התכלת בציצית – החילזון הנעלם

הרב שמואל ברוך גנוט
י"ח סיון ה'תשע"א

החלזונות בים המלח

אנו פוגשים אותם מידי פעם, את אותם היהודים שבחוטי ציציותיהם המתבדרות אנו רואים חוט אחד כפול שתיים, הצבוע בצבע כחול- תכלת. רובם משתייך למגזר הדתי לאומי או לחסידי ראדז’ין או לקבוצות מסוימות מברסלב, ועוד קהילות קדושות ויקרות. חוטי התכלת הינם מצווה מדאורייתא, מצווה מפורשת בתורה, אותה אנו קוראים בסוף פרשת השבוע שעבר, פרשת שלח. אם כן, מדוע כמעט ולא תמצאו יהודים נוספים הלובשים ציצית עם פתיל תכלת? להיכן נעלמה לה התכלת הכה- מיוחדת הזאת, שהיוותה בעבר הרחוק חלק אינטגרלי ממצוות הציצית?

חז”ל הקדושים אמרו לנו שאת צבע התכלת צובעים מדמו של החילזון ורק ממנו ניתן להנפיק את צבע התכלת הכשר לציצית. רבותינו הסבירו לנו שמראה גופו של החילזון דומה לצבע הים ולתכול הרקיע (וציצית הרי נועדה לזכרון הקב”ה, שכן אמרו חכמים שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד- ספר היראים). חז”ל מעידים שהחילזון דומה לדג, הרמב”ם קורא לו בשם “דג” ורש”י מכנה אותו בשם “תולעת”. בדברי הראשונים מצאנו שישנם שכינוהו בשם צדף או חילזון, כמו החילזון הנראה בימינו (בהם שיחקו הילדים כשעוד היו שדות פורחים עם פרחי חצב צהובים וחלזונות…). המדרש מספר שיש לחילזון נרתיק בו אוצר ושומר הוא את דמו המלכותי, וככל שהחילזון גדל, כך הנרתיק והדם שבתוכו, גדל עמו. האם לחילזון יש עצמות וגידים? יש על כך מחלוקת בין מפרשי הירושלמי. הר”ן כותב שגופו של החילזון אטום ואין לו בכלל איברים.

כאשר חילקו את ארץ ישראל לכל השבטים, זכה זבולון באזור הימים והנהרות שבארצנו הקדושה. הגמרא מספרת שזבולון הגיע לפני הקב”ה והתרעם על חלקם של בני שבטו: “לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. לאחיי נתת ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!”. השיב לו הקב”ה: “כולם צריכים לך על ידי חילזון”. הקב”ה הבטיח לזבולון שכולם יצטרכו את החלזונות, שיצאו מתוך אדמותיו או מתוך הים שלו (יש על כך מחלוקת האם החילזון יצא מהאדמה או מהים). ואל דאגה, אמר ה’ יתברך לזבולון, כל מי שייקח ממך את אוצרותיך מבלי לשלם, לא ירוויח מאומה מעסקיו. וכך היה. לדברי הגמרא בשבת, מצאו חלזונות רבים בין צור לחיפה, והראשונים כתבו שהחלזונות שהו בים המלח. ורגע, אם חיפשתם חלזונות בים המלח ולא מצאתם אותם כעת, הרי שלדעת הרדב”ז תוכלו למצוא אותם עד היום הזה בים סוף (“ואפשר שעד היום הוא מצוי, אלא שאין מכירים אותו”).

אביי שאל את רב שמואל בר רב יהודה: “תכלת זו, איך אתם צובעים אותה?!”, השיב לו רב שמואל בר רב יהודה: “אנו מביאים דם חילזון וסממנים ושמים אותם בדוד ומרתיחים אותו. לוקחים מעט צבע בקליפת ביצה, ובודקים אותו בגיזת צמר, וזורקים את אותה ביצה ושורפים את הצמר”. שיטת צביעה זו דומה מאד לשיטת הצביעה עליה הצביעו חכמי יוון ורומא. אריסטו ופליניוס הזקן תיארו את תהליך הצביעה של דם החילזון, בכך שמוציאים את ווריד השבלול ומוסיפים לו מלח. מחממים אותו בדוד עופרת, ביחס של 50 ליטר צבע לכל 6 גלוני מים, ובחום בינוני ותמידי, על ידי צינור המובא מתנור במרחק מה. פעולה זו גורמת להשלת חלקי הבשר הקשורים לווריד. לאחר תשעה ימים מסננים את מימי הדוד ולוקחים צמר שטוף ונקי וטובלים אותו בתמיסה שיצאה ממנו. גם בימינו ניסו חוקרים לשחזר את אותה השיטה והם הצליחו להפיק בעזרתה צמר צבוע כחול ויפה.

לא פשוט בכלל לחבר את הצבע של החילזון אל הצמר. ד”ר ברוך סטרמן, המתמחה בתחום, מסביר, בבטאון אחת מעמותות ‘התכלת’ הפועלות בארץ, שתכונת העמידות של הצבע מהווה מכשול בדרך לצביעת הצמר, אך כאשר הצבע נקלט, הוא נהיה צבע עמיד ביותר וכמעט שום דבר אינו מפריע לצבע להישאר בצמר וקשה להפרידו. בימי קדם “חיברו” את הצבע לצמר באמצעות תהליך תסיסה, כשבשרו של החילזון וחלקי הצבע שבו חוממו על אש קטנה במשך מספר ימים. החיידקים החיים על בשר החילזון היו מתסיסים את הצבע ו”מחזרים” אותו. הצבע נמס במים ואז הצמר יכל לקלוט אותו וגם הקשרים הכימיים שהיו בו נחלשו עד כדי כך, שחשיפה לשמש סילקה את גוון הארגמן ממולקולות הצבע שהיו בשבלול ונשאר בו רק צבע כחול ויפהפה, שהוא התכלת.

חז”ל הקדושים הסבירו לנו, שנהגו לצוד את החילזון ולפצוע אותו מיד, להוציא את הדם עוד בחייו של השבלול, כדי שתהיה מראית צבעו צלולה יותר, כי הדם החי טוב מדם של מת. רבא האמורא אמר בגמרא שיהודי שפוצע חילזון בשבת קודש, אינו חייב על “נטילת נשמה”, כי אדרבה, פוצעי החילזון התכוונו לשמור את החילזון בחיים בשעת הוצאת דמו, כי דם של חילזון מת פחות מוצלח מדם של חילזון חי. ד”ר ברוך סטרמן, שחקר את הנושא, מסביר את דברי חז”ל בכך, שהחילזון צובר את התרכובות, ההופכות לצבע התכלת, בתוך בלוטה, הנמצאת במערכת העיכול שלו. “כדי שהתרכובות יהפכו לצבע יש צורך בשני מרכיבים נוספים”, מסביר ד”ר סטרמן, “אנזים הנקרא פורפורייז, שגם הוא מצוי בתוך השבלול וגם האוויר. אנזים זה נרקב די מהר אחרי מותו של החילזון ולכן צריך להוציא את הצבע ולחשפו לאוויר כל עוד השבלול חי, או סמוך מאד למותו. לכן אמרו חכמים, שאין בפציעתו של החילזון משום חיוב נטילת נשמה בשבת, כי הריגת השבלול תגרום לקלקולו של תהליך הצביעה”.

להיכן נעלמו החלזונות?

אם דורות על גבי דורות השתמשו היהודים בחלזונות וידעו להפיק מהם את צבע התכלת, הרי שבתקופה הרומאית העתיקה החלו בני המלוכה הרומאים לשמור בקנאות את החלזונות לעצמם. בני המלכות הרומאים שמו את עיניהם על צבע התכלת היפה והמיוחד והם השתמשו בו רק לעצמם. הצבע ההלכתי הפך למונופול ממשלתי והמשטרה הרומאית עצרה שני שליחים יהודים מארץ ישראל, שהבריחו בלי רשות הממלכה, תכלת לבני הקהילה היהודית בבבל, כפי שמספרת לנו הגמרא בסנהדרין (יב,א). בשנת 500 לספירת הנוצרים עדיין השיגו היהודים תכלת, כמובא בגמרא (מנחות מג,א), אך לאחר מכן, באיזו שהיא תקופה, חדלו לייצר תכלת מחלזונות. הרב הראשי הגרא”י הרצוג זצ”ל, שעסק רבות בנושא התכלת וניסה לפרסם חלזון ‘משלו’, שיער לפי חשבונותיו הוא ש”בתי החרושת לתכלת” נהרסו בשעת הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירת הנוצרים (לפני 1373 שנה). לדעת רבנו הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ”ל, נעלמה התכלת בסוף המאה ה-5 לספה”נ ויש כאלו שטוענים שעד נפילת העיר קונסטנטינופוליס בידי המוסלמים עדיין אפשר היה להשיג חלזונות וצבע תכלת.

לאחר שהחילזון ובתי החרושת ליצור צבע התכלת שבו נכחדו מהעולם, נשכח אט אט מקורם של החילזון והתכלת. כבר במדרש תנחומא בפרשתנו אמרו חז”ל שהתכלת נגנזה ונעלמה ולכן היו גדולי תורה שסברו שאנו מנועים מלהשתמש בתכלת, גם אם נמצא אותה, כי הרי חז”ל כתבו שהתכלת נגנזה. אך גדולי תורה אחרים, כמו הגרי”מ טיקוצ’ינסקי זצ”ל (בעל “לוח ארץ ישראל” ועשרות ספרים נוספים), טענו שהפשט בדברי המדרש הוא, שהתכלת נכחדה ונעלמה אט אט, ולא שנגנזה בבת אחת, וגם שהמדרש לא התכוון לומר שאסור להשתמש בתכלת, אם נמצא אותה היכן- שהוא.

האדמו”ר מראדז’ין זצ”ל: “מצאתי את החילזון!”

במשך מאות רבות של שנים לא השתמשו בעם ישראל בצבע התכלת, מחוסר מידע על החילזון. עד שקם לו הגאון רבי גרשון חנוך ליינר זצ”ל, האדמו”ר מראדז’ין, שטען שמצא את החילזון ההלכתי שלנו. לדעתו, החילזון הוא דג הדיונון, דג הדיו. הרבי מראדז’ין הוכיח את משנתו באין ספור טיעונים, הפרושים על פני שלושת ספריו “פתיל תכלת”, “עין התכלת”  ו”שפוני טמוני חול”. הרבי סבר שכל הסימנים המופיעים במדרשים ובדברי חכמינו תואמים לדג הדיו והוא החל לצבוע אלפי ציציות בצבע הדיונון, כאשר חסידיו וגם יהודים רבים אחרים מצטרפים לרעיון החדש ומתחילים ללבוש ציציות וטליתות, צבועים בצבע דג הדיו. כעבור תקופה עבד הגרי”א הרצוג על עבודת דוקטורט, שעסקה בחילזון ובתכלת והוא טען, בהוכחות משלו, שהדיונון של הראדיז’נער אינו החילזון האמיתי. לדבריו של הרב הרצוג החילזון הוא שבלול בשם מורק טרונקולוס (Murextrunculus), הנקרא בעברית הארגמון קהה קוצים. הפקת הצבע משבלול זה נתגלתה ע”י זואולוג צרפתי,אנרי לאקייז דותיאיירז, בשנת 1857. אך הרב הרצוג התאכזב ממנו בגלל שהצבע שנתקבל היה ארגמן ולא הכחול- אינדיגו הנדרש לתכלת.

בעיה זו שהרב הרצוג נתקל בה, באה על פתרונה על ידי תגלית מקרית של פרופ’ אוטו אלסנר ממכון שנקר ברמת גן. הוא גילה, שהנוזל המוצא מבלוטת השבלול, ההופך לצבע הארגמן אחרי שהוא נחשף לאוויר, הופך לכחול אינדיגו בהיר כאשר הינו נחשף לאור השמש בשעת הצביעה. רבים ממאות היהודים המטילים תכלת בציציותיהם כיום, צובעים את פתילי התכלת בצבע שמופק משבלול המורקס טרונקולוס (חוץ מחסידי ראדז’ין ועוד יהודים, הממלאים אחרי דברי האדמו”ר שהדיונון הוא החילזון האמיתי).

לדעת העוסקים בתחום (וישנם הרבה ‘משוגעים לדבר’), בים התיכון ישנם שלשה מינים ממשפחת הארגמונים הבאים בחשבון כחלזון שעליו דיברו חכמינו:  הארגמון קהה-קוצים (טרנקולריאופסיס טרנקולוס). או ארגמון חד-קוצים (מורקס ברנדריס)  או ארגמונית אדומת-הפה (צ’ייס היימסטומה). הצבען העיקרי בשניים האחרונים הוא דיברומואינדיגוטין, כלומר מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום. הגוון המתקבל בבלוטה לאחר החשיפה לשמש הוא אדום-סגול עז. בארגמון קהה-הקוצים יש בנוסף לצבען הנ”ל גם אינדיגו (גוון כחול), והתערובת יוצרת סגול מתון יותר. כדי להגיע לגוון כחול “טהור”, על הצבע לעבור תהליך בו הברומים מתפרקים, ואז נשאר אינדיגו “טהור”. לכן תהליך זה הוא קל יותר בדם הארגמון קהה-הקוצים, שבו מלכתחילה יש אחוז מסוים של אינדיגו. בבתי הצביעה בצור ובצידון, קונכיות חדי-הקוצים ואדומות-הפה נמצאו מעורבים יחד, כאשר קונכיות קהי-הקוצים היו בערמה לחוד.

לפני מספר שנים החל הרב אליהו טבגר בירושלים לצבוע ציציות בארגמון קהה-קוצים לשם ציצית, והחלו הוא ועוד אנשים אחדים ללבוש ציצית עם תכלת. בשנים האחרונות החלו במכירת התכלת בכמויות גדולות יותר, כאשר בכל שנה בפרשת שלח מופצים בבתי הכנסיות שלל חוברות על כל מיני סוגים של תכלת…

אז מדוע לא תכלת?

לא רק היום ישנה התנגדות עזה בקרב גדולי הדור ללבישת התכלת. האדמו”ר מראדז’ין עצמו כבר נתקל בהתנגדותו של רבנו הגדול בעל ה”בית הלוי” זצ”ל. הראדז’ינער שלח את דבריו לרבי יושע בער זצ”ל וה”בית הלוי” שלל בכל תוקף את השימוש בצבע התכלת שלו. מה בדיוק טען ה”בית הלוי”? השו”ת המקורי של ה”בית הלוי” בעניין, אבד בצוק העיתים ויש לנו על כך שתי גרסאות חשובות. בהקדמה לספרו ‘עין התכלת’ מביא הראדז’ינר שה’בית הלוי’ טען לו שהרי הדג שהוא דיבר עליו הייה ידוע כל השנים, ואם בכל זאת אף אחד לא השתמש בו לצביעת התכלת, הרי זה כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי דג זה וצבעו איננו החלזון והתכלת, למרות  שיש בדג זה את כל הסימנים שסימנו בו חז”ל.  כי אפילו נרבה כחול ראיות,  לא יועילו הראיות נגד הקבלה והמסורה.רק אחרי שיתברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה.

לפי גירסה אחרת, שנשמעה ממשפחתו של ה’בית הלוי’, אזי כשחידש האדמו”ר מראדזין את ענין התכלת, ענה לו הגאון בעל בית הלוי, שמאחר שנפסקה המסורה בדבר זיהוי החלזון, שהרי זה כמה דורות שאין אנו יודעים מהו דג החלזון,  אם כן, גם אם נצליח לשחזר ידיעה זו ע”י הוכחות טכניות מדעיות ומופתים ברורים, מכל מקום לא תוכל ידיעה זו להיכנס עוד בכלל המסורה, ואל  לנו לפסוק בדבר לפי ידיעה מדעית בלי מסורה הלכתית. לכן אנו גם לא נחמיר וניקח את הצבע הזה בתור ‘חומרא’, כי לא עושים דברים נגד המסורת התורנית שלנו, נקודה.

החרו החזיקו בהתנגדות רוב מניין ובנין של גדולי הדורות, ולכן עד היום לא תמצאו הרבה ציציות עם תכלת בריכוזי הציבור החרדי. וכל זאת מדוע? אנסה להסביר במילים שלי, במילים פשוטות, את עמדת גדולי ישראל בעניין.

לכאורה, אלו שצובעים את הציציות שלהם באחד מצבעי התכלת הנ”ל טוענים נכון. הם אומרים שתכלת היא מצווה מן התורה, חלק בלתי נפרד ממצוות ציצית. אם כן, מה אכפת לנו לנסות? אם לא יועיל- לא יזיק, ואולי זה גם “ספק דאורייתא לחומרא”? מה, בעצם, אכפת לנו לשים חוטי תכלת בציציות שלנו?

יש כאן שלוש תשובות יסודיות מאד, חשובות וברורות, וטובות הן להבהרת ההשקפה התורנית שלנו בעניינים רבים:

אי אפשר לקבוע את ההלכה לפי דמיון מציאותי, כזה האומר שאם חז”ל נתנו 10 סימנים לתכלת ולחילזון, אזי אם מצאנו 10 סימנים דומים בחילזון פלוני או אלמוני,  הבה ונשתמש בו. כל דבר שאין לנו מסורת ברורה עליו, דור אחרי דור, במשך שנים, לא נוכל לקבוע שזהו החילזון עליו דיברה התורה, כי קודם כל, נוכל להתבלבל ולבלבל, להמציא ולטעות, מאד לטעות.

נדמיין לעצמנו מדינה מסוימת בעולם, שאנשיה למדו את הפסוקים ואת הגמרות על צורתו של האתרוג. הם לא יודעים מהו אתרוג, אך הם יודעים שהוא “פרי הדר”, טעם עצו ופריו שווה, הוא גדל באילן 2-3 שנים וכשחונטים את פירותיו אזי פירותיו הגדולים של שנה שעברה עדיין קיימים על העץ. כל הסימנים הללו הם סימני האתרוג, כמובא בגמרא, וכעת, נסו להחליט על פי הסימנים האלו מהו אתרוג. אם לא תהיה לכם מסורת מאבא וסבא מהו אתרוג, אין סיבה שלא תיקחו לימון או תפוז במקום אתרוג… יש להם, ולעוד כמה מפירות ההדר, את אותם סימפטומים שהגמרא הצביעה עליהם, כמאפייני האתרוג. אז אם היינו סומכים רק על סימני חז”ל ולא על המסורת, היינו מגיעים ליום טוב ראשון של סוכות עם תפוז או קלמנטינה, במקום עם אתרוג…

סיבה שניה היא, שאם היינו, למשל, סומכים על השערותיו של כ”ק האדמו”ר מראדז’ין זצ”ל וכל עם ישראל היה נוהג כמותו וצובע את ציציותיו בתכלת שעל פי שיטתו, מה היה קורה אם היינו משתכנעים, כעבור שנים, שדוקא החילזון שמצא הגרי”א הרצוג זצ”ל הוא הוא החילזון האמיתי? היינו צריכים לשנות את חוטי התכלת לצבע אחר, לצבעו של הרב הרצוג, כמובן. ומה היה קורה אם היינו משתכנעים שהסימנים של חז”ל תואמים יותר לסימנים שנמצאו בעשרים השנים האחרונות והחילזון הארגמון קהה הקוצים או הארגמון החד קוצים הוא החילזון הנכון? היינו צריכים שוב לשנות את הצבעים שבטליתות. וכן הלאה והלאה, שהרי בכל תקופה טענו וטוענים מומחים אחרים שסימני התכלת שלהם הם הנכונים, וכל אחד מדמה יפה מאד את סימני חז”ל לדג/חלזון/שבלול שהוא גילה, וכולנו, גדולינו וחכמינו, רבנן ותלמידיהון, היו צריכים לחדול מצביעה אחת ולעבור לצבע אחר, וכדי בזיון וקצף…

וסיבה שלישית היא, שלא קובעים הלכה לפי סימנים מדעיים ומציאותיים. רק במקומות שחז”ל הכריעו לנו לסמוך על דברים לפי מציאות ורפואה, מחקר ומדע, אנו סומכים עליהם. אך אם נתחיל לקבוע הלכות רק לפי השערות וסימנים, פרופסורים ומומחים, אזי שבהתחלה נעשה זאת בעניינים של חומרות, כמו בצבע התכלת, ולבסוף נצטרך לנהוג כך גם לקולא, בעובדות “מציאותיות” בהלכות טריפות, למשל. לכן עם ישראל מעדיף להמתין עד בוא משיח צדקנו ולא למהר ולצבוע את ציציותיו לפי השערותיהם, נבונות ונכונות ככל שיהיו, של רבנים ומומחים שונים.

וכמובן, נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד ינהג כפי דעת רבותיו ומורי דרכו. ובלבד שכולנו נכוון לשם שמים, לעשות נחת רוח לאבינו יוצרנו. ובעזרת ה’, כבר בקרוב, נזכה לעמוד בירושלים עיר קדשנו ולראות את משיח צדקנו מקבל לידיו את החילזון האמיתי, זה שהשתמשו בו לצביעת חוטי התכלת בזמן אבותינו בדורות שעברו. אמן ואמן!

(בהכנת המאמר נעזרתי רבות במאמריהם של הרב יהודה ראק, הרב ברל ויין, ד”ר ברוך סטרמן, וקובץ ‘נושאים בפרק התכלת’, ועוד. תודתי נתונה לרבי וידידי, הרה”ג רבי שלמה מילגרום שליט”א, על הסיוע הרב והנפלא בליבון העניינים. תשוח”ח!!).

2 החלזונות של הרב

הגרי”א הרצוג בעבודתו המחקרית בנושא הביא בתחילה מכלול ראיות לזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים, וברוב עבודתו הוא אף התבסס על הזיהוי כהנחה פשוטה, אך בסופו של דבר דחה את החלזון הזה והכריע שחלזון ההינתינה הוא החלזון האמיתי. היו לו שלש סיבות לכך.

הראשונה, והעיקרית שבהן, היא שצבע הקונכיה של ארגמון קהה-הקוצים הוא חום ולבן, דבר שלא תואם את תאור הגמרא “גופו דומה לים”. החוקרים לאחריו בתחום טוענים שהרב הרצוג לא ידע שבבית גידולו הטבעי בים, יש על החלזון צמידה ביולוגית של יצורים וצמחים המכסים את קונכייתו וכן את הסלעים שסביב הקונכיה וכך מקנים לחלזון מראה כמראה סביבתו. כך מתפרש ‘גופו דומה לים’ בשני אופנים, 1. מצד הצבע, באותם אזורים בהם הסביבה היא כחולה; 2. מצד הדמיון הפיזי לקרקעית הים (המילה “ים” במקומות רבים היא כינוי לקרקעית דוקא).

בעיה שניה שהטרידה את הרה”ר הגרי”א הרצוג זצ”ל היתה שהצבע המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים היה סגול. מטעם זה סברו חוקרים רבים שהתכלת היה בצבע סגול, שהרי היו בטוחים בזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים. בחז”ל ככלל ההשוואה היא של התכלת לצבע הרקיע והים, ולכן התקשה הרב הרצוג לקבל שהתכלת הוא סגול, דבר ששמש לו יסוד נוסף לדחיית הזיהוי.    לפני כ20- שנה נמצא הפתרון, כאשר הצבע במצב המחוזר (מצב של אי-יציבות כימית אליו מביאים את הצבע כדי שיצור קשר עם המים, ודרכם אל הצמר) נחשף לשמש, הקרניים האולטרא-סגולות שבקרינת השמש גורמות לפירוק הברום מהמולקולה, וע”י כך נשאר אינדיגו טהור, שצבעו כחול, ואם כן, גם בעיה זו נפתרה, (לפחות לדעת חסידי הארגמון הקהה קוצני..).

הקושי האחרון של הרב הרצוג בזיהויו של הארגמון כחלזון ההלכתי, היתה בכך שלדעתו הארגמון לא התאים לתיאור המופיע בגמ’ “ועולה אחד לשבעים שנה”.  לדעת המתפלמסים איתו, יתכן  שהכוונה בדברי הגמרא היא שעולה חלזון ברשתות דייגים, כלומר שהחלזון מגיע לפני המים רק באופן נדיר,  אך אין זה אומר דבר על כמות החלזונות הנמצאים בקרקעית הים.

.

12 תגובות

    הרב יואל קטן:

    במחכ”ת, הטענה דלהלן שכתבת אינה עומדת בפני הביקורת:
    כתבת:” נדמיין לעצמנו מדינה מסוימת בעולם, שאנשיה למדו את הפסוקים ואת הגמרות
    על צורתו של האתרוג. הם לא יודעים מהו אתרוג, אך הם יודעים שהוא “פרי הדר”, טעם
    עצו ופריו שווה, הוא גדל באילן 2-3 שנים וכשחונטים את פירותיו אזי פירותיו
    הגדולים של שנה שעברה עדיין קיימים על העץ. כל הסימנים הללו הם סימני האתרוג,
    כמובא בגמרא, וכעת, נסו להחליט על פי הסימנים האלו מהו אתרוג. אם לא תהיה לכם
    מסורת מאבא וסבא מהו אתרוג, אין סיבה שלא תיקחו לימון או תפוז במקום אתרוג…
    יש להם, ולעוד כמה מפירות ההדר, את אותם סימפטומים שהגמרא הצביעה עליהם, כמי
    שמאפיינים אתרוג. אז אם היינו סומכים רק על סימני חז”ל ולא על המסורת, היינו
    מגיעים ליום טוב ראשון של סוכות עם תפוז או קלמנטינה, במקום עם אתרוג…
    אבל מעשה לסתור! אם אין להם שום יידע על האפשרות שזה אתרוג, ויש סיכוי סביר
    שהפרי שהם מצאו הוא האתרוג האמיתי, בוודאי שהם צריכים מספק [ובלי ברכה]
    להשתמש בפרי שיש לו עשר סימנים, ולקוות שבעגלא ובזמן קריב יוודע להם באופן ברור מה
    האמת! האם בגלל החשש שמא הם טועים יש להם לוותר לגמרי על המצוה הזו? אין כאן שום סברא, וראייתך הנגדית היא ראיה חיובית גדולה מאוד.
    וגם הטעם השני שכתבת פשוט אינו רציני:
    כתבת סיבה שניה היא, שאם היינו, למשל, סומכים על השערותיו של כ”ק האדמו”ר מראדז’ין זצ”ל וכל עם ישראל היה נוהג כמותו וצובע את ציציותיו בתכלת שעל פי שיטתו, מה היה קורה אם היינו משתכנעים, כעבור שנים, שדוקא החילזון שמצא הגרי”א הרצוג זצ”ל הוא הוא החילזון האמיתי? היינו צריכים לשנות את חוטי התכלת לצבע אחר, לצבעו של הרב הרצוג, כמובן. ומה היה קורה אם היינו משתכנעים שהסימנים של חז”ל תואמים יותר לסימנים שנמצאו בעשרים השנים האחרונות והחילזון הארגמון קהה הקוצים או הארגמון החד קוצים הוא החילזון הנכון? היינו צריכים שוב לשנות את הצבעים שבטליתות. וכן הלאה והלאה, שהרי בכל תקופה טענו וטוענים מומחים אחרים שסימני התכלת שלהם הם הנכונים, וכל אחד מדמה יפה מאד את סימני חז”ל לדג/חלזון/שבלול שהוא גילה, וכולנו, גדולינו וחכמינו, רבנן ותלמידיהון, היו צריכים לחדול מצביעה אחת ולעבור לצבע אחר, וכדי בזיון וקצף…
    אבל בדיוק בשביל מקרים כאלו יש תלמידי חכמים שמתייעצים עם מביני ענין וקובעים את ההלכה, ואמורים לבדוק על פי הנתונים הקיימים האם יש מספיק ראיות כדי להכריע או לא! גם לא נכון לצייר כאילו כל יום יש חילזון חדש – היה את הדיונון של הרבי מראדזין, שיש הרבה מאוד קושיות על הזיהוי שלו, ומולו יש את הארגמון קהה הקצים שלגביו יש חבילי ראיות שזהו זה ורק קושיות מעטות אם בכלל נותרו, וכן הוא-אמינא של הרב הרצוג שנותרה הוא-אמינא ונולדה בכלל רק בגלל הקושיות שהיו לו על המועמד הראשון שלו – הארגמון קהה הקוצים, ואי אפשר להפיק ממנו תכלת כלל ומעולם לא הפיקו מהסגולית הינטינה תכלת. אז למעשה נשאר רק מועמד אחד ויחיד, וכבר עשרות רבות של שנים שחוקרים את הענין ולא מצאו שום מועמד אחר, ולמועמד הזה, הארגמון קהה הקוצים, מורקס בלעז, יש הרבה מאוד ראיות, כך שכל הצגת הדברים שמביאה לידי גיחוך מתאימה במחכ”ת לכתבה ביתד נאמן ולא למאמר תורני רציני, כדרכך בקודש, הרב שליט”א!
    הסיבה השלישית, החשש לקבוע הלכות לפי מציאות במקום שזה יכול לגרום לפגיעה בשמירת ההלכה בדברים אחרים, זהו חשש רציני, והוא החשש שממנו חוששים כל הפוסקים, ואכן בזה נהרא נהרא ופשטיה. אולם לענ”ד שני הטעמים הראשונים אינם רציניים
    כלל. לענ”ד אין ספק שקיים סיכוי גבוה מאוד שאלו שהולכים עם תכלת בציצית של המורקס מקיימים כל יום מצוה מדאור’, ומצד שני אלו שנמנעים בגלל החששות והספקות בוודאי שכבודם במקומו מונח, וזו הרי דעת רוב הפוסקים בינתיים. אך הדברים לא נכתבו לענ”ד כראוי.
    כל טוב, הק’ יואל קטן

    הרב מילגרום:

    כבוד הרה”ג המפורסם הרב יואל קטן שליט”א
    בקשני ידידי הדגול הגרש”ב גנוט להשיב מעט כדרכה של תורה על דבריך, ואשתדל לחוות
    דעתי בעניין בצורה מכובדת:
    כל סימני החילזון והראיות שמביאים לזהותו מן הש”ס הן מדברי הראשונים והן מן המדע אינם מאמתים בוודאות שאכן זהו החילזון. שהרי יתכן וישנם עוד מינים רבים שאיננו מכירים אותם שאף הם מתאימים באופים ובתכונתם לחילזון ויכולים להקרא בשמו. זה שלא מצאנו עוד חילזון תואם אין זה אומר שהוא איננו קיים, וכי מיהו הקניגי המעיד שבדק אחד לאחד את כל דגת הים.[ואין זו טענה שבימינו המדע כבר מיפה את ‘כל’ יצורי הים ואין ספק שאין עוד מינים חדשים התואמים לסימני החילזון, א’ כי לא ראינו אינה ראיה – והמדע גם אינו מכיר בנהר הסמבטיון למרות שלפי מקורות חז”ל הוא דבר המוכר מוחשי וודאי גם בקרב אוה”ע, ב’ המדע בדרך כלל מסתמך על חוקר אחד בלבד ובגלל תואר הדוקטור שלו – כולם מעתיקים ממנו בלי לטרוח לבקר אותו ואת מקורותיו כתורה מסיני. ג’ לא אאמין שהמדע בדק את הדם של ‘כל’ יצורי הים ונוכח שא”א להפיק מהם את צבע התכלת] לשם כך הובאה הדוגמא מאתרוג, כדי להראות שההסתמכות על הסימנים בלבד בכדי לקבוע את זהותו של האתרוג, תביא – קרוב לודאי – לטעות, כי האפשרויות רבות והאמת היא אחת!!
    כך גם הדברים אמורים כלפי סימני החילזון, נכון ש’כעת’ יש לנו חילזון התואם למרבית סימנים, ולכל שאר הקושיות על זיהוי בחילזון זה יש לנו ישובים ותירוצים, אבל בל נשכח שזו אפשרות אחת מתוך שלל אפשרויות רבות לאין מספר. ואין לנו חיוב לעסוק בניחושים כדי לקיים מצות עשה דאורייתא שקיומה בא מכח המסורה. אגב מש”כ מעכ”ת: “בוודאי שהם צריכים מספק [ובלי ברכה] להשתמש בפרי שיש לו עשר סימנים” הנה לענ”ד קביעה זו מוטלת בספק, מנין שהם באמת צריכים לעשות כך, ואדרבה הבא אתה ראיה לדבריך, וכנ”ל שאין חיוב לנחש את כוונת התורה על פי סימנים בודדים. ואולי זהו בכלל מה שנאמר בגמרא שכאשר לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא יביא רמון דלמא נפיק חורבא. ככלל נראה לי שהסיבה המרכזית לדעתם של גדולי ישראל הנמנעים מלהורות על לבישת ה’תכלת החדשה’ ברבים, היא הערכתם לגודל קדושת התורה ורצונם להמנע מכל שיג ושיח עם עולם המדע. ובפרט בנושא זה שאינו עניין לפרט מסויים באופן קיום המצוה, אלא בחידושה של מצוה שלימה בתכלית, לא יתכן שנחשב כמבטלי מצות עשה, אם לא הלכנו לרעות במקומות זרים ולשאוב מים מבארם של המדענים. לפעמים אני קורא קונטרסים בעניין התכלת ומתמלא גיחוך מחד על הדרך החדשה ללימוד התורה, ומצטער ומתאונן על ירידת קרנה וערכה של התורה בקרב בני דורנו, הנה אצטט דוגמאות מקונטרס הפתוח לפני בשם ‘קרסי זהב’, כדי להראות את הגיחוך והאבסורד שבצורת ובשיטת לימוד זו:
    “.. החוקר הרומאי פליניוס 3 מספר על ארבעה עשר גוונים שונים שהפיקו הצוריים מן
    החלזון, “משחור נוצץ כדיו ועד הוורד . הכחלחל הלבנון”, אך בעיקר הוזכרו ושמשו צבעי הארגמן והתכלת” ואני שמנעורי למדתי בהיכלי התורה, והייתי שרוי בין כתלי בית המדרש, קורא ומתפלא, מי זה פליניוס? מה היה תפקידו? למה הכותב לא מכנהו בשם התואר ‘רבי
    פליניוס’? האם היה תנא או אמורא? מדוע לא נזכר שמו בחז”ל ובמדרשים? ואז אני שם לב שפליניוס הנ”ל הוא חוקר ‘רומאי’ כן, מהאומה ההיא שהחריבה את בית מקדשנו (ובעקיפין או – יש אומרים – במישרין, גרמה לביטול מצות התכלת) ועל ה’גוי’ הזה נסתמך כדי לקיום מצות ה’תכלת’. ומנין הכותב המלומד בעל ‘קרסי זהב’ יודע שכך אמר פליניוס, כי ראה שכך כתוב בספרי האוניברסיטה או שמא פגש את פליניוס בעצמו, האם ישנה מסורת על כתבי פליניוס שלא שלטה בהם ידי הכותבים במשך הדורות, האם חרדו שומעי לקחו לתורתו של פליניוס שתשאר אוטנטית כצורתה, ואולי אף פליניוס קשישא מבעלי הדמיון הפורה היה??
    אני מביא עוד ציטוט:
    “… מתעשייה עניפה זו נשארו עד לזמן האחרון תילים עצומים של מאות מיליוני קונכיות (בלי גוזמא), שכולן שבורות במקום הוצאת הצבע, הערמות ממוינות בין הזנים שמפיקים בעיקר כחול לבין הזנים שמפיקים בעיקר אדום .. ”
    ואני הקורא לא מבין, מחיפה ועד צור היו יושבים דייגי חילזון וצובעים בדמו צמר ובגדים, למה מחיפה עד ראש הנקרה לא נשאר תל אחד של חלזונות מתוך ה מ א ו ת מ ל י ו נ י ם, ורק חוקרים בעלי אזרחות חו”ל זכו לראות במו עיניהם את התילים העצומים של הארגמונים לחופי לבנון. האין זה בכלל ‘הרוצה לשקר ירחיק עדותו’?
    איך הכותב שהוא אמון על לימוד התורה והגיונה, מתיר לעצמו להעתיק את הקביעה כי עד לזמן האחרון נותרו מאות מליוני קונכיות, בלי שראה זאת בעצמו או בלי להסתמך לכל הפחות על עדות נאמנה של אחינו שלומי אמוני ישראל (ולא כופרים מהאנצ”ע) המעוניינים לכה”פ לומר את האמת לאמיתה ולא כאלו שכל מטרתם להאדיר את שמם. אין זאת כי אם רוח ‘המדע’ פשתה בו, שכל כולה בנויה על תרבות העתקה ועל חוסר ביקורת,
    שאם פרופסור אחד כותב משהו בספר מיד יענו אחריו הכל אמן וקדוש קדוש ייאמר לו. וכן יראה הקורא העובר בכל בתרי החוברות והקונטרסים בעניין התכלת שבנויים על מובאות רבות מכל מיני חוקרים נכריים ושאר גיבובי דברים הבאים מבית מדרשו של המדע, ובלי כל המובאות המפוצצות מהמדענים אין לנו אלא רטיה והוכחה אחת, והיא שמהארגמון ניתן להפיק צבע שתואם לכמה דברי חז”ל שגוון זה הוא התכלת. וזו כאמור אינה ראיה כלל, כי יתכן שניתן להפיק צבע כזה מעוד עשרות סוגי חלזונות. ואם כך לכל המשתדלים לדבוק בדרך התורה המסורה מדור דור, אין טעם לחפש ולפשפש בכתביהם ובפרי הגיוני רוחם של המדענים, ובודאי שח”ו להעלות על דל מחשבתנו שעלולים אנו ליתבע ע”י הבורא יתברך, מדוע לא קיימנו מצות עשה זו המסתמכת על הכנסת צלם בהיכל ויונקת מתורתו של המדע.
    (מאחר וכתבתי קצת בסערת רוח, השתדלתי לעבור שוב על הדברים ולתקן כל מקום שכתבתי בלשון בוטה, ואבקש מחילה מכת”ר אם נשמטו ממני כמה תיקונים נדרשים)
    בכבוד רב
    שלמה מילגרום

    הרב יואל קטן:

    בס”ד. לכבוד הרה”ג מהר”ש מילגרום שליט”א
    תודה על תגובתך. לא היה שום סגנון לא ראוי בדבריך ח”ו, ולכן ההתנצלות בסוף
    אינה אלא למותר.
    לגופו של ענין – אין לי שום ענין ושום רצון ‘לחנך’ לא את הרב מילגרום שליט”א ולא אף אחד אחר, בוודאי ובוודאי לא תלמידי חכמים מגדולי ישראל שאת הכרעתם אני הקטן מכבד ביותר, ידעתי מך ערכי. אך לצורך בירור הדברים ניתנה רשות לכותב לכתוב ולדן לדון, וזה מה שאנו עושים כאן. ואשיב בקיצור, אחרי הקדמה קצרה:
    השבוע נותח מרן הגריש”א, יאריך ה’ ימיו ושנותיו בבריאות ובצלילות. האם חיפשו את המנתח הצדיק ביותר, הלמדן ביותר, המושלם ביותר במידותיו? חכמה בגויים תאמין אמרו לנו חז”ל. ברור שאין דין ענייני רפואה כדין ענייני הלכה, השאלה מה מחפשים: אם מישהו בא לפסוק הלכה כפליניוס זצוק”ל (…) בוודאי שאינו אלא מעורר גיחוך, אבל אם מישהו מנסה לברר עובדות מציאותיות, מדעיות, על פי השכל הישר, וזה כולל גם השתמשות בעובדות היסטוריות וארכיאולוגיות וכד’, תוך נתינה לכל אחת את המשקל הראוי לה, או כאשר מדובר על נאמנות ממש של גוי מסל”ת למשל, או רק על רמז בעלמא, וכד’, ומתייחס ברצינות למה שהוא עושה, מה יש להלין עליו? כך כידוע עשה גם הרמב”ן בענין זיהוי השקל, וז”ל בהערה בסוף פירושו לתורה: ‘ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו, ומצאתי שם ביד זקני הארץ [הגויים!!] מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים [!] וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול’… איזה איסור או איזה גיחוך יש אם-כן בסיוע שמסתייעים מדברי מדען רומי שחי בתקופת התנאים? הרי מדובר רק על סיוע, לא ראיה גמורה ולא הוכחה הלכתית חותכת, מה הבעיה? מה משקלו ההלכתי של הזלזלול שכבוד הרש”מ שליט”א מזלזל בזה? אלא מה, צריך לבדוק ולברר שמדובר אכן בסיוע רציני ולא בסיפורי בדים בעלמא – ואכן, הרבנים שבדקו את הענין באופן רציני ניסו להגיע למסקנות רציניות, ואחרי בדיקות חוזרות ונשנות ראו שיש מקום להסתייע בדברי הגוי ‘קשישא’ הזה – וכי גרע פליניוס מזקני הגויים בעכו או מהכותים בימי הרמב”ן?… הרש”מ שליט”א כתב: ‘כל סימני החילזון והראיות שמביאים לזהותו מן הש”ס מן מדברי הראשונים ומן המדע אינם מאמתים בוודאות שאכן זהו החילזון’. נכון בהחלט, אם היה צריך לברך עליו בוודאי שלא היו מברכים על התכלת דהיום לא חסידי ראדזין ואפילו לא חסידי הארגמון קהה הקוצים… הרש”מ שליט”א כתב: ‘זה שלא מצאנו עוד חילזון תואם אין זה אומר שהוא איננו קיים, וכי מיהו הקניגי המעיד שבדק אחד לאחד את כל דגת הים’. נכון שלא מצאנו אינה ראיה, אך יגעתי ולא מצאתי שום אפשרות אחרת – יש בזה סיוע, רק סיוע; לא פחות – ולא יותר. יבדוק הרש”מ שליט”א עם מומחים לענין, ויראה בעצמו האם יש סיכוי סביר שקיימים עוד חלזונות באותם נתונים – או לא, וכאשר ייראה לו לשביעות רצונו שהסיכוי לכך קלוש ביותר – יידע שאכן החשש בזה רחוק מאוד מן הדעת, אם כי באמת אפשרי, אחד לאלף… הרש”מ שליט”א כתב: ‘המדע בדרך כלל מסתמך על חוקר אחד בלבד ובגלל תואר הדוקטור שלו – כולם מעתיקים ממנו בלי לטרוח לבקר אותו ואת מקורותיו כתורה מסיני’. לכן בחרו כנראה את המנתח של הגריש”א שליט”א, כי חוקר אחד בלבד בגלל תואר הדוקטור שלו קבע שהוא מנתח טוב יותר מאחרים… אני לא משווה בין ענין לענין, אני רק אומר שהזלזלול הכללי הזה ב’מדע’ אינו רציני. הרש”מ שליט”א כתב ‘לשם כך הובאה הדוגמא מאתרוג, כדי להראות שההסתמכות על הסימנים בלבד בכדי לקבוע את זהותו של האתרוג, תביא – קרוב לודאי – לטעות, כי האפשרויות רבות והאמת היא אחת’. אה”נ, האמת אחת, ואם אין מסורת ואין ידיעות, ומישהו נתקע על אי בודד וצריך להכריע איזה מהפירות שלפניו הוא האתרוג האמיתי – הוא אכן יצטרך להכריע על פי הסימנים, ואם לא יצא הספק מלבו שהפרי שהוא מחזיק בידו הוא אתרוג – הוא יטול אותו בלי ברכה. מה הקושיא? ואם מחר תגיע ספינה ויביאו לו אתרוג אמיתי והתברר שטעה אתמול – ישמח מאוד, והיום יטול את הוודאי וישליך את האתרוג הבדוי לאשפה, וקדוש ייאמר לו! האם אכן הרש”מ שליט”א היה פוסק לו שלא יטול את הספק-אתרוג מפני שאינו ודאי? דינא הכי? הרש”מ שליט”א כתב שעל ספיקות מן הסוג הזה כתוב ‘לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא יביא רימון דלמא נפיק חורבא’. והדברים תמוהים, ומעשה לסתור: כאשר ידוע לו שאין זה אתרוג – חידשו חז”ל שלא יטול את הפריש אפילו לזכר בעלמא דילמא נפיק מיניה חורבא, אבל כאשר יתכן שאתרוג אמיתי בידו, אבל זה עדיין ספק, האם איכא איניש על יבשתא שיאמר לו ‘אל תיטול, דילמא אין זה האתרוג האמיתי’? וכך פסקו הפוסקים בענין אתרוג מורכב, שכאשר אין אחר יטול אותו בלי ברכה שמא הלכה כדעת הפוסקים שההרכבה אינה מעכבת, ופשוט. הרש”מ שליט”א כתב: ‘ככלל נראה לי שהסיבה המרכזית לדעתם של גדולי ישראל הנמנעים מלהורות על לבישת ה’תכלת החדשה’ ברבים, היא הערכתם לגודל קדושת התורה ורצונם להמנע מכל שיג ושיח עם עולם המדע. ובפרט בנושא זה שאינו עניין לפרט מסויים באופן קיום המצוה, אלא בחידושה של מצוה שלימה בתכלית, לא יתכן שנחשב כמבטלי מצות עשה, אם לא הלכנו לרעות במקומות זרים ולשאוב מים מבארם של המדענים’. עם המשפט הזה אני הקטן מסכים לגמרי, וכבוד שיקול דעתם במקומו מונח, וכך נהגו גדולי ישראל בכל הדורות לשקול בפלס ולהכריע בעניינים כאלו. וכך נהגו בכל הדורות וגם בדורנו פוסקים רבים שלא קמים ומכריזים שמצוות עשה דאורייתא לכל יושבי חו”ל לקום עכשיו ולעלות לארץ (למרות שמעיקר הדין אכן זה הדין), וכן הלאה. וזה גם מה שכתבתי בעצמי, ואין גדולי ישראל צריכים את ה’סנגוריה’ שלי. אבל הזלזול במדע אינו חכם ואינו צודק.
    הרש”מ שליט”א כתב: ‘איך הכותב שהוא אמון על לימוד התורה והגיונה, מתיר לעצמו להעתיק את הקביעה כי עד לזמן האחרון נותרו מאות מליוני קונכיות, בלי שראה זו בעצמו או בלי להסתמך לכל הפחות על עדות נאמנה של אחינו שלומי אמוני ישראל’ וכו’ וכו’. אך יעויין ברמב”ן לעיל, והדברים אינם כה פשוטים.
    הרש”מ שליט”א כתב: ‘אין זאת כי אם רוח ‘המדע’ פשתה בו, שכל כולה בנויה על תרבות העתקה ועל חוסר ביקורת, שאם פרופסור אחד כותב משהו בספר מיד יענו אחריו הכל אמן וקדוש קדוש ייאמר לו’. אין לי ענין להתווכח, ובוודאי שאין להקיש ממדע למדע ומאיש מדע לאיש מדע; אך עליך הראיה שיש הבדל בזה בין מדע הרפואה לבין מדעים אחרים, וכנ”ל. אני לא טוען שכל מה שכל ‘דוקטור’ אומר בכל נושא זוהי תורה מסיני, אבל ‘מדע’ אינו מילה גסה, בגלל המדע הזה שכבודו כ”כ מזלזל בו יש היום בס”ד הרבה יותר לחם לאכול והרבה יותר בגד ללבוש מאשר תמול שלשום, ויש מחשבים ויש מאגרי מידע, ורפואה מפותחת ומטוסים ופלאפונים ומצאו נפט וגז. בקיצור, זה לא רציני. הרש”מ שליט”א כתב ש’בלי כל המובאות המפוצצות מהמדענים אין לנו אלא רטיה והוכחה אחת, והיא שמהארגמון ניתן להפיק צבע שתואם לכמה דברי חז”ל שגוון זה הוא התכלת. וזו כאמור אינה ראיה כלל, כי יתכן שניתן להפיק צבע כזה מעוד עשרות סוגי חלזונות’. הדברים אינם מדוייקים, בלשון המעטה, ודמי הרש”מ שליטא בדבריו אלו כמי שלא קרא ולא בדק ולא התעניין כלל בנושא, או כמי שמתעלם במודע מהדברים שראה וקרא בגלל סיבה מן הסיבות. הרי כתבו את ההתאמה לדברי חז”ל בכמה וכמה צדדים, והוסיפו לכך הוכחות מציאותיות (לא ‘מדעיות’) והוכחות מגוי מסל”ת מלפני שנים רבות, ושוב הרש”מ שליט”א רק כותב בזלזלו על המדע והמדענים ומתעלם מהשאר. וכן לא ייעשה.
    כתב הרש”מ שליט”א ‘שח”ו להעלות על דל מחשבתנו שעלולים אנו ליתבע ע”י הבורא
    יתברך מדוע לא קיימנו מצות עשה זו המסתמכת על הכנסת צלם בהיכל ויונקת מתורתו של המדע’. אי הא – לא איריא, ובדיקות המחשב לסת”ם יוכיחו. אבל בוודאי שלא יתבע איש על כך שביטל עשה כאשר שמע לגדולי ישראל, ועל זה אין ויכוח. אני הקטן לא עולה על דעתי לנסות לשכנע אחרים, לא מהציבור החרדי ולא משום ציבור אחר, להטיל תכלת, למרות שאני משוכנע שעל פי הנתונים הקיימים מי שמטיל תכלת בציציותיו קרוב לוודאי שמקיים מ”ע כל יום שהאחרים לא מקיימים. וכנ”ל – בוודאי שמותר לכל יהודי לבטל גם מה שנראה בעיניו קיום מצוה כדי לשמוע לרבותיו, אפילו על שמאל שהוא ימין. אני רק מבקש התייחסות רצינית כאשר דנים בדבר ברצינות, ולא במאמר לנשים וילדים ב’יתד’ וכד’. הראיה שזה רציני, שקיים כבר מיעוט של ת”ח חשובים ביותר שמטילים תכלת בציציותיהם, בין אם בפרסום ובין אם בהצנע, בהם הגרז”נ גולדברג שליט”א, הגרמ”מ קארפ שליט”א, הגר”ש דייכובסקי שליט”א ורבים אחרים. הרוב הגדול של הגדולים אכן ב’שב ואל תעשה’, וגם זו אמירה, אבל
    הזלזול – מאן דכר שמיה? ובעז”ה נזכה לראות בעינינו את הימים בהם תהיה משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד, בעגלא ובזמן קריב.
    כל טוב, הק’ יואל קטן

    דוד:

    לכבוד הרב ש”ב גנוט שליט”א

    קראתי המו”מ ונהניתי. וכמעט אין לי מה להוסיף. אך הדבר ברור שהדבר תלוי מאוד בגישה לענין, וניסח אותם היטב הרב מילגרום. וכמפורסם המעשה ברב מבריסק (כמדומני) שציטט מן הגמרא שהביאה ראיה שהשמש זורחת במזרח, שנאמר ‘ממזרח שמש’ (נדמה לי שזה היה הפסוק), והקשה וכי יש צורך להביא ראיה מפסוק, הרי כל אחד רואה שהשמש זורחת במזרח, ותירץ שראיה מפסוק היא ראיה טובה הרבה יותר מאשר ראיה מן המציאות. ומאמיני הפוסט מודרניזם בוודאי יודעים שהמציאות אינה ראיה לכלום. ואין צורך להרחיק עד אליהם, הרי כל בר דעת יודע שלחקור מעשה שקרה אך אתמול, ומסופר על ידי חמישה אנשים, היא מלאכה קשה עד מאוד. אלא שהחוקרים מרחיקים עדותם ובונים תילי תילים של מגדלים פורחים באוויר על ראיות קלושות, ובסופו של דבר זה סיפור נאה לקרוא בו, אבל אינו עומד בשום מבחן רציני, וכמעט כל ראיה אפשר לפרש באופן אחר, ואין צורך אלא לתפור תיאוריה שתתאים למציאות אך תשתמש בה באופן אחר. ולמרות שגם דברי זה עתה לא באו עם דוגמא, דומני שקורא נבון יבין אל נכון למה אני מתכוון.

    ועל דברי הרב מבריסק אוסיף וורט מפורסם, שאומרים אנו בפרשת הקטורת ‘אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה ולמה אין מערבים בה דבש מפני שהתורה אמרה’. ושמעתי שיש אומרים שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחה אינו לשבח דווקא, אלא הוא ציון עובדה, אפשר שהריח יהיה טוב, אבל לא יוכל לעמוד אז אדם בפני ריחה. ואם כן פשוט הוא שאי אפשר לערב בה דבש, שהרי לא יוכל אז אדם לעמוד שם… ומכל מקום, אנו אין מערבים בה דבש מפני שהתורה אמרה, ולא משום טעם אחר! ואם נרצה להאריך בפרשה שקראנו השבוע, ובמסע בני ישראל על פי הענן, נמצא שם דברים נפלאים בזה, ראה בדברי הראשונים שם, שהלכו אחר הענן בלי שום הבנה לאן הולכים וכמה זמן משתהים בכל מקום, והכל לספר שבחן של ישראל, שנתבעים ועושים. ולמרות שיצאתי כבר לגמרי מן הענין, אשוב אליו ואומר שהגישה המחקרית היא היפך זה הענין. ולמרות שאין ספק שיש לחקור ולהבין במצוות, באופן הקיום, ואולי אפילו בטעמיהם, אבל ודאי שהיציאה מבית המדרש להביא לחמינו ממקומות אחרים, היא מסוכנת עד למאוד. וכשאין ברירה, אין ברירה. אבל להרגיש עצמינו חכמים יותר מכל הדורות מאז שנחרב בית המקדש, זה יותר מדי. ובזה אין ספק שהרב יואל קטן שליט”א לא הבין את רוח הדברים מראייתך השניה, מהתכלת של האדמו”ר מראדזין. ולפי הבנתי הדלה, אין הנושא להוכיח שיש עוד תכלת, שהרי כבר פרחה לה. אלא להוכיח שמה שראו אתמול, היום נראה אחרת. וייתכן שגם למה שנראה ברור מאוד היום, יש מחר משלו… ואין לנו אלא לצאת בעקבי הצאן. ובפרט זה הדבר תלוי בגישה לענין.

    דוד

    א. בוטרמן:

    קראתי בעיון את הנאמר ונהנתי מאד. אך דבר א’ שכח הרב שב”ג לכתוב, את דברי הגרי”ז מבריסק על טענת ספיקא דאו’ לחומרא. שרק כאשר ע”י עשיית המעשה יפטר במאת האחוזים הספק- צריך לעשותו. אבל אם גם אחר עשיית המעשה ישאר הספק בעינו- לא חייבה התורה ע”ז לעשותו מצד ספיקא דאו’ לחומרא. דוגמה: מי שמסופק אם בירך ברכת המזוו, יברך מספק דאו’ לחומרא. ואחר שיברך ודואי יצא יד”ח כי ודאי עשה את המעשה הברכה. מה שא”כ לענין התכלת. והדברים ידועים.

    דוד:

    1. זיהוי התכלת אינו מתבסס על סימני חז”ל בלבד אלא על החוות יאיר היעבץ ועוד שהתבבסו על כך שהשם היה ידוע בספרות ומסורת השם שלא השתנה והעובדות הארכיאולוגיות בנוסף שהוא מתאים בדיוק לכל סימני חז”ל.
    2. אין צורך לסמוך על אף אחד כל אחד יכול לבוא ולראות את הערמות של קונכיות המורקס במוזיאון שע”י תל דור.
    3. אפשר אפילו לומר שיש כאן מסורת השם פורפורה שמוזכר בחז”ל ובראשונים משמש עד ימינו כשמו ביוון שם משמש למאכל כמצויין לעיל הזיהוי מופיע גם ביעבץ ובחוות יאיר ובערוך ובחוות יאיר משמע שרצה מכוח זה להסיק שצבע התכלת סגול.
    3. בתפוז ולימון וקלמנטינה אין את מאפייני האתרוג בהכרח וזאת חשוב לדעת שמאפיינים אלו לא הוזכרו כלל כסימנים לזיהוי האתרוג אלא כמקור לכך שנדרש אתרוג ותפוז ולימון אינם כשרים, (המאפיינים דר משנה לשנה דר על פני מים וקליפתו נאכלת ובטעם דומה וכבר באר עניין זה בספר כפות תמרים)
    4. בטוחני שגם המפקפים מודים מי שלא בוש מהמלעיגים ושם תכלת בבגדו יקבל שכר גדול בזה ובבא

    דוד:

    לגבי הסתמכות על ממצאים ארכיאולוגים מצינו בגמרא שמסתמכים על הארכיאולוגיה לגבי בניית המקדש ומקום המזבח, וז”ל הגמ’ זבחים דף סב.
    “בשלמא בית מינכרא צורתו, (רש”י – יסודות החומות) אלא מזבח מנא ידעי… ור’ שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים.”

    בנציון:

    במחילת הרבנים שליט”א שדנו כאן, נראה שחסרים כאן קצת נתונים. הארגמון קהה קוצים מזוהה כתכלת לא על ידי סימנים, אלא משום שידוע באופן וודאי שזהו התכלת שצבעו בו בזמן חז”ל. ומעתה ניגש לשלשת הטענות של הרב גנוט שליט”א:
    א. אי אפשר לקבוע על פי סימנים. הטענה כמובן איננה רלוונטית, כי כאן לא קבעו על פי סימנים.
    ב. אם ימצאו אחר כך את התכלת האמיתית לא יסכימו לשנות. הרי כיון שברור שזו התכלת שצבעו בזמן חז”ל, בוודאי לא יצטרכו לשנות. [ומלבד שעצם הטענה אינה מובנת, גם אם נניח שיצטרכו לשנות, ומה בכך? האם צריך להימנע מקיום המצווה משום שיש חשש רחוק מאד שבסוף יצטרכו לשנות?].
    ג. אם יקבעו הלכה על פי המציאות המשתנה יבואו לשנות הלכות אחרות. אמנם כאן בוודאי אינו שייך, משום שלא קובעים שום הלכה. אלא מבררים מה היא התכלת שחז”ל השתמשו בה, ואדרבה לבטל את מצוות תכלת, מאיזה טעם שיהיה, היא קביעת הלכה חדשה [וזה לא נקרא שהולכים כפי המסורת משום שעד היום לא הלכו עם תכלת משום שלא ידעו כיצד לצבוע בו, ואילו כאשר אומרים שאין ללכת עם תכלת אף כאשר יודעים שהיא התכלת, יש כאן קביעת הלכה אחראית מאד שאין לנו שום מסורת עליה].

    רבני בית ההוראה:

    רק דבר אחד חסר בתגובתך, מנין שזו התכלת בה צבעו בימי חז”ל את הציצית. יתכן שהשתמשו לצביעת בדים, אבל מנין שזו התכלת?

    בנציון:

    כיון שהתכלת שמצאו שצבעו בה יש לה את אותם מאפיינים שחז”ל אומרים על התכלת שבציצית, כגון שהיא נמצאת בין סולמא דצור לחיפה, והיא יקרה, ודומה לקלא אילן [והיא מופקת מחלזון].
    [ותמוה לומר שהיה עוד תכלת בדיוק עם אותם מאפיינים, וצבעו בה באותו מקום ובכל אופן חז”ל לא הזהירו מלצבוע בה].

    רבני בית ההוראה:

    זה עדיין לא ראיה אלא סימנים וגם לא ממש מובהקים….

    בנציון:

    משל למה הדבר דומה. ראובן אמר לשמעון שיבא לבית שלו ואמר לו שהבית שלו הוא קצת גבוה, והמרחק בין החלון לדלת הוא כך וכך אמות וכו’. זה נקרא סימנים.
    אבל אם הוא אומר לו שבאותו רחוב יש רק בית אחד, ושמעון מגיע לרחוב ורואה אכן בית אחד, האם זה סימנים?
    חז”ל אומרים שהתכלת דומה לקלא אילן וצובעים אותו בין צור לחיפה, ודמיו יקרים וקוראים לו פורפורא. והם אומרים שגם אומות העולם משתמשים באותה תכלת, ולא מזכירים בשום מקום שיש עוד תכלת עם אותם מאפיינים בדיוק, ושגם בה יש השתמשות נרחבת אצל אומות העולם, וכל אופן היא פסולה.
    מאידך ספרי חכמי האומות, והממצאים בשטח מראים תכלת עם אותם מאפיינים בדיוק, ולא מראים על שום תכלת נוספת.
    לומר שבכל אופן ייתכן עדיין שיש תכלת נוספת עם שימוש נרחב באותו מקום, שאותה חז”ל לא מזכירים, ומאידך ישנה תכלת עם שימוש נרחב באותו מקום שאותה לא מצאנו, הוא דבר רחוק מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *