פרק ח

ו) שרוולים המתחברים ומתפרקים

בעבר היו בגדים, בהם השרוולים נפרדים מגוף הבגד, ומתחברים אליו בצורה כזו – בגוף הבגד היו נקבים במקום החיבור לשרוול, ואילו בשרוולים עצמם – בקצותם, היו קרסים או רצועות בד עם קשרים, את הקרסים היו תוחבים בנקבים, וכך התחבר השרוול לבגד. מה דינו של בגד כזה, אם גוף הבגד מפשתן והשרוול מצמר? תלוי – אם הקשר והקרס – נכנסים ויוצאים על ידי לחיצה באצבעו, דהיינו שהם נחשבים רפויים – מותר ללבשם ((רמ"א סי' ש', סעי' ג'.)) כך. אבל – אם הם אדוקים בתוך הנקב, באופן שחייבים לקרוע את הנקבים בכדי להוציאם – נחשב חיבור ואסור.

וכן – כל בגד שבו הצמר מתחבר לפשתן, באמצעות קרסים או כפתורים, אזי – אם ניתן להפריד אותם על ידי פתיחת הכפתורים, או הקרסים, מבלי שיקרע את הכפתורים והנקבים, ומבלי לכופף את הקרסים – מותר לחבר כך צמר ופשתן ((תורת הבגד.)).

דברים המותרים בשעטנז

אמרנו לעיל, שדברים שאין הדרך להתחמם בהם, מותרים בלבישה, הבאנו כאן רשימה של מספר פריטים, המתאימים להגדרה זו ומותרים בשימוש:

• תחבושת [בין אם יש משחה תחתיה, ובין אם אין – מותר, ובתנאי שלא מחממת].
• · רטיה או פלסטר.
• · ארנק.
• תיק צד.

מקרים נוספים, המותרים בלבישת שעטנז

א. לכרוך חבל על ידו

אם רוצה לכרוך חבל משעטנז על ידו – אסור, כיון שמתחמם על ידו. ואם אוחז במספר חבלים מצמר, ומספר חבלי פשתן בידו – תלוי:

א. אם אוחזן יחד, ואפילו כורכן סביב ידו, בלי לקשרם יחד – מותר.

ב. אבל אם קשרם יחד, אפילו שקשרם רק בקשר אחד ((סי' ש' סקי"א.)) – אסור לכרוך אותם על ידו.

הסיבה: דודאי, כיון שכרכם סביב ידו, אי אפשר שלא יתחמם, ודומה ממש ללבישה ((והוי "פסיק רישא" – ש"ך סי' ש' ס"ק י"ב. והרמ"א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.)).

ב. תכריכים למת

מותר לעשות למת, בגדים שמלבישים אותו בשעת ההספד – משעטנז ((סי' ש' סקי"א.)), וכן תכריכים ((והוי "פסיק רישא" – ש"ך סי' ש' ס"ק י"ב. והרמ"א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.)) שקוברין אותו בהן. ואף על גב שעתיד לעמוד כשהוא לבוש בהם, בתחיית המתים.

הטעם – משום דכתיב "במתים חפשי" – כיון שמת האדם, נעשה חפשי מן המצוות.

ג. בגד לתספורת

בגד מכלאים, שנעשה במיוחד ללבישה בזמן שמסתפרים, ומגן מפני השערות שלא ינשרו על גופו – אם יש לו פתח לראש ((ט"ז, ש"א סק"ט.)) (בית ראש) – אסור ללובשו, כיון שנחשב כמלבוש. אך אם אין לו פתח לראש – אם הוא רך אסור [אפילו שלא נהנה בלבישתו] ואם הוא קשה – מותר, כיון שאין לו שם מלבוש.

מהספר "השרף מבריסק"

בזמן שנילקח המהרי"ל דיסקין בעלילת שווא לכלא, היה נוהג בכל זמן שהותו שם, לדובב את האסירים היהודים, על מנת שימסרו לו את הכומתות שקיבלו לחבוש, ובמסירות נפש כשדם היה זב מאצבעות ידיו, היה שולף במומחיות ובסבלנות רבה, את חוטי הפשתן הארוגים בתוך כובעי הצמר, על מנת להצילם מאיסור שעטנז.

לאחר הצגת הנתונים, של "אחוזי השעטנז" בעולם, אמר לי פעם מרן הגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א – כי קשה להבין, איזו מן "תאוה מיוחדת" יש לגויים, להכניס כל כך הרבה שעטנז בביגוד.

סוגי חיבורים בין צמר ופשתן

איזהו חיבור אסור?

כתבנו כבר כי להלכה כל סוג חיבור אסור: תפירה, הדבקה, מסמר וכו', ובלבד שיהא חיבור המתקיים.

הבאנו בזאת סוגי חיבורים האסורים [חלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן]:

א. סירק צמר ופשתן יחד, ועשה מהם לבד. ((לרמב"ם ושו"ע – לבדים רכים אסור מדאורייתא, וקשים – מדרבנן. ולשאר הפוסקים: רכים – מדרבנן, וקשים – מותר לגמרי.))

ב. סירקם יחד, וטווה מהם חוטים, ואח"כ עשה מהחוטים הטווים בגד.

ג. תפר בגד צמר בחוט פשתן, או להיפך.

ד. תפר בד צמר, עם בד פשתן בחוט המותר – משי וכדו'.

ה. קשר חוט צמר בחוט פשתן.

ו. גדל חוט צמר בחוט פשתן ((כל ששת המקרים הנ"ל – מובאים בשו"ע סי' ש' סעי' א'. ומקורם ברמב"ם.))

כל אלו חבורים האסורים, ונפרט סוגי חיבור נוספים ודיניהם:

א. תחיבה אחת

הצמיד בד צמר לבד פשתן, ותחב את המחט פעם אחת בבדים – אינו נקרא חיבור ומותר.

ב. תחיבה אחת וקשר

הצמיד בד צמר ופשתן, ותחב המחט פעם אחת כנ"ל, ואחר כך הצמיד את 2 ראשי החוט יחד, וקשר אותם – נקרא חיבור ואסור. ((ט"ז סי' ש' סעי' ב'.)) , ((ובגליון מהרש"א שם, הביא בשם ס' באר עשק סי' נ"ה – דכל שאינו קשר לענין שבת, דהיינו – קשר שעשוי ל – 7 ימים, או קשר של אומנין – אינו קשר גם לענין שעטנז.))

ג. שתי תחיבות

תחב שתי תחיבות עם המחט ולא קשר [את הקצוות של החוט] – אסור ((ט"ז ש' ס"ק ג' – כשיטת הרמב"ם, ואף שלגבי איסור קשירה בשבת פסק הרמב"ם שצריך 2 תחיבות מחט וקשירה, כלומר שיעשה קשר בכל אחת מהקצוות של החוט, כדי שהחוט לא ישמט מהבד, ובלי קשירה פטור. מכל מקום כלאים שונה, כיון שבכלאים כתיב – יחדיו, וכל צד חיבור שבעולם לא יהא להם, אך בשבת צריך – מלאכת מחשבת ודבר המתקיים. ט"ז.)).

[ויש אומרים, שרק אם עשה 2 תחיבות, וקשר את 2 קצות החוט – יהיה אסור ((י"א ברמ"א, ש' סעי' ב'. וכתב המ"א סימן י"א ס"ק י"ג, דאף לדיעה זו דתחיבה אחת עם קשר אינו אסור, הינו קשר אחד, אבל אם תחב פעם אחת וקשר 2 קשרים, מ – 2 קצוות החוט, אסור לכו"ע. וראייתו דאל"ה איך אסרה התורה כלאים בציצית? הלא שם יש תחיבה אחת וקשר מבחוץ. פתחי תשובה סק"ב.
ועד כתב שם, בשם שו"ת חוות יאיר – דאף לדיעה זו ברמ"א, אם תחב 3 תחיבות בלי קשר, לכו"ע אסור.))]

ד. כרית מפשתן ממולאת בצמר

א.  מילא את הכרית בצמר גולמי:

כרית או שמיכה ((והוא הדין לשק. ושק יותר קל מכרית, כיוון שלא נחשב כלל לבגד. ט"ז סק"ו)) העשויה מפשתן, שמילאום בחתיכות צמר [כלומר – צמר גולמי, לפני שעובד לחוט] ואחר כך תפרו את שפת הכרית מכל סביבותיה, באופן שאי אפשר להוציא את הצמר מתוך הכרית, מבלי לפרום את תפירותיה, דעת הרבה פוסקים היא – שמותר לעשות כזאת כרית.

ולא עוד אלא, אפילו אם התפירות שתפרו את כרית הפשתן, יתפסו בחתיכות הצמר עצמם, ועל ידי כך יצמידו את הצמר לפשתן – מכל מקום דבר זה מותר, ואינו נקרא חיבור ((רמ"א סי' ש' סעי' ג'.)). והרמב"ם חולק וסובר שאסור ((שהרי כתב ברמב"ם, שאפילו אם רק שם חתיכות צמר וחתיכות פשתן, בתוך שק וקשר אותו – הרי זה אסור, וכל שכן כאן.)).

ובספר "משכנות יעקב" פסק להחמיר כדעת הרמב"ם. וכן כתב ה"חכמת אדם" – שירא שמים יחמיר (("תורת הבגד". פרק י'.))
הסיבה להתיר: כיון שמספיק לעשות קרע קטן בפשתן, ולשלוף מתוכו את הצמר, ממילא לא נחשב שהצמר והפשתן מחוברים. [כלומר – שאין זה חיבור חזק בין הצמר לפישתן, כמו אריגה או תפירה, אל רק הצמדה של 2 החומרים] ((לשון התוספות מס' שבת נ"ז ע"ב: "אבל אם אין בתוכן [בכריות] רק גיזי צמר, יכול דמותר אף בהעלאה, שאין חוט התפירה מחבר לבגד כלל, אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן, שהן כיסוי ה"קוטש" משני צדדין, ומתוך כך מתהדק הצמר שבירכתיים, ואין זה חיבור – כחיבור ארוך, או תפירה, או קשירת חבלים" עכ"ל. כלומר – אין זה נחשב, כחיבור צמר ופשתים "יחדיו", שאותו אסרה התורה.)).

ב. מילא את הכרית בצמר ארוג:

אבל, אם מילאו כרית של פישתן, בחתיכות של בד צמר, ותפרו את שק הפשתן סביב [ואין זה משנה ממה עשוי החוט התופר] אסור לעשות כרית כזאת. ואם נעשתה – אסור להשתמש בה.

וכן, אין הבדל אם החוט התופר, נגע בבדי הצמר והצמיד אותם לשק הפשתן, או שלא נגע בצמר כלל – בכל מקרה אסור ((כיון דחיישינן שמא תיכרך נימא ושתיתחב בין התפירות, שדבר זה מצוי. ט"ז סק"ח.))

ה. כרך חוט פשתן סביב בד הצמר ["ליפוף"]

בגד מצמר, שנקרע ל – 2 חלקים, מותר להצמיד את 2 חלקי הצמר, ולכרוך סביבם חוט מפשתן כדי לחברם, ואף מותר לקשור את החוט בקצהו.

הסיבה: אין זה נקרא חיבור בין בגד הצמר וחוט הפשתן, כיון שיכול למשוך ולשמוט את 2 ראשי בד הצמר, מבלי שיפתח את קשר הפשתן ((שו"ע ש', סעי' ג'. וט"ז סק"ה.))

אבל – אם החוט הכרוך מהודק כל כך חזק, עד שאי אפשר להוציא את הצמר מבלי שיתיר את הקשר, הרי זה נחשב חיבור – ואסור.

כרית המכילה שעטנז

פעם אחת אירע שהבחנתי בבית כנסת, בכרית המשמשת לישיבה עבור יהודי מבוגר, בזמן התפילה. בהביטי בכרית עלה בי החשד שמא יש בה שעטנז, אך עקב השעה המאוחרת, לא היתה לי את האפשרות לשאול את הבעלים. נטלתי את הכרית ומסרתיה לבדיקה "במעבדה לשעטנז" (ללא ידיעת הבעלים). בבדיקה אכן נתברר כי הכרית הכילה שעטנז, בד הריפוד היה עשוי צמר, ואילו החוט התופר היה עשוי פשתן. (כמו שמצוי בהרבה מהספות הישנות, שיוצרו לערך עד לשנת תש"מ – 1980).

יידעתי את הבעלים על הימצאות השעטנז, בצער מצד א' על שנכשל באיסור שעטנז מדרבנן דבר יום ביומו, ובשמחה מצד שני על כך שמיום זה והלאה, יינצל מן האיסור. (ובפרט לאור מה שכתבו חז"ל, כי אין לך דבר המעכב את התפילה ((ואף דמצעים משעטנז אסורים רק מדרבנן, דגזרו שמא תיכרך נימא על בשרו, מ"מ מצאתי למהרא"ל צינץ, שכתב בספרו "מלא העומר", בפירוש על מגילת אסתר, דאחשוורוש רצה להחטיא את הבאים למשתה באיסור שעטנז וזה לשונו – אסתר א', ו' "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ" וכו' – "ירמוז שהכלים היו בשעטנז, תכלת – בוץ על מיטות – לומר אף שהיו בדרך הצעה, ואין איסור מן התורה, מ"מ כיון שהיו על מיטות, שהם כרים וכסתות רכים שנכרכים סביב הבשר, כמבואר בפוסקים – היה שעטנז דאורייתא". עכ"ל.
כלומר – כיון שהמיטות והכריות היו רכים, בוודאי היו עולים ונכרכים על בשרם, והיו עוברים איסור מן התורה. ובפירוש לספרו שם נכתב, דכיון שהשעטנז מרחיק ומטה רחמי הקב"ה מהאדם ("נלוז ומליז") רצה אחשורוש ברשעותו לגרום שאף אם יחזרו בתשובה על מעשיהם, מ"מ הקב"ה ירחיק ח"ו רחמיו מהם. הרי לנו שאף במצעים, שייך הענין של הרחקת רחמי הקב"ה ואפשר דאף מניעת תפילתו של האדם.)) כמו השעטנז). וכמה עצוב למתבונן בדברים, על כך שחוסר ידיעת הציבור על המקומות בהם מצוי השעטנז ובחומרת האיסור, גורמים למכשולות רבים, ולרבים הנכשלים בו מדאורייתא או מדרבנן פעמים רבות.

41. הר' יהודא טשזנר שליט"א.

42. רמב"ם הל' כ"ז.

43. הרה"ג הר' שלמה גוטפריד שליט"א.

44. ודומה למה שכתוב, בסוף מסכת כלאים: "אותות הגרדין, ואותות הכובסים אסורות משום כלאים". (אורגים הרוקמים שם הבעלים בחוט צמר, על בגד פשתן. רע"ב).

45. מהספר – "תורת הבגד", פרק י'.

46. כיון שאין חוט אחד מתבטל, אפילו באלף.

47. ספר "תורת הבגד", בשם הפמ"ג או"ח סי' י"ג מ"ז סק"ב.

48. דרך אמונה ס"ג ל"ז.

49. "תורת הבגד" פ"י.

50. "דרך אמונה", ס"ק קכ"ה.

51. "דרך אמונה" ס"ק קכ"ט. ועל זה נאמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'".

52. "דרך אמונה", ס"ק קכ"ו.

53. "דרך אמונה", ס"ק קל"ח.

54. "דרך אמונה", ס"ג מ"ח.

55. כנ"ל.

56. בירושלמי "אהלים אין בהן משום כלאים".

57. מרדכי פ"ק דביצה, ו"הגהות אשרי" שם.

58. על פי הפ"ת, ש"ו סעי' א'.

59. פתחי תשובה סי' ש"ו סעיף א'.

60. מרדכי ספ"ק דיו"ט, בגר"א סעי' ב'.

61. ש"ך סק"ב. ומדובר שישנה אפשרות להתחכך בבד הסוכה, וליהנות מחיכוך זה.

62. "דרך אמונה", ס"ק ס"ה.

63. גליון המהרש"א יו"ד סי' ש"א סעי' י"א, בשם שו"ת "באר עשק" סי' נ"ד.

64. אפוד – שמות כ"ח ו': "ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר, מעשה חושב".

חושן – שמות כ"ח ח': "וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, זהב תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר".

יריעות המשכן – שמות כ"ו א': "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני, כרובים מעשה חושב תעשה אותם".

הפרוכת – שמות כ"ו ל"א: ועשית פרוכת תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר, מעשה חושב יעשה אותה כרובים".

אבנט – שמות ל"ט כ"ט: "ואת האבנט שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, כאשר ציוה ה' את משה".

וביארו המפרשים: תכלת – צמר צבוע בדם חילזון. ארגמן – צמר צבוע בצבע אדום.

תולעת שני – צמר צבוע בצבע בורדו. ושש – הוא פשתן.

ובירושלמי פ"ט הל' א': אין הכהנים לובשין לשמש במקדש, אלא צמר ופשתים. ומשמע משם, דהוא בדווקא. כלומר – שהתורה הקפידה שהכהנים ישרתו דווקא בבגדי שעטנז, ולא באחרים.

ומנין שבגדי כהנים כלאים הן? שם בירושלמי, אמר ר' זעירא: כתיב – "כתונת בד קודש ילבש", בד שהוא עולה יחיד (כלומר שצמח הפשתן מיוחד בכך שעולה בד בבד כלומר יחידי, שאין שני קנים עולים מגרעין אחד של זרע פשתן. אלא קנה אחד יוצא מכל גרעין. פי' "פני משה" שם). ושואלת הגמ' התם – והרי צמר עולה יחידי? ומתרצת – פירש בקבלה – "ולא יעלה עליהם צמר, בשרתם בשערי הפנימית וביתה", הא מבחוץ מותר לעלות עליה. ובאר ה"פני משה" שם – בגד הפנימי הינו הכתונת, והיא אסורה בצמר, אבל מבחוץ, היינו בגד חיצוני כמו האבנט בכהן הדיוט, והאפוד וחושן המשפט בכהן גדול, שלובשים אותם על בגדים הפנימיים – מותר שיהיו משעטנז.

65. בענין היריעות העשויות כיסוי המשכן נטעים, דכתב ה"פתחי תשובה" בסי' ש"א סק"א בשם המ"א, דאין לתלות בסוכה בד משעטנז, אלא אם כן גבוה ואין אדם יכול להשתמש בו, אבל אם תלוי בגובה האדם – אסור, דחוששים שמא יתחמם בו. ופשוט דיריעות המשכן, אף דהיה בגובה פניו של אדם, וכן הפרוכת המבדילה, בין הקודש – לקודש הקדשים, אף דהיתה גם בגובהו של אדם – פשוט שאין לחשוש שהכהנים יבואו להתחמם או להשען ולהתחכך בהן, דדומה למה שכתב בט"ז ש"א ב', דרוב העולם נוהגים היתר לשבת בעגלות המכוסות בשעטנז, כיון שסומכים על עצמם, שירחיקו עצמן מלגעת בצדדי העגלה, והכא נמי – כיון דכהנים זריזין הם, ירחיקו עצמן.

66. שעטנז = "נלוז ומליז" – מרחיק ומטה רחמי הקב"ה ממנו.

67. לשון השו"ע שם: "אין אסור משום כלאים, אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון: הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה, ובגדים שמחפים בהן השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם. אבל: צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם, לצרור בהם מעות או תבלין, וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם – הרי אלו מותרים, אע"פ שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך" וכו'.

68. ט"ז סק"י.

69. שו"ע ש"א י"ב, והוסיף שם שהנאה שלא יכווה, נחשב כמו הנאה שלא יתקרר, כלומר מניעת חום וקור שווים לענין זה.

70. רמ"א סי' ש', סעי' ג'.

71. תורת הבגד.

72. כיון שאין דרך חימום, בכל אלו.

73. סי' ש' סקי"א.

74. והוי "פסיק רישא" – ש"ך סי' ש' ס"ק י"ב. והרמ"א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.

75. ט"ז, ש"א סק"ט.

76. שו"ע, ש"א ז'.

77. שו"ע ש"א י'.

78. לרמב"ם ושו"ע – לבדים רכים אסור מדאורייתא, וקשים – מדרבנן. ולשאר הפוסקים: רכים – מדרבנן, וקשים – מותר לגמרי.

79. כל ששת המקרים הנ"ל – מובאים בשו"ע סי' ש' סעי' א'. ומקורם ברמב"ם.

80. ט"ז סי' ש' סעי' ב'.

81. ובגליון מהרש"א שם, הביא בשם ס' באר עשק סי' נ"ה – דכל שאינו קשר לענין שבת, דהיינו – קשר שעשוי ל – 7 ימים, או קשר של אומנין – אינו קשר גם לענין שעטנז.

82. ט"ז ש' ס"ק ג' – כשיטת הרמב"ם, ואף שלגבי איסור קשירה בשבת פסק הרמב"ם שצריך 2 תחיבות מחט וקשירה, כלומר שיעשה קשר בכל אחת מהקצוות של החוט, כדי שהחוט לא ישמט מהבד, ובלי קשירה פטור. מכל מקום כלאים שונה, כיון שבכלאים כתיב – יחדיו, וכל צד חיבור שבעולם לא יהא להם, אך בשבת צריך – מלאכת מחשבת ודבר המתקיים. ט"ז.

83. י"א ברמ"א, ש' סעי' ב'. וכתב המ"א סימן י"א ס"ק י"ג, דאף לדיעה זו דתחיבה אחת עם קשר אינו אסור, הינו קשר אחד, אבל אם תחב פעם אחת וקשר 2 קשרים, מ – 2 קצוות החוט, אסור לכו"ע. וראייתו דאל"ה איך אסרה התורה כלאים בציצית? הלא שם יש תחיבה אחת וקשר מבחוץ. פתחי תשובה סק"ב.

ועד כתב שם, בשם שו"ת חוות יאיר – דאף לדיעה זו ברמ"א, אם תחב 3 תחיבות בלי קשר, לכו"ע אסור.

84. והוא הדין לשק. ושק יותר קל מכרית, כיוון שלא נחשב כלל לבגד. ט"ז סק"ו.

85. רמ"א סי' ש' סעי' ג'.

86. שהרי כתב ברמב"ם, שאפילו אם רק שם חתיכות צמר וחתיכות פשתן, בתוך שק וקשר אותו – הרי זה אסור, וכל שכן כאן.

87. "תורת הבגד". פרק י'.

88. לשון התוספות מס' שבת נ"ז ע"ב: "אבל אם אין בתוכן [בכריות] רק גיזי צמר, יכול דמותר אף בהעלאה, שאין חוט התפירה מחבר לבגד כלל, אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן, שהן כיסוי ה"קוטש" משני צדדין, ומתוך כך מתהדק הצמר שבירכתיים, ואין זה חיבור – כחיבור ארוך, או תפירה, או קשירת חבלים" עכ"ל. כלומר – אין זה נחשב, כחיבור צמר ופשתים "יחדיו", שאותו אסרה התורה.

89. כיון דחיישינן שמא תיכרך נימא ושתיתחב בין התפירות, שדבר זה מצוי. ט"ז סק"ח.

90. שו"ע ש', סעי' ג'. וט"ז סק"ה.

91. ואף דמצעים משעטנז אסורים רק מדרבנן, דגזרו שמא תיכרך נימא על בשרו, מ"מ מצאתי למהרא"ל צינץ, שכתב בספרו "מלא העומר", בפירוש על מגילת אסתר, דאחשוורוש רצה להחטיא את הבאים למשתה באיסור שעטנז וזה לשונו – אסתר א', ו' "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ" וכו' – "ירמוז שהכלים היו בשעטנז, תכלת – בוץ על מיטות – לומר אף שהיו בדרך הצעה, ואין איסור מן התורה, מ"מ כיון שהיו על מיטות, שהם כרים וכסתות רכים שנכרכים סביב הבשר, כמבואר בפוסקים – היה שעטנז דאורייתא". עכ"ל.

כלומר – כיון שהמיטות והכריות היו רכים, בוודאי היו עולים ונכרכים על בשרם, והיו עוברים איסור מן התורה. ובפירוש לספרו שם נכתב, דכיון שהשעטנז מרחיק ומטה רחמי הקב"ה מהאדם ("נלוז ומליז") רצה אחשורוש ברשעותו לגרום שאף אם יחזרו בתשובה על מעשיהם, מ"מ הקב"ה ירחיק ח"ו רחמיו מהם. הרי לנו שאף במצעים, שייך הענין של הרחקת רחמי הקב"ה ואפשר דאף מניעת תפילתו של האדם.