פרק ח

כ"ז סיון ה'תשע"א

פרק ז

אינדקס

פרק ט

הלכות שעטנז בהרחבה

א. לבישה ארעית

אסור ללבוש בגד שעטנז, אפילו באופן ארעי, כגון – שלובשים את הבגד, לזמן קצר ביותר.

וכן – אף אם הבגד, אינו מתאים כלל למידתו של האדם הלובש אותו, כגון – שאדם מבוגר לובש בגד קטן מאוד, וכדומה ((רמב”ם הל’ כלאי בגדים הל’ י”ח.))

ב. בגד שחציו שעטנז, וחציו לא

בגד שבקצהו האחד ישנם צמר ופשתן, ואילו חלקו השני עשוי מחומר אחר, כגון – אקרילן וכדו’, אסור ללבוש גם את הצד השני, שבו אין שעטנז.

ולא עוד, אלא אפילו אם החלק המכיל שעטנז – נגרר על הארץ [שזהו בגד ארוך], גם אז אסור ללבוש או להתכסות, בחלק הנקי משעטנז. שהכל נחשב כבגד אחד.

שמושים אחרים

חז”ל אסרו להשתמש בבגד או באריג משעטנז, גם בשימושים נוספים, כאשר קיים חשש שמא שימושים אלו יביאו אותו גם להתכסות, להתעטף, או ללבוש על עצמו את הבד, או בגד השעטנז.

ג. להלביש אדם אחר:

אסור להלביש אדם אחר בבגד שעטנז, וכן ילד או קטן אסור להלבישו גם כן. (ומלבד זאת – יש אף איסור לתת בגד שעטנז ליהודי אם יש סיכוי שילבשנו, משום – “לפני עיוור לא תתן מכשול”) ((הר’ יהודא טשזנר שליט”א.)).

ד. להחזיק ברשותו בגד שעטנז:

אין להחזיק ברשותו בגד או בד שיש בו שעטנז והשעטנז אינו ניכר, אם יש חשש שהבד או הבגד, ישמש ללבישה או לעשיית טלאי, כי חוששים שמא הוא עצמו ישכח וישתמש בו, או שאדם אחר לא ידע שהבד מכיל שעטנז, וישתמש בו ((רמב”ם הל’ כ”ז.)).

ולכן – אין לזרוק בגד כזה במקום שבני אדם יכולים למוצאו ((הרה”ג הר’ שלמה גוטפריד שליט”א.)), וכן לא ימכרנו לגוי, אלא ישרפנו או יכלה אותו בדרך אחרת.

ה. ריקום שם על בגד צמר, בחוט פשתן:

אסור לרקום שם, או כל ריקמה אחרת בחוט צמר אם הבגד הוא פשתן ((ודומה למה שכתוב, בסוף מסכת כלאים: “אותות הגרדין, ואותות הכובסים אסורות משום כלאים”. (אורגים הרוקמים שם הבעלים בחוט צמר, על בגד פשתן. רע”ב).)), וכן להיפך כמובן. כיון שהריקמה נחשבת חיבור ביניהם ע”י תחיבת המחט. ומצוי לעיתים הדבר, בריקמה הנרקמת על כריות או מפיות וכדו’, שבסיס המפית עשוי מפשתן, והריקמה מחוט צמר והדבר אסור!

ו. תיקוני בגדים – מכשול מצוי!

מכשול מצוי ישנו, כאשר מוסרים בגד לתיקון – תפירה וכדו’, ולפעמים הבגד עשוי מצמר והטלאי, הכרית או הבטנה המשמש לתיקון הבגד- עשויים פשתן, וכן החוט שמשתמשים בו לתפירת התיקון, יש להיזהר שלא יהא עשוי מחומר האסור עם המין השני.

מעשה מ”הסטיפלער” זצוק”ל:

בזמן לימודיו בישיבת נובהרדוק, שמע הסטיפלער פעם אחת, כי בחורים מהישיבה משוחחים ביניהם על חששות של שעטנז, שנתגלו בביטנות המעילים שנהגו ללבוש. מיד בשומעו את הדברים, שהיו בגדר חששות בלבד, קם ממקומו נטל את מעילו, וקרע את כל הביטנה הפנימית של המעיל. מיד לאחר מכן – שב למקומו והמשיך בלימודו, כאילו לא אירע דבר.

ז. חומרא – לא ללבוש בגדי צמר:

ידועים סיפורים רבים, על יהודים שנהגו שלא ללבוש בגדי צמר כלל. ואף קהילות מסוימות קיבלו על עצמם לנהוג כן, כיון שהפשתן היה מצוי מאוד במקומם, והמכשולים רבים.

אמנם, ברור שדבר זה משתנה בהתאם למציאות בכל תקופה. ברם, רואים אנו כמה זהירות נדרשת, על מנת להינצל מחשש איסור ((מהספר – “תורת הבגד”, פרק י’.))

בגדים שנמצאו במערות:

בספרי ההיסטוריה נמצא דבר מענין, והוא – כי במערות השוכנות במדבר יהודה, לאחר מרד “בר כוכבא”, נמצאו בדים ואריגים רבים כאשר חלק גדול מהם הכיל – צמר או פשתן. ברם, מעולם לא נמצא, בגד שהכיל צמר ופשתן יחד! דבר זה יכול ללמדינו כמה חששו אבותינו, מאיסור שעטנז החמור. ובכל תהליך הטוייה, האריגה והתפירה – הקפידו מאוד, שלא להכניס חוט פשתן בבגד צמר, ולהיפך.

ח. אין ללבוש בגד שיש בו חשש שעטנז, ואפילו חשש מדרבנן – עד שיבדקנו.

ט. בגד מצמר, שיש בו חוט פשתן שאבד בתוך הבגד, כלומר – שאין יודעים את מקומו, אסור בלבישה ((כיון שאין חוט אחד מתבטל, אפילו באלף.))

  • · בגד שמצא בו שעטנז, ואין אפשרות להוציאו – מצוה לשורפו.

הסיבה: שלא יבוא מישהו ללובשו.

י. בגד שעטנז בשבת

א. בגד שעטנז הריהו מוקצה בשבת, ואסור לטלטלו – אפילו לצורך גופו או מקומו.

ב. יש פוסקים הסוברים שהיוצא בשבת מרשות לרשות כשהוא לבוש בגד כלאים – חייב חטאת.

יא. בגד שעשוי מצמר אסור לתפור בגד זה עם פשתן ((ספר “תורת הבגד”, בשם הפמ”ג או”ח סי’ י”ג מ”ז סק”ב.)).

  • עורות של כבשים, שעדיין לא נתלש מהן הצמר שעל גביהן, מותר לתפור עור כזה, עם חוט של פשתן, ואף ללבוש בגד כזה.

הסיבה: כיון שהצמר לא שוע, לא טווי ולא נוז. ((דרך אמונה ס”ג ל”ז.))

יב. נאמנות המוכר

  • מוכר גוי, וכן מוכר יהודי, החשוד שאינו נזהר מאיסור שעטנז – אינם נאמנים לאמר על בגד – שנבדק משעטנז, או שאין בו שעטנז ((“תורת הבגד” פ”י.)). וכן אין לסמוך על המוכרים, בלי שיש תוית על הבגד ממעבדה מוסמכת, מכיון שאינם יכולים לדעת.
  • אין לסמוך על שום סימן שנותנים החייטים, שמראה כביכול כאילו שאין בבגד שעטנז.
  • מותר לקנות סוגי בגדים, שידוע שאין בהם כלל חשש שעטנז

יג. המוצא כלאים בבגד שהוא לבוש בו

א. מי שהלך ברחוב, וגילה שבבגדו ישנם כלאים האסורים מן התורה – חייב לפשוט את הבגד מיד ((“דרך אמונה” ס”ק קכ”ט. ועל זה נאמר “אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'”.)).

ב. אם בגד אסור בכלאים דרבנן – אין הוא חייב לפשוט הבגד ברחוב, אלא ימהר לביתו, ויפשטנו שם.

ג. הרואה אדם הלבוש במזיד, בבגד שעטנז האסור מן התורהקורעו מעליו, אפילו בשוק.

ד. אם הלובש הוא שוגג:

– יש פוסקים הסוברים שלא יאמר לו בשוק, כי הוא לובש בגד אסור, אלא – יאמר לו שילך מיד לביתו וכשיגיע לביתו יאמר לו שיש בבגדו שעטנז.

אבל – ישנם הרבה פוסקים שלא מחלקים בין שוגג למזיד, וסוברים – שבשוגג יאמר לו מיד בשוק – שהוא לבוש בכלאים, ואם כשישמע לא יפשוט את בגדו מיד, יקרענו מעליו ((“דרך אמונה”, ס”ק קכ”ו.)).

ה. הרואה את חברו בשוק, או בביתו של אדם אחר, שלבוש בגד שהוא שעטנז מדרבנן – ימתין עד שיגיע לביתו, ושם יאמר לו ((“דרך אמונה”, ס”ק קל”ח.)).

יד. בתי חרושת התופרים בגדי שעטנז, מכשילים את הרבים, ועוברים על איסור – “לפני עיוור לא תתן מכשול”.

טו. אסור למכור ליהודי שאינו שומר מצוות, בגד שיש בו חשש כלאים. בין אם השעטנז ניכר ובין אם אינו ניכר, שמא יבוא ללובשו. ((“דרך אמונה”, ס”ג מ”ח.))

בגד שיש בו שעטנז שאינו ניכר – אסור למכרו לכל אדם.

טז. למכור לגוי

אסור למכור בגד כלאים לגוי אם קיים חשש, שהגוי יחזור וימכרנו ליהודי ((כנ”ל)).

אהל, סוכה ווילון משעטנז

אהל משעטנז:

האם מותר לשבת בתוך אהל העשוי מבד שעטנז? או בסוכה משעטנז?

ובכן, כתב הרמ”א בסי’ ש”א סעי’ א’:

“וכן מותר להעלותם (בדי שעטנז) עליו שלא בדרך חימום, כגון – לפרוס עליו אהל של כלאים. ((בירושלמי “אהלים אין בהן משום כלאים”.)) וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה, כדי להעמיד החום ((מרדכי פ”ק דביצה, ו”הגהות אשרי” שם.)). דאינו אסור אלא דרך לבישה, או להעלותם עליו דרך חימום”.

ואם תקשה – הלא בסעי’ י’ פסק השו”ע לכאורה להיפך!

שכתב שם: “וילון אם הוא רך – אסור לעשותו מכלאים, מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים, ואם היה קשה – מותר”.

ותירץ ב”פתחי תשובה” סעי’ א’:

כל מקום שיש חשש שיבא – להשען על הבד, להתחכך או להתחמם בו וכדו’ – אזי אסור לתלותו, ואם תלה – אסור לשבת מולו או לידו.

אך במקום שהבד מחובר באופן שאין אפשרות להתחמם בו וכדו’ – מותר.

* לאור האמור לעיל, נבאר דיניהם של מספר מקרים:

א. בדים לקישוט על הקיר

אם תלה על הקיר בדים לקישוט משעטנז, אם חיברם במסמרים לקיר ((על פי הפ”ת, ש”ו סעי’ א’.)) מכל צידיהם – מלמעלה מלמטה ומהצד, כך שהבד צמוד היטב לקיר – מותר לשבת סמוך להם, (ואפילו לסמוך עליהם) כיון שאין חשש שיבא להתחמם בהם.

ב. תמונה משעטנז

וכן מותר לתלות תמונה מבד שעטנז, כיון דאין חשש שיבא להתחמם בה.

ג. לתלות בסוכה בד משעטנז

המ”א באו”ח ס”ס תרל”ח כתב – אין לתלות בסוכה שעטנז, אלא אם כן גבוהים מתשמיש אדם.

כלומר:

1.        בד לקישוט הסוכה כמו – וילון לחלון שבסוכה, או כל בד שתלוי בצורה רפויה – אסור לעשותו משעטנז אם תלוי בגובה נח לשימוש, אבל אם תלוי גבוה – מותר.

2.        בד שתקוע בסיכות וכדומה, ומחובר לבד הסוכה עצמו, בצורה שהוא מתוח ואי אפשר להתחמם בו – מותר. ((פתחי תשובה סי’ ש”ו סעיף א’.))

ד. אהל משעטנז

פסק הט”ז בס”ק א’ דאהל משעטנז – מותר בשימוש אף מדרבנן. ואף שבסעי’ ו’ כתב השו”ע, שמוכרי כסות מותרים ללבוש, אך שלא יתכוונו להגין מהשמש, ואהל הרי הוא מגן מהשמש?

מ”מ כיון שאין זה דרך העלאה – מותר ((מרדכי ספ”ק דיו”ט, בגר”א סעי’ ב’.))

אמנם כתב הש”ך – דיזהר שלא יגע בבד. “ואזהרה בעינן בזה בכל מה שאפשר”, כלשונו. ((ש”ך סק”ב. ומדובר שישנה אפשרות להתחכך בבד הסוכה, וליהנות מחיכוך זה.))

ה. וילון משעטנז

וילון רך אסור לעשותו משעטנז, מחשש שמא יתחמם בו, וכנ”ל. אך וילון קשה – מותר. ברם להלכה – כיון שאין אנו בקיאים להבדיל מה נקרא רך, ומה נקרא קשה – יש להחמיר בכל סוגי הוילונות. ((“דרך אמונה”, ס”ק ס”ה.))

פעם אחת אירע, שבעת מסירת הרצאה בנושא השעטנז היה צורך בהאפלה של המקום, והגליל היחיד שהיה בנמצא הכיל שעטנז, והנה עלה הספק, כיון שהחלון היה גבוה יותר ממגע יד אדם, אם אפשר להשתמש בבד ככיסוי, או – כיון דגזרו חז”ל על וילון לא חילקו בתקנתם, וגם בחלון גבוה – אסור. אמנם לאור דבריו של ה”פתחי תשובה” הנ”ל, לכאורה היה מותר הדבר, כיון דרק בגובה פניו של אדם, היכן שיש חשש שיבא להתחמם וכדו’ – אסרו. וכמו שביאר שם את דברי המ”א.

מעיל לספר תורה – עדיף משעטנז?!

כתב הרמ”א יו”ד סי’ ש”א סעי’ י”א: “פרוכת שלפני ארון הקודש, או המפות שפורסים בארון, או סביב התורה – מותר להיות מכלאים”.

וכתב בגליון המהרש”א על השו”ע: (( גליון המהרש”א יו”ד סי’ ש”א סעי’ י”א, בשם שו”ת “באר עשק” סי’ נ”ד.))

“אי לאו דמסתפי היה אומר דמצוה יותר שיהיה (מעיל לספר תורה) מכלאים, שמצינו שרצה ה’ בבגדי כהונה – שיהיה מכלאים”.

והנה מצינו במספר מקומות, שציוה הקב”ה לעשות בגדים, דווקא משעטנז.

א. האבנט של כהן הדיוט. ((אפוד – שמות כ”ח ו’: “ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר, מעשה חושב”.
חושן – שמות כ”ח ח’: “וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, זהב תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר”.
יריעות המשכן – שמות כ”ו א’: “ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני, כרובים מעשה חושב תעשה אותם”.
הפרוכת – שמות כ”ו ל”א: ועשית פרוכת תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר, מעשה חושב יעשה אותה כרובים”.
אבנט – שמות ל”ט כ”ט: “ואת האבנט שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, כאשר ציוה ה’ את משה”.
וביארו המפרשים: תכלת – צמר צבוע בדם חילזון. ארגמן – צמר צבוע בצבע אדום.
תולעת שני – צמר צבוע בצבע בורדו. ושש – הוא פשתן.
ובירושלמי פ”ט הל’ א’: אין הכהנים לובשין לשמש במקדש, אלא צמר ופשתים. ומשמע משם, דהוא בדווקא. כלומר – שהתורה הקפידה שהכהנים ישרתו דווקא בבגדי שעטנז, ולא באחרים.
ומנין שבגדי כהנים כלאים הן? שם בירושלמי, אמר ר’ זעירא: כתיב – “כתונת בד קודש ילבש”, בד שהוא עולה יחיד (כלומר שצמח הפשתן מיוחד בכך שעולה בד בבד כלומר יחידי, שאין שני קנים עולים מגרעין אחד של זרע פשתן. אלא קנה אחד יוצא מכל גרעין. פי’ “פני משה” שם). ושואלת הגמ’ התם – והרי צמר עולה יחידי? ומתרצת – פירש בקבלה – “ולא יעלה עליהם צמר, בשרתם בשערי הפנימית וביתה”, הא מבחוץ מותר לעלות עליה. ובאר ה”פני משה” שם – בגד הפנימי הינו הכתונת, והיא אסורה בצמר, אבל מבחוץ, היינו בגד חיצוני כמו האבנט בכהן הדיוט, והאפוד וחושן המשפט בכהן גדול, שלובשים אותם על בגדים הפנימיים – מותר שיהיו משעטנז.))

ב. החושן והאפוד של הכהן הגדול.

ג. יריעות המשכן התחתונות והפרוכת. ((בענין היריעות העשויות כיסוי המשכן נטעים, דכתב ה”פתחי תשובה” בסי’ ש”א סק”א בשם המ”א, דאין לתלות בסוכה בד משעטנז, אלא אם כן גבוה ואין אדם יכול להשתמש בו, אבל אם תלוי בגובה האדם – אסור, דחוששים שמא יתחמם בו. ופשוט דיריעות המשכן, אף דהיה בגובה פניו של אדם, וכן הפרוכת המבדילה, בין הקודש – לקודש הקדשים, אף דהיתה גם בגובהו של אדם – פשוט שאין לחשוש שהכהנים יבואו להתחמם או להשען ולהתחכך בהן, דדומה למה שכתב בט”ז ש”א ב’, דרוב העולם נוהגים היתר לשבת בעגלות המכוסות בשעטנז, כיון שסומכים על עצמם, שירחיקו עצמן מלגעת בצדדי העגלה, והכא נמי – כיון דכהנים זריזין הם, ירחיקו עצמן.))

וצריך ביאור, מדוע ציוותה התורה לעשות בגדים המשמשים בקודש דווקא משעטנז, דהלא מצינו בחז”ל שהשעטנז – מרחיק וחוצץ בין עם ישראל לאביהם שבשמים, ומרחיק רחמיו מהם. ((שעטנז = “נלוז ומליז” – מרחיק ומטה רחמי הקב”ה ממנו.))

ואולי אפשר על דרך הדרוש לאמר – עפ”י מה שכתב בזוהר הק’, דכל נברא יש לו שר ומלאך, וגם לצמר יש מלאך ממונה וכן לפשתן, והלובש כלאים – מערב הכוחות העליונים ומכחישם, ומערב מידת הדין במידת הרחמים. והנה, כל זה שייך בדברי חולין, ששם ההשפעות הרוחניות עוברות דרך המלאכים וכדומה, אבל במשכן שהוא כביכול ביתו של הקב”ה בעצמו, שם לא שייך ענין של עירוב כוחות המלאכים וכדו’, כיון ששם כל השפע מגיע ישירות מהקב”ה, שזהו מקום השראת שכינתו יתברך בעצמו. ולכן לא שייך שם כלל העניין של הכחשה בפרסום המלך, ולא הענין של עירוב מידת הדין ברחמים, דהמשכן הוא מקום שכולו רחמים, וממילא לא שיך שם גם האיסור של שעטנז.

אילו בגדים אסורים בלבישה

פסק השו”ע סי’ ש”א סעי’ י“מטפחות שמסתפרין בהם, אם יש לו בית ראש, ולובשין אותו כדרך לבישה – אסור משום כלאים”.

ובהלכה י”ד כתב – “אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום, כגון כתונת” וכו’ ((לשון השו”ע שם: “אין אסור משום כלאים, אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון: הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה, ובגדים שמחפים בהן השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם. אבל: צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם, לצרור בהם מעות או תבלין, וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם – הרי אלו מותרים, אע”פ שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך” וכו’.)).

וביאר הט”ז שם ((ט”ז סק”י.))

דיסוד ההיתר של מטפחות הספרים הוא, כיון דכל עיקר עשיית בגד זה הוא – לא לשם בגד, אלא רק להגן מפני לכלוך השערות הנושרות.

ולכן – אם אין לו בית ראש, וגם אינו מחמם בזמן הלבישה – מותר.

אבל – אם יש לו בית ראש – אזי יש לו “שם מלבוש”, ובאם נעשה בצורה רכה, אף על פי שכרגע לא נהנה מלבישתו, לדוגמא – שמעונין רק לא להתלכלך – יהיה אסור.

ואמר בזה הט”ז כלל, והוא יסוד חשוב בגדרי “לבישת שעטנז”:

אפילו שאין הלובש מתחמם עכשיו, לדוגמא – עשר בגדים א’ על השני, שהעליון כלאים – אסור. וטעמו – דלא כתוב בתורה שאסור להתחמם מכלאים, אלא “לא יעלה עליך” כתיב. ודרשינן בירושלמי שלא תהיה הנאה לגוף.

כל זאת לגבי בגד. אבל לגבי מטפחות הידיים ומפות וכדו’, שאסר בשו”ע, שם הטעם הוא, כיון שלפעמים מקנח בהם ידיו, ומתחמם בהם.

אמנם, מוסיף הט”ז – בגד שהוא מלבוש גמור, ששם על גופו או על כתיפו להגן מהגשמים פשוט וברור שהוא אסור מדאורייתא. ע”כ.

כלומר – אם יש לבגד פתח לצואר (בית ראש), אסור ללובשו, אף שלא נהנה בלבישה (אלא להינצל מלכלוך וכדו’). אבל – אם אין פתח לצואר, ולובשו רק כדי להנצל מלכלוך, וגם לא נהנה בלבישה – מותר.

לפי היסוד הנ”ל, נבאר דיניהם של מספר פרטי ביגוד:

א) שכמיה

שכמיה הינו בגד שבדרך כלל לובשות נשים, אמנם מצוי בארצות כמו ספרד וכדומה, שגם גברים לובשים. זהו בגד “מלבני” בעל ד’ כנפות, כשבאמציעתו יש פתח לראש.

דינו: בין אם נעשה לחימום, ובין אם נעשה ליופי וכדומה, או שנעשה רק כדי להגן מהגשמים – יהיה אסור בלבישת שעטנז.

הטעם: כמו שביאר הט”ז, שאם יש לו פתח לראש – חשיב שם מלבוש.

ב) “שָל”

ישנו בגד הנקרא – “שָל”, והוא בגד העשוי מד’ כנפות [מלבני] ולובשים אותו בעטיפת הגוף, כדרך שלובשים טלית. לבגד זה אין “בית ראש”, כלומר פתח ללובשו דרך הראש.

דינו הוא – שבין שנעשה לחימום הגוף, ובין שנעשה ליופי – אסור ללובשו מכלאים, שנחשב שנהנה בלבישתו.

ג) צעיף

צעיף משעטנז – אסור בלבישה.

הטעם: אף שאין לו “בית ראש”, כיון דנהנה בלבישתו ומתחמם.

ד) עניבה

עניבה אינה מחממת כלל, ואף על פי כן אם עשויה משעטנז, תהיה אסורה בלבישה, כיון דמה שעונדה סביב צווארו – חשיב לבישה, ואף שלובשה רק להתיפות.

ה) בגד להימנע מכוויה

אסור להרים ביצה רותחת (למשל) בידו כשבין ידו לבית הביצה – מניח בגד מכלאים, כיון – שמה שניצל מהכוויה מחום הביצה, חשיב הנאה ((שו”ע ש”א י”ב, והוסיף שם שהנאה שלא יכווה, נחשב כמו הנאה שלא יתקרר, כלומר מניעת חום וקור שווים לענין זה.))

ו) שרוולים המתחברים ומתפרקים

בעבר היו בגדים, בהם השרוולים נפרדים מגוף הבגד, ומתחברים אליו בצורה כזו – בגוף הבגד היו נקבים במקום החיבור לשרוול, ואילו בשרוולים עצמם – בקצותם, היו קרסים או רצועות בד עם קשרים, את הקרסים היו תוחבים בנקבים, וכך התחבר השרוול לבגד. מה דינו של בגד כזה, אם גוף הבגד מפשתן והשרוול מצמר? תלוי – אם הקשר והקרס – נכנסים ויוצאים על ידי לחיצה באצבעו, דהיינו שהם נחשבים רפויים – מותר ללבשם ((רמ”א סי’ ש’, סעי’ ג’.)) כך. אבל – אם הם אדוקים בתוך הנקב, באופן שחייבים לקרוע את הנקבים בכדי להוציאם – נחשב חיבור ואסור.

וכן – כל בגד שבו הצמר מתחבר לפשתן, באמצעות קרסים או כפתורים, אזי – אם ניתן להפריד אותם על ידי פתיחת הכפתורים, או הקרסים, מבלי שיקרע את הכפתורים והנקבים, ומבלי לכופף את הקרסים – מותר לחבר כך צמר ופשתן ((תורת הבגד.)).

דברים המותרים בשעטנז

אמרנו לעיל, שדברים שאין הדרך להתחמם בהם, מותרים בלבישה, הבאנו כאן רשימה של מספר פריטים, המתאימים להגדרה זו ומותרים בשימוש:

  • תחבושת [בין אם יש משחה תחתיה, ובין אם אין – מותר, ובתנאי שלא מחממת].
  • · רטיה או פלסטר.
  • · ארנק.
  • תיק צד.

מקרים נוספים, המותרים בלבישת שעטנז

א. לכרוך חבל על ידו

אם רוצה לכרוך חבל משעטנז על ידו – אסור, כיון שמתחמם על ידו. ואם אוחז במספר חבלים מצמר, ומספר חבלי פשתן בידו – תלוי:

א. אם אוחזן יחד, ואפילו כורכן סביב ידו, בלי לקשרם יחד – מותר.

ב. אבל אם קשרם יחד, אפילו שקשרם רק בקשר אחד ((סי’ ש’ סקי”א.)) – אסור לכרוך אותם על ידו.

הסיבה: דודאי, כיון שכרכם סביב ידו, אי אפשר שלא יתחמם, ודומה ממש ללבישה ((והוי “פסיק רישא” – ש”ך סי’ ש’ ס”ק י”ב. והרמ”א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.)).

ב. תכריכים למת

מותר לעשות למת, בגדים שמלבישים אותו בשעת ההספד – משעטנז ((סי’ ש’ סקי”א.)), וכן תכריכים ((והוי “פסיק רישא” – ש”ך סי’ ש’ ס”ק י”ב. והרמ”א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.)) שקוברין אותו בהן. ואף על גב שעתיד לעמוד כשהוא לבוש בהם, בתחיית המתים.

הטעם – משום דכתיב “במתים חפשי” – כיון שמת האדם, נעשה חפשי מן המצוות.

ג. בגד לתספורת

בגד מכלאים, שנעשה במיוחד ללבישה בזמן שמסתפרים, ומגן מפני השערות שלא ינשרו על גופו – אם יש לו פתח לראש ((ט”ז, ש”א סק”ט.)) (בית ראש) – אסור ללובשו, כיון שנחשב כמלבוש. אך אם אין לו פתח לראש – אם הוא רך אסור [אפילו שלא נהנה בלבישתו] ואם הוא קשה – מותר, כיון שאין לו שם מלבוש.

מהספר “השרף מבריסק”

בזמן שנילקח המהרי”ל דיסקין בעלילת שווא לכלא, היה נוהג בכל זמן שהותו שם, לדובב את האסירים היהודים, על מנת שימסרו לו את הכומתות שקיבלו לחבוש, ובמסירות נפש כשדם היה זב מאצבעות ידיו, היה שולף במומחיות ובסבלנות רבה, את חוטי הפשתן הארוגים בתוך כובעי הצמר, על מנת להצילם מאיסור שעטנז.

לאחר הצגת הנתונים, של “אחוזי השעטנז” בעולם, אמר לי פעם מרן הגאון ר’ ניסים קרליץ שליט”א – כי קשה להבין, איזו מן “תאוה מיוחדת” יש לגויים, להכניס כל כך הרבה שעטנז בביגוד.

סוגי חיבורים בין צמר ופשתן

איזהו חיבור אסור?

כתבנו כבר כי להלכה כל סוג חיבור אסור: תפירה, הדבקה, מסמר וכו’, ובלבד שיהא חיבור המתקיים.

הבאנו בזאת סוגי חיבורים האסורים [חלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן]:

א. סירק צמר ופשתן יחד, ועשה מהם לבד. ((לרמב”ם ושו”ע – לבדים רכים אסור מדאורייתא, וקשים – מדרבנן. ולשאר הפוסקים: רכים – מדרבנן, וקשים – מותר לגמרי.))

ב. סירקם יחד, וטווה מהם חוטים, ואח”כ עשה מהחוטים הטווים בגד.

ג. תפר בגד צמר בחוט פשתן, או להיפך.

ד. תפר בד צמר, עם בד פשתן בחוט המותר – משי וכדו’.

ה. קשר חוט צמר בחוט פשתן.

ו. גדל חוט צמר בחוט פשתן ((כל ששת המקרים הנ”ל – מובאים בשו”ע סי’ ש’ סעי’ א’. ומקורם ברמב”ם.))

כל אלו חבורים האסורים, ונפרט סוגי חיבור נוספים ודיניהם:

א. תחיבה אחת

הצמיד בד צמר לבד פשתן, ותחב את המחט פעם אחת בבדים – אינו נקרא חיבור ומותר.

ב. תחיבה אחת וקשר

הצמיד בד צמר ופשתן, ותחב המחט פעם אחת כנ”ל, ואחר כך הצמיד את 2 ראשי החוט יחד, וקשר אותם – נקרא חיבור ואסור. ((ט”ז סי’ ש’ סעי’ ב’.)) , ((ובגליון מהרש”א שם, הביא בשם ס’ באר עשק סי’ נ”ה – דכל שאינו קשר לענין שבת, דהיינו – קשר שעשוי ל – 7 ימים, או קשר של אומנין – אינו קשר גם לענין שעטנז.))

ג. שתי תחיבות

תחב שתי תחיבות עם המחט ולא קשר [את הקצוות של החוט] – אסור ((ט”ז ש’ ס”ק ג’ – כשיטת הרמב”ם, ואף שלגבי איסור קשירה בשבת פסק הרמב”ם שצריך 2 תחיבות מחט וקשירה, כלומר שיעשה קשר בכל אחת מהקצוות של החוט, כדי שהחוט לא ישמט מהבד, ובלי קשירה פטור. מכל מקום כלאים שונה, כיון שבכלאים כתיב – יחדיו, וכל צד חיבור שבעולם לא יהא להם, אך בשבת צריך – מלאכת מחשבת ודבר המתקיים. ט”ז.)).

[ויש אומרים, שרק אם עשה 2 תחיבות, וקשר את 2 קצות החוט – יהיה אסור ((י”א ברמ”א, ש’ סעי’ ב’. וכתב המ”א סימן י”א ס”ק י”ג, דאף לדיעה זו דתחיבה אחת עם קשר אינו אסור, הינו קשר אחד, אבל אם תחב פעם אחת וקשר 2 קשרים, מ – 2 קצוות החוט, אסור לכו”ע. וראייתו דאל”ה איך אסרה התורה כלאים בציצית? הלא שם יש תחיבה אחת וקשר מבחוץ. פתחי תשובה סק”ב.
ועד כתב שם, בשם שו”ת חוות יאיר – דאף לדיעה זו ברמ”א, אם תחב 3 תחיבות בלי קשר, לכו”ע אסור.))]

ד. כרית מפשתן ממולאת בצמר

א.  מילא את הכרית בצמר גולמי:

כרית או שמיכה ((והוא הדין לשק. ושק יותר קל מכרית, כיוון שלא נחשב כלל לבגד. ט”ז סק”ו)) העשויה מפשתן, שמילאום בחתיכות צמר [כלומר – צמר גולמי, לפני שעובד לחוט] ואחר כך תפרו את שפת הכרית מכל סביבותיה, באופן שאי אפשר להוציא את הצמר מתוך הכרית, מבלי לפרום את תפירותיה, דעת הרבה פוסקים היא – שמותר לעשות כזאת כרית.

ולא עוד אלא, אפילו אם התפירות שתפרו את כרית הפשתן, יתפסו בחתיכות הצמר עצמם, ועל ידי כך יצמידו את הצמר לפשתן – מכל מקום דבר זה מותר, ואינו נקרא חיבור ((רמ”א סי’ ש’ סעי’ ג’.)). והרמב”ם חולק וסובר שאסור ((שהרי כתב ברמב”ם, שאפילו אם רק שם חתיכות צמר וחתיכות פשתן, בתוך שק וקשר אותו – הרי זה אסור, וכל שכן כאן.)).

ובספר “משכנות יעקב” פסק להחמיר כדעת הרמב”ם. וכן כתב ה”חכמת אדם” – שירא שמים יחמיר ((“תורת הבגד”. פרק י’.))
הסיבה להתיר: כיון שמספיק לעשות קרע קטן בפשתן, ולשלוף מתוכו את הצמר, ממילא לא נחשב שהצמר והפשתן מחוברים. [כלומר – שאין זה חיבור חזק בין הצמר לפישתן, כמו אריגה או תפירה, אל רק הצמדה של 2 החומרים] ((לשון התוספות מס’ שבת נ”ז ע”ב: “אבל אם אין בתוכן [בכריות] רק גיזי צמר, יכול דמותר אף בהעלאה, שאין חוט התפירה מחבר לבגד כלל, אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן, שהן כיסוי ה”קוטש” משני צדדין, ומתוך כך מתהדק הצמר שבירכתיים, ואין זה חיבור – כחיבור ארוך, או תפירה, או קשירת חבלים” עכ”ל. כלומר – אין זה נחשב, כחיבור צמר ופשתים “יחדיו”, שאותו אסרה התורה.)).

ב. מילא את הכרית בצמר ארוג:

אבל, אם מילאו כרית של פישתן, בחתיכות של בד צמר, ותפרו את שק הפשתן סביב [ואין זה משנה ממה עשוי החוט התופר] אסור לעשות כרית כזאת. ואם נעשתה – אסור להשתמש בה.

וכן, אין הבדל אם החוט התופר, נגע בבדי הצמר והצמיד אותם לשק הפשתן, או שלא נגע בצמר כלל – בכל מקרה אסור ((כיון דחיישינן שמא תיכרך נימא ושתיתחב בין התפירות, שדבר זה מצוי. ט”ז סק”ח.))

ה. כרך חוט פשתן סביב בד הצמר [“ליפוף”]

בגד מצמר, שנקרע ל – 2 חלקים, מותר להצמיד את 2 חלקי הצמר, ולכרוך סביבם חוט מפשתן כדי לחברם, ואף מותר לקשור את החוט בקצהו.

הסיבה: אין זה נקרא חיבור בין בגד הצמר וחוט הפשתן, כיון שיכול למשוך ולשמוט את 2 ראשי בד הצמר, מבלי שיפתח את קשר הפשתן ((שו”ע ש’, סעי’ ג’. וט”ז סק”ה.))

אבל – אם החוט הכרוך מהודק כל כך חזק, עד שאי אפשר להוציא את הצמר מבלי שיתיר את הקשר, הרי זה נחשב חיבור – ואסור.

כרית המכילה שעטנז

פעם אחת אירע שהבחנתי בבית כנסת, בכרית המשמשת לישיבה עבור יהודי מבוגר, בזמן התפילה. בהביטי בכרית עלה בי החשד שמא יש בה שעטנז, אך עקב השעה המאוחרת, לא היתה לי את האפשרות לשאול את הבעלים. נטלתי את הכרית ומסרתיה לבדיקה “במעבדה לשעטנז” (ללא ידיעת הבעלים). בבדיקה אכן נתברר כי הכרית הכילה שעטנז, בד הריפוד היה עשוי צמר, ואילו החוט התופר היה עשוי פשתן. (כמו שמצוי בהרבה מהספות הישנות, שיוצרו לערך עד לשנת תש”מ – 1980).

יידעתי את הבעלים על הימצאות השעטנז, בצער מצד א’ על שנכשל באיסור שעטנז מדרבנן דבר יום ביומו, ובשמחה מצד שני על כך שמיום זה והלאה, יינצל מן האיסור. (ובפרט לאור מה שכתבו חז”ל, כי אין לך דבר המעכב את התפילה ((ואף דמצעים משעטנז אסורים רק מדרבנן, דגזרו שמא תיכרך נימא על בשרו, מ”מ מצאתי למהרא”ל צינץ, שכתב בספרו “מלא העומר”, בפירוש על מגילת אסתר, דאחשוורוש רצה להחטיא את הבאים למשתה באיסור שעטנז וזה לשונו – אסתר א’, ו’ “חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ” וכו’ – “ירמוז שהכלים היו בשעטנז, תכלת – בוץ על מיטות – לומר אף שהיו בדרך הצעה, ואין איסור מן התורה, מ”מ כיון שהיו על מיטות, שהם כרים וכסתות רכים שנכרכים סביב הבשר, כמבואר בפוסקים – היה שעטנז דאורייתא”. עכ”ל.
כלומר – כיון שהמיטות והכריות היו רכים, בוודאי היו עולים ונכרכים על בשרם, והיו עוברים איסור מן התורה. ובפירוש לספרו שם נכתב, דכיון שהשעטנז מרחיק ומטה רחמי הקב”ה מהאדם (“נלוז ומליז”) רצה אחשורוש ברשעותו לגרום שאף אם יחזרו בתשובה על מעשיהם, מ”מ הקב”ה ירחיק ח”ו רחמיו מהם. הרי לנו שאף במצעים, שייך הענין של הרחקת רחמי הקב”ה ואפשר דאף מניעת תפילתו של האדם.)) כמו השעטנז). וכמה עצוב למתבונן בדברים, על כך שחוסר ידיעת הציבור על המקומות בהם מצוי השעטנז ובחומרת האיסור, גורמים למכשולות רבים, ולרבים הנכשלים בו מדאורייתא או מדרבנן פעמים רבות.


40. רמב”ם הל’ כלאי בגדים הל’ י”ח.

41. הר’ יהודא טשזנר שליט”א.

42. רמב”ם הל’ כ”ז.

43. הרה”ג הר’ שלמה גוטפריד שליט”א.

44. ודומה למה שכתוב, בסוף מסכת כלאים: “אותות הגרדין, ואותות הכובסים אסורות משום כלאים”. (אורגים הרוקמים שם הבעלים בחוט צמר, על בגד פשתן. רע”ב).

45. מהספר – “תורת הבגד”, פרק י’.

46. כיון שאין חוט אחד מתבטל, אפילו באלף.

47. ספר “תורת הבגד”, בשם הפמ”ג או”ח סי’ י”ג מ”ז סק”ב.

48. דרך אמונה ס”ג ל”ז.

49. “תורת הבגד” פ”י.

50. “דרך אמונה”, ס”ק קכ”ה.

51. “דרך אמונה” ס”ק קכ”ט. ועל זה נאמר “אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'”.

52. “דרך אמונה”, ס”ק קכ”ו.

53. “דרך אמונה”, ס”ק קל”ח.

54. “דרך אמונה”, ס”ג מ”ח.

55. כנ”ל.

56. בירושלמי “אהלים אין בהן משום כלאים”.

57. מרדכי פ”ק דביצה, ו”הגהות אשרי” שם.

58. על פי הפ”ת, ש”ו סעי’ א’.

59. פתחי תשובה סי’ ש”ו סעיף א’.

60. מרדכי ספ”ק דיו”ט, בגר”א סעי’ ב’.

61. ש”ך סק”ב. ומדובר שישנה אפשרות להתחכך בבד הסוכה, וליהנות מחיכוך זה.

62. “דרך אמונה”, ס”ק ס”ה.

63. גליון המהרש”א יו”ד סי’ ש”א סעי’ י”א, בשם שו”ת “באר עשק” סי’ נ”ד.

64. אפוד – שמות כ”ח ו’: “ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר, מעשה חושב”.

חושן – שמות כ”ח ח’: “וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, זהב תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר”.

יריעות המשכן – שמות כ”ו א’: “ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני, כרובים מעשה חושב תעשה אותם”.

הפרוכת – שמות כ”ו ל”א: ועשית פרוכת תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר, מעשה חושב יעשה אותה כרובים”.

אבנט – שמות ל”ט כ”ט: “ואת האבנט שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, כאשר ציוה ה’ את משה”.

וביארו המפרשים: תכלת – צמר צבוע בדם חילזון. ארגמן – צמר צבוע בצבע אדום.

תולעת שני – צמר צבוע בצבע בורדו. ושש – הוא פשתן.

ובירושלמי פ”ט הל’ א’: אין הכהנים לובשין לשמש במקדש, אלא צמר ופשתים. ומשמע משם, דהוא בדווקא. כלומר – שהתורה הקפידה שהכהנים ישרתו דווקא בבגדי שעטנז, ולא באחרים.

ומנין שבגדי כהנים כלאים הן? שם בירושלמי, אמר ר’ זעירא: כתיב – “כתונת בד קודש ילבש”, בד שהוא עולה יחיד (כלומר שצמח הפשתן מיוחד בכך שעולה בד בבד כלומר יחידי, שאין שני קנים עולים מגרעין אחד של זרע פשתן. אלא קנה אחד יוצא מכל גרעין. פי’ “פני משה” שם). ושואלת הגמ’ התם – והרי צמר עולה יחידי? ומתרצת – פירש בקבלה – “ולא יעלה עליהם צמר, בשרתם בשערי הפנימית וביתה”, הא מבחוץ מותר לעלות עליה. ובאר ה”פני משה” שם – בגד הפנימי הינו הכתונת, והיא אסורה בצמר, אבל מבחוץ, היינו בגד חיצוני כמו האבנט בכהן הדיוט, והאפוד וחושן המשפט בכהן גדול, שלובשים אותם על בגדים הפנימיים – מותר שיהיו משעטנז.

65. בענין היריעות העשויות כיסוי המשכן נטעים, דכתב ה”פתחי תשובה” בסי’ ש”א סק”א בשם המ”א, דאין לתלות בסוכה בד משעטנז, אלא אם כן גבוה ואין אדם יכול להשתמש בו, אבל אם תלוי בגובה האדם – אסור, דחוששים שמא יתחמם בו. ופשוט דיריעות המשכן, אף דהיה בגובה פניו של אדם, וכן הפרוכת המבדילה, בין הקודש – לקודש הקדשים, אף דהיתה גם בגובהו של אדם – פשוט שאין לחשוש שהכהנים יבואו להתחמם או להשען ולהתחכך בהן, דדומה למה שכתב בט”ז ש”א ב’, דרוב העולם נוהגים היתר לשבת בעגלות המכוסות בשעטנז, כיון שסומכים על עצמם, שירחיקו עצמן מלגעת בצדדי העגלה, והכא נמי – כיון דכהנים זריזין הם, ירחיקו עצמן.

66. שעטנז = “נלוז ומליז” – מרחיק ומטה רחמי הקב”ה ממנו.

67. לשון השו”ע שם: “אין אסור משום כלאים, אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון: הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה, ובגדים שמחפים בהן השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם. אבל: צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם, לצרור בהם מעות או תבלין, וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם – הרי אלו מותרים, אע”פ שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך” וכו’.

68. ט”ז סק”י.

69. שו”ע ש”א י”ב, והוסיף שם שהנאה שלא יכווה, נחשב כמו הנאה שלא יתקרר, כלומר מניעת חום וקור שווים לענין זה.

70. רמ”א סי’ ש’, סעי’ ג’.

71. תורת הבגד.

72. כיון שאין דרך חימום, בכל אלו.

73. סי’ ש’ סקי”א.

74. והוי “פסיק רישא” – ש”ך סי’ ש’ ס”ק י”ב. והרמ”א הביא שיש מתירין בזה, כיון שאינו מתכוין ללבישה.

75. ט”ז, ש”א סק”ט.

76. שו”ע, ש”א ז’.

77. שו”ע ש”א י’.

78. לרמב”ם ושו”ע – לבדים רכים אסור מדאורייתא, וקשים – מדרבנן. ולשאר הפוסקים: רכים – מדרבנן, וקשים – מותר לגמרי.

79. כל ששת המקרים הנ”ל – מובאים בשו”ע סי’ ש’ סעי’ א’. ומקורם ברמב”ם.

80. ט”ז סי’ ש’ סעי’ ב’.

81. ובגליון מהרש”א שם, הביא בשם ס’ באר עשק סי’ נ”ה – דכל שאינו קשר לענין שבת, דהיינו – קשר שעשוי ל – 7 ימים, או קשר של אומנין – אינו קשר גם לענין שעטנז.

82. ט”ז ש’ ס”ק ג’ – כשיטת הרמב”ם, ואף שלגבי איסור קשירה בשבת פסק הרמב”ם שצריך 2 תחיבות מחט וקשירה, כלומר שיעשה קשר בכל אחת מהקצוות של החוט, כדי שהחוט לא ישמט מהבד, ובלי קשירה פטור. מכל מקום כלאים שונה, כיון שבכלאים כתיב – יחדיו, וכל צד חיבור שבעולם לא יהא להם, אך בשבת צריך – מלאכת מחשבת ודבר המתקיים. ט”ז.

83. י”א ברמ”א, ש’ סעי’ ב’. וכתב המ”א סימן י”א ס”ק י”ג, דאף לדיעה זו דתחיבה אחת עם קשר אינו אסור, הינו קשר אחד, אבל אם תחב פעם אחת וקשר 2 קשרים, מ – 2 קצוות החוט, אסור לכו”ע. וראייתו דאל”ה איך אסרה התורה כלאים בציצית? הלא שם יש תחיבה אחת וקשר מבחוץ. פתחי תשובה סק”ב.

ועד כתב שם, בשם שו”ת חוות יאיר – דאף לדיעה זו ברמ”א, אם תחב 3 תחיבות בלי קשר, לכו”ע אסור.

84. והוא הדין לשק. ושק יותר קל מכרית, כיוון שלא נחשב כלל לבגד. ט”ז סק”ו.

85. רמ”א סי’ ש’ סעי’ ג’.

86. שהרי כתב ברמב”ם, שאפילו אם רק שם חתיכות צמר וחתיכות פשתן, בתוך שק וקשר אותו – הרי זה אסור, וכל שכן כאן.

87. “תורת הבגד”. פרק י’.

88. לשון התוספות מס’ שבת נ”ז ע”ב: “אבל אם אין בתוכן [בכריות] רק גיזי צמר, יכול דמותר אף בהעלאה, שאין חוט התפירה מחבר לבגד כלל, אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן, שהן כיסוי ה”קוטש” משני צדדין, ומתוך כך מתהדק הצמר שבירכתיים, ואין זה חיבור – כחיבור ארוך, או תפירה, או קשירת חבלים” עכ”ל. כלומר – אין זה נחשב, כחיבור צמר ופשתים “יחדיו”, שאותו אסרה התורה.

89. כיון דחיישינן שמא תיכרך נימא ושתיתחב בין התפירות, שדבר זה מצוי. ט”ז סק”ח.

90. שו”ע ש’, סעי’ ג’. וט”ז סק”ה.

91. ואף דמצעים משעטנז אסורים רק מדרבנן, דגזרו שמא תיכרך נימא על בשרו, מ”מ מצאתי למהרא”ל צינץ, שכתב בספרו “מלא העומר”, בפירוש על מגילת אסתר, דאחשוורוש רצה להחטיא את הבאים למשתה באיסור שעטנז וזה לשונו – אסתר א’, ו’ “חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ” וכו’ – “ירמוז שהכלים היו בשעטנז, תכלת – בוץ על מיטות – לומר אף שהיו בדרך הצעה, ואין איסור מן התורה, מ”מ כיון שהיו על מיטות, שהם כרים וכסתות רכים שנכרכים סביב הבשר, כמבואר בפוסקים – היה שעטנז דאורייתא”. עכ”ל.

כלומר – כיון שהמיטות והכריות היו רכים, בוודאי היו עולים ונכרכים על בשרם, והיו עוברים איסור מן התורה. ובפירוש לספרו שם נכתב, דכיון שהשעטנז מרחיק ומטה רחמי הקב”ה מהאדם (“נלוז ומליז”) רצה אחשורוש ברשעותו לגרום שאף אם יחזרו בתשובה על מעשיהם, מ”מ הקב”ה ירחיק ח”ו רחמיו מהם. הרי לנו שאף במצעים, שייך הענין של הרחקת רחמי הקב”ה ואפשר דאף מניעת תפילתו של האדם.

פרק ז

אינדקס

פרק ט

2 תגובות

  • מאת טל אהרון:

    שלום עליכם
    רציתי לברר מה הדין אם אני מוכר בגדים שיש חשש של שעטנז.אבל אני בתור המוכר איני יודע בבירור.ואני מוכר את הבגדים בחנויות בחו”ל כך שרובם גויים אך קיים מחשש שנקנו ממני יהודים.מה הדין?
    והאן יש במכירה גם איסור הנאה של שעטנז
    תודה רבה

  • מאת הרב מאיר יצחק וינד:

    הואיל ורוב הבגדים היום אינם שעטנז, אתה רשאי לתלות פתק במקום ניכר שבגדים אינם בדוקים מחשש זה וכל אדם שקונה ממך בגד הברירה בידו אם ירצה לקיים מצותו. זה שרוב הקונים גויים אינו פתרון מספיק שכן אני משוכנע שיש מספיק אנשים שאתה יודע שהם יהודים ואף הם קונים אצלך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים