לתרומות לחץ כאן

דין חינוך ב'קריאה' ב'ספר תורה' לילדים

הרב צבי קופמן

תשובה: בגמרא בעירובין (מ, ב) כתוב, שאי אפשר לברך ברכת הזמן ביום הכיפורים, כיון שנאמרת על הכוס, ומיד שאומרה חלים עליו דיני היום, ושוב אינו יכול לשתות, ואף אינו יכול לתת לקטן לשתות כיון שיש לחשוש דילמא אתי למסרך, והיינו שיתרגל הקטן בשתייה זו ביום כיפור ויחשוב שכך עושים שמברכים על הזמן ושותים, ועלול לנהוג כך גם כשיגדל. ובתוספות שם (ד"ה דילמא) הביאו את דברי רבינו שמואל, שדוקא בדבר הנעשה בזמן קבוע חוששים דלמא אתי למיסרך, אך אם אירע ברית מילה בט' באב או ביום כיפור, שזה אירוע אקראי בעלמא לא חיישינן, וכן היה מעשה שהייתה חופה בעשרה בטבת ונתנו לתינוק לשתות את הכוס של הקידושין.

וברשב"א הוסיף עוד כלל, שדוקא בדברים כעין הכוס של יום הכיפורים, שאנו משקין את הקטן מחמתינו ולא לצרכו, אומרים שחיישינן לדילמא אתא למסרך, אך היכן שזה לצרכו של הקטן אין אומרים חשש זה, והביא ראיה לדבר ממה שמאכילין קטן בידים ביום הכיפורים.

והנה על הכלל שהביא התוספות, הקשה הרשב"א קושיא חמורה, ממה שמצינו במסכת שבת (קלט, א) מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל – אתי למיסרך. וחזינן שם להדיא, שאסרו בכשותא בכרמא לתת לתינוק ישראל מלזרוע כיון שעלול להתרגל בזריעת כלאיים, ואף שזה דבר אקראי, ולא בזמן קבוע.

וראה בריטב"א שיישב את שאלתו בטוב טעם, שמה שאמרו התוספות שבדבר שאין זמנו קבוע אין לחשוש שיתרגל, זהו רק לצורך דברי מצוה, וכגון המעשה של הברית מילה בעשרה בטבת. אמנם בדבר הרשות וכגון בזריעת כלאיים שאין בזה שום מצוה, מודים התוספות שאפילו בדבר שאינו קבוע חיישינן דילמא אתי למסרך, ואזלא לה קושיית  הרשב"א. ועוד כתב לתרץ בבית יוסף (אורח חיים תקנט, ז), שמה שמצינו שאסרו מלתת לקטן לזרוע כשותא בכרם, אין זה נחשב לדבר אקראי, כיון שאם נתיר בכשותא על ידי תינוק ישראל יבוא לעשות כן בזריעה של כל שנה ושנה ולכן נחשב לקבוע, מה שאין כן במילה בתשעה באב או ביום הכפורים שאינה דבר מצוי המזדמן בכל שנה.

ונפקא מינה העולה מבין  התירוצים, בדבר הרשות הנעשה באקראי, שלדעת הריטב"א אסור שיעשהו הקטן, ולדעת הבית יוסף אין לחשוש לזה וכפי שאין חוששים בדבר מצוה הנעשה באקראי.ובבית יוסף שם הביא דברי מרדכי ישן (מרדכי השלם סי' תשכז עמ' פח) שמה שחיישינן למיסרך הני מילי בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו וכדמשמע במסכת שבת גבי זרע כשותא בכרמא, אך בקטן פחות מכך אין כלל מקום לחשוש. ולדבריו אפשר לומר חילוק נוסף, שמה שמצינו שבדבר הרשות אף בדרך אקראי אסור שיעשה הקטן, זה רק בקטן כזה שכבר שם אל ליבו, אך קטן שעדיין לא שם אל ליבו יתכן ומה שאסרו אצלו זה רק בדרך קבע, אמנם בדרך אקראי  יש מקום להתיר.

ואם נבוא עתה לדון בנידון דידן, אם נאמר שזה נחשב לדבר מצוה כיון שיש בזה חינוך, לכולי עלמא שרי כיון שזה דרך אקראי, ודרך אקראי בדבר מצוה התירו. אך אם נאמר שזה מיקרי כדבר הרשות כיון שאין חייבים בזה וזה נעשה מבחירה, לדעת הרשב"א והריטב"א יהיה אסור אף שזה אקראי כיון שזה דבר הרשות, ולדעת בית יוסף יהיה מותר כיון שאין לחשוש שיעשו כן כל שנה לאותם ילדים. ואפשר שגם לרשב"א יהיה מותר שהרי הוא עצמו כתב, שרק היכן שזה לצורך הגדול חוששים לדילמא אתי למיסרך, אך כשזה לצורך הקטן לא חוששים לזאת, והנה כאן ודאי שזה נחשב לצורך הקטן וחינוכו שהרי מה יש לגדול רווח בזה. ואם נאמר כדעת המרדכי, אפשר שלכולי עלמא שרי, כיון שילדים אלו לא נחשבים מספיק שמים על לב להבין בהלכות שיבואו לטעות מחמת זה בגדלותם. וראה בתרומת הדשן (סימן קכה) שכתב כעין זה, שמותר להאכיל קטן מצות בערב פסח אם אינו מבין את הניסים והנפלאות שביציאת מצרים. והרי שבדברים אלו מודדים כל דבר לגופו את הדעת הנצרכת, ואפשר שלגבי דיני ספר תורה וכדומה ילדים בגיל זה אינם מבינים די בכדי שיזכרו וילמדו מזה לגדלותם.

ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים ה, ט) הביא לדון בדבר התינוקות שמציירין בדיו ובצבע צורת לבנה וחמה, וכתב שאם יש ממש דמיון להלבנה ולחמה, שאנשים גדולים שרואים זאת יאמרו שהוא צורת חמה ולבנה, יש לאוסרם לאלו שבאו לחינוך. שהרי בין הש"ך (יורה דעה, קמא, ח), ובין הט"ז (שם, סקי"ג), כתבו דגם צורת חמה ולבנה כפשוטן אסור לעשות. ולא כהרמ"א (שם סעיף ג) שרק צורות המתיחסות לחמה וללבנה ממש, נאסרות, אלא גם כפשוטן. אמנם זהו רק כשיש דמיון ממש, ואם לא כן אינו כלום. אך סיים דבריו, שמכל מקום לא טוב ללמד לתינוקות לעשות ציורי חמה ולבנה, שהרי רוצים שילמדו ברוב זמן לעשות ציורים הדומים ממש, שזה הא הוא דבר אסור. ולמה לנו ללמד דבר, שכאשר ידעו לציירו היטב נאסור להם.

ומדבריו עולה, שגם בדבר שכרגע אין איסור כלל ואף אינו דומה לאיסור, מכל מקום אין ראוי להרגיל קטנים בדבר שיש בו פרטי דינים האסורים. ואם כן ודאי שגם בנידון דידן צריך לשקול היטב האם להכנס לחששות כאלו היכן שאין הכרח, שהרי יתכן וילמד מהם לגדלותו, אך יש מקום לחלק שהרי בתשובה הנ"ל במעשה ציור הלבנה והחמה אין שום תועלת לילד כלל ולכן אסר, אך כאן שעושים זאת לחינוכו ולצורכו אין זה בגדר הנ"ל שהרי סוף סוף אין כרגע איסור וכל מה שעושים זה כדי להתלמד ולהתחנך במצוות ולכן יש מקום להתיר.

וראיה לדבר ממה שכתוב במסכת ראש השנה (לג, א), שאין מעכבין התינוקות מלתקוע. וביאר רש"י שאין חוששין לבל תוסיף כיון שיש בזה חינוך לתינוקות, והרי שאף במקום של חשש דאורייתא מתירים משום חינוך. וביותר כתוב שם בגמרא, שכשהגיעו לגיל חינוך תוקעין להתלמד אף בשבת, ומה שנאמר שאין מעכבין זה קודם גיל חינוך. וכן הביא ראיה משם בשו"ת הרשב"א (חלק א, צב), שהיכן שזה לתועלת הקטן וחינוכו מותר שיעבור על איסור דרבנן. ועיין בשו"ת רעק"א (מהדו"ק טו), שאף מטלטל הקטן לבית הכנסת סידור כדי להתפלל, כיון שזה לצורכו ולהתחנך במצוות. וכן התיר בשו"ת חתם סופר (חלק ו, יג) כשעושה הקטן עבור עצמו ולהתחנך. וראה במגן אברהם (שמג, ג) שהביא דעת רבינו ירוחם, שבשביל לחנך מותר להאכיל לקטן אפילו איסור תורה. וראה בשו"ת חתם סופר (חלק א, פג) שהתיר לתת קטן שוטה לבית חינוך לשוטים אף שיאכילוהו שם מאכלות אסורות, וזאת כיון שרק על ידי כן יש סיכוי שיגדל וישתפה משטותו ויבוא לכלל מצוות ויש לזה גדר חינוך.

העולה מכלל הדברים שנראה שיש להתיר את עצם הענין כיון שזה לתועלת הקטנים וחינוכם, ומסתבר שאף לברך יהיה מותר וכפי שמותר לתת להם איסורים כדי לחנכם, אמנם יש להסתפק אם מותר לעשות זאת בספר תורה אמיתי, שכיון שיכולים להתחנך בלעדיו ויש בזה ביזוי קצת, אפשר וראוי להחמיר בזה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *