתאים היטב הלשון – “פתיל תכלת”, ללשון – “עיקש ופתלתול” שביאר ר”ת על המלה נוז. סיבת השזירה בבגד, נעשית לעיתים בכדי לחזק את שפת הבגד, שלא יפרם[10].

שיטת הרמב”ם

בשיטת הרמב”ם נחלקו המפרשים, כיון דיש מספר מימרות ברמב”ם שניראות סותרות זו את זו, וכן בפירושו למשניות, לכאורה כתב הפוך מפירושו ב”יד החזקה”.

וזהו לשון הרמב”ם בפי’ המשנה:

“על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה, והוא שלא יהו כלאים, עד שיהיו מחברים אלו השלשה עניינים כולם, וכל מה שאינו כך הוא כלאים מדברי סופרים. וזו הלכה פסוקה באמת, וכן אמר בתלמוד, ואם מצאת לאחד דבר חולק, אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נידה”. עכ”ל.

משמע שרק אם עשו שלשת השלבים כולם – יאסר מן התורה.

אמנם ב”יד החזקה” פסק הרמב”ם[11]:

“כיון שנתחבר הצמר עם הפשתים צד חיבור בעולם, הוי זה כלאים מן התורה. כיצד צמר ופשתים שטרפן זה בזה (עירבן) ושע אותן, ועשה מהן לבדים – הרי אלו כלאים.

טרפן וטווה אותן כאחד, וארג בגד מטווי זה, הרי זה כלאים”.

יש בפסק זה של הרמב”ם כמה חלקים:

א. מספיק שלב א’ מתוך ה – ג’ שלבים. וזה מה שכתב – שטרפן ושע, כלומר סירק אותן יחד, ואח”כ חיברם ללבד. (ומדוע כתב שעשה לבד? שכן צריך לחברם יחד בצורה כלשהיא. והלבד שנעשה ע”י דחיסה של הסיבים הסרוקים ביחד נקרא חיבור וזוהי שיטת הרמב”ם הידועה שלבדים אסורים מן התורה וחלק בזה על הרבה מהראשונים).

ב. אם עשה שלב 2 ו – 3 כלומר שרק טוואן יחד, ואח”כ ארגם יחד – גם כן אסור מן התורה.

אמנם הגר”א מיישב את שיטת הרמב”ם כך – שעיקר הקפידא היא, על התחברות צמר ופשתן ביחד, אמנם יאסרו בכל צורת התחברות שהיא. וכך פירש את הגמרא: או שוע – הינו שרק סירקן ביחד, ואח”כ עשה מהן לבדים. – הוי דאורייתא. או טווי – הינו שטוואן ביחד, ואח”כ עשה מהם בגד. – הוי ג”כ דאורייתא.

או נוז – הינו שרק ארגן ביחד. [ונקרא בלשון חז”ל פיף או משיחות וכדו’]. – הוי ג”כ איסור מדאורייתא.

כלומר – לרמב”ם, אין צריך את כל 3 השלבים, אלא מספיק שיעשה רק אחד מהם, וכבר נחשב שעטנז מדאורייתא.


92. משנה במס’ כלאים פ”ט. עיין נידה ס”א ע”ב.

93. עיין ט”ז סי’ ש’ ס”ק א’, שהביא ב’ גרסאות שונות ברמב”ם.

94. ומדויק היטב לפי דבריו, לשון השו”ע: דבמכס כתב – “לא ילבש כלאים… לגנוב את המכס”. ואילו במוכרים כתב – “מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו’. ולא כתב “לובשים כדרכן”. וכן משמע ברמ”א שם, דבסעי’ ו’ על דברי השו”ע שכתב – “מוכרי כסות מוכרין כדרכן”, הוסיף הרמ”א – “ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מתכוין להנאתו” וכו’. ומהלשון אפילו ללבוש משמע דלמד שהשו”ע דיבר במניח על כתיפו וכדו’.

95. מקורו בדברי הב”י, בסקי”ב שם.

96. וכדאיתא בירושלמי פרק בתרא דכלאים, ה”א: “… לא יעלה עליך, הייתי אומר לא יפשיל את הקופה לאחריו, ת”ל – לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף” וכו’. וברמב”ם הל’ כלאים הי”ט, כי: “אין איסור כלאים אלא בבגדים שהם דרך חימום, כגון: כתונת ומצנפת ומכנסים ואבנט ושמלה” וכו’.

97. המרדכי בסי’ תקמ”א.

98. וא”ת דלפי”ז, כיון דכתיב “לא יעלה עליך”, נחייב גם בבגדים שמוליכים אותם למוכרם וכדו’ דיהו אסורים משום כלאים, י”ל דלא דמו דהתם לא חשיב שימוש שיש בו הנאה כלל. אך בגלימא – השימוש לכבודו, הוי שימוש שיש בו הנאה מספיק, כדי להכלל ב – “לא יעלה עליך”. ועוד דהתם יש שלובשם לצורך הבגד, וכגון מטליות לצרור הכסף, וכדו’, והכא לצורכו. ועיין בט”ז סי’ ש”א סק”ה.

99. ומה שדיבר מר זוטרא, הינו בלא שזירה.

100. בתוספות שם.

101. תוספות הרא”ש.  נידה ס”א ע”ב. והביא שם המקור, בגמ’ עירובין. “ואימא אדעתא דשיפתא דגלימא טוינהו” וכו’. פ’ המוצא תכלת.

102. הל’ כלאים פ”י ה”ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים