לתרומות לחץ כאן

פרשת קרח – גדר מצות פדיון הבן

כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח, טו)

שתי אפשרויות בהבנת מצות פדיון הבן

ישנן שתי הבנות יסודיות במהות מצוות פדיון הבן. הבנה אחת תופסת את המצווה כפשטות לשונה: מעשה פדיון. על ידי תשלום ה' סלעים לכהן, מוציאים את הבן הבכור מרשות הכהונה, והוא "נפדה". ברוח זו, מצאנו בדברי הספורנו (שמות יד, ב; במדבר ג, יג) שיש לבכור קדושת כהונה מסוימת, ולכן עד שלא נפדה הבכור אסור לעשות בו מלאכה של חול. לדבריו, מלכתחילה כביכול הבן נמצא ברשות הכהן, ורק על-ידי הפדיון הוא יוצא לרשות האב.

אולם, יש בעיה בהבנה זו: ההבחנה שכתב ספורנו אינה נמצאת כלל ועיקר בדברי הפוסקים, ומעולם לא שמענו שיחול שום שינוי בסטאטוס של הבכור לאחר פדיונו.

ואכן, יש שראו את מצוות פדיון הבן כפרעון חוב בעלמא, על דרך שאר מתנות כהונה: האב חייב חוב ממוני לכהן, ומצווה עליו לשלמו.

לפי הבנה זו, יתפרש לשון "פדיון הבן" לא כמעשה פדיון ממש, אלא כמין תמורה. תמורת הבן, שהאב מקבל גם בלי קיום המצווה, האב חייב לשלם לכהן חמישה סלעים כסף.

להלן נדון בהבנות הללו, ובהשלכות המעשיות העולות מהן.

פדיון בשליחות

כתב הרמ"א (יו"ד סימן שה, י, בשם ריב"ש) שאין לקיים מצוות פדיון הבן על-ידי שליח (וראה שם בפתחי תשובה שהאריך בהבנת הדין). אך בביאור הגר"א לשולחן ערוך (שם, אות יז) כתב לתמוה, שהרי כלל הוא בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, ולמה לא יחול כלל זה במצוות פדיון הבן. ויתרה מזו, הרי שניתן לפדות בן בכור שלא מדעת אביו, כמו בפדיון הקדש ומעשר שני שאחד יכול לפדותו שלא מדעת הבעלים, וכל שכן בפדיון הבן שאינו אלא חוב בלבד, שבודאי יוכל לשלם שלא מדעת האב, ככל פורע חוב של חבירו.

מדברי הגר"א למדנו שגדר מצוות פדיון הבן אינו אלא כגדר פריעת בעל חוב, דהיינו שהתורה הטילה על האדם לשלם חמישה סלעים לכהן, וכך הוא המצווה לפרוע את חובו לכהן. והוסיף הגר"א ראיה לדבר, שהרי מצאנו בכמה מקומות (בכורות מט, א; קידושין כט, ב; שבועות ד, א) שנכסי האב משועבדים לתשלום חוב פדיון הבן, ומכאן שאין כאן גדר של פדיון אלא של תשלום חוב. ועל דרך דברי הגר"א מצאנו גם במחנה אפרים (זכייה ומתנה, סימן ז), ראה שם בדין פדיון בן חבירו.

וכדעת הגר"א נראה לכאורה שכן דעתו של קצות החושן (רמג, סק"ד), שכתב שיכול אדם לפדות את בנו על-ידי נתינה לכהן ואף בעל-כורחו של הכהן, דהיינו שאף אם הכהן אינו חפץ בקבלת המעות ומניח זאת אצלו בעל כרחו, מקיים דין פדיון הבן והבן נחשב כפדוי. ובטעם הדבר ביאר קצות החושן שהרי אקט הפדיון אינו כביכול שהכהן "מקנה" את בנו של האב חזרה לאביו שיצטרכו בזה "דעת המקנה", שהרי הבן אינו שייך לכהן, וקיום המצוה אינו תלוי אלא בקבלת מעות על ידי הכהן. [למעשה, כתב הקצה"ח שיש צורך בקבלת הכהן מדעתו, משום שכוונת לשון "נתינה" היא לרצונו].

מאידך, דעת הרמ"א מבארת שמצוות פדיון הבן אינה רק מעשה פרעון חוב בלבד, אלא יסודה "מעשה פדיון", ואינה מתקיימת אלא באב בעצמו, ולא על-ידי שליח.

חיוב פדיון הבן – בבן שנהרג קודם שמלאו לו שלשים יום

על-פי שתי ההבנות הנ"ל, ניתן להבין היטב את מה שנחלקו רש"י ותוספות (בבא קמא יא, ב) בדין בן שנהרג (ולא מת, ר"ל שאינו נפל) קודם הגיעו לבן שלושים יום. לדעת רש"י, מבואר שגם בבן שנהרג קודם היותו בן שלושים, יש חיוב לתת חמישה סלעים לכהן לשם מצוות פדיון הבן. מאידך, דעת התוספות שם שכיון שמת הבן קודם שלושים יום, שוב אין חיוב לשלם לכהן, עיי"ש מה שנחלקו בביאור דברי הגמרא.

ולכאורה דברי רש"י מובנים היטב לפי הצד שמצוות פדיון הבן אינו אלא חובת תשלום לכהן, כי עם לידת הבן התחייב האב לשלם חובת תשלום לכהן (וזמן הפרעון הוא ביום השלושים), וכיון שחל, שוב אין החוב פוקע עם מיתת הבן, אלא חייב לשלם אפילו לאחר שנהרג.

מאידך, דעת התוספות תהיה כדעת הרמ"א שמצוות הפדיון אינו תשלום חוב בעלמא, אלא מהות המצווה היא לפדות את הבן, ולפי-זה מובן היטב שמאחר שמת הבן, בודאי שלא שייך מצווה לפדותו.

פדיון עצמו ופדיון בנו מה קודם

והנה מצאנו בגמרא (קידושין כט, ב) חקירה בעניין קדימה במצוות פדיון הבן: מי שמוטל עליו לפדות את בנו בכורו, ומאידך אף הוא בכור שלא פדאו אביו מעולם, את פדיון מי עליו להקדים – פדיון עצמו, או פדיון בנו? הגמרא מסיקה שיש לו לפדות את עצמו קודם, משום שמצווה שבגופו עדיף.

והנה אם נאמר שכל מצוות פדיון הבן אינה אלא פרעון חוב ממוני, לכאורה יקשה מאד מדוע יש להקדים פרעון חוב של פדיון עצמו על-פני פרעון חוב של פדיון בנו, שהרי שניהם אינם אלא חוב ממוני, ואיך ניתן לומר בכך ש"פדיון עצמו עדיף"? אלא מכאן נראה באמת שמצוות פדיון הבן צריכה להיות מובנת כפשטות לשונה, שיש כאן "מעשה פדיון" של הבן, ולכן צריך האדם להקדים את פדיון עצמו לפדיון בנו.

ואכן כך מצאנו להדיא בדברי הרשב"א (ח"א, סימן יח), שכתב לבאר הטעם שמברכים על קיום מצוות פדיון הבן, ואילו על שאר מצוות של מתנות כהונה אין אנו מברכים, משום שפדיון הבן אינו רק מצוות נתינה לכהן, ואינה דומה לשאר מצוות נתינה לכהן. מתוך דבריו למדנו שמצוות פדיון הבן אינה מצוות פרעון חוב בלבד, אלא מהות המצווה היא "לפדות" את הבכור.

טיב הפדיון

מעבר לכך, מצאנו בגמרא שמשווה מעשה פדיון הבן למעשה קניין או קידושין. גם בזה מבואר לכאורה שאין כאן מעשה תשלום בלבד, אלא מעשה פדיון, שניתן להשוותו לקניין.

ואם נשאל, מה טיבו של פדיון זה – שהרי למראית העין לא חל שינוי סטאטוס בבן הבכור (שלא כדברי הספרנו), ואם-כן מה עניין ה"פדיון"? תשובה לכך מצאנו בדברי הרמב"ם בספר המצוות, שביאר שיש מצוות עשה לפדות את הבן הבכור, "כאילו זכה בו הכהן ונקנהו ממנו" (עשין, מצווה ס). המילה להדגשה היא "כאילו": כאמור, אין השלכה מעשית בפדיון הבן, ולמרות זאת, טרם פדיונו יש לבן הבכור איזשהו קשר פנימי, מין עבדות שאינה מתבטאת למעשה, לשבט הכהונה. קשר זה אינו ניתר אלא בקיום מצוות הפדיון.

[על דרך זה מצאנו בפתחי תשובה (תחילת סימן שה) בשם חוות יאיר, שבן שלא נפדה מוטל במצב של סכנה, עקב הזיקה לכהונה. ברדב"ז (ח"א, סימן תצו) מצאנו עוד שלאב יש אופציה אמיתית של מסירת הבן לכהן (במקום פדיונו), אלא שמוסיף שאופציה זו אינה פרקטית, משום שהכהן לא יוכל להשתמש בבן כעבד. דעת לנבון נקל שדעה זו דעת יחיד היא, ולא מצאנו כמותה בשאר מפרשים.]

על-כל-פנים, מצאנו במקורות הנ"ל שמצוות פדיון הבן אינה רק "מצוות נתינה", פרעון חוב לכהן, אלא כוללת אלמנט של "מעשה פדיון". וכן מבואר בספר החינוך (מצוות שצב), שכתב שהכהן מצהיר "זה תחת זה… זה [הכסף] ילך לכהן וזה [הבן] יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", ומדבריו ניכר היטב שיש כאן מעשה פדיון ולא פרעון חוב בלבד.

כעת עלינו להבין: איך הגר"א יבין את כל המקורות הנ"ל?

מהות המצוה

נראה, אפוא, שאף הגר"א אינו סובר שאין במצוה זו אלא פרעון חוב בלבד. כפי שראינו, כוללת המצווה אלמנט של פדיון מחד, וחוב ממוני מאידך. השאלה היא איזו מהבחינות היא העיקרית: האם עיקר המצווה הוא פרעון החוב, כשפדיון הבן מהווה תולדה מתשלום הממון, או שמא עיקר המצווה הוא פדיון הבן, ובמעשה פדיון משלם האב חוב ממוני? דעת הגר"א היא שעיקר המצווה היא תשלום החוב, אלא אין כוונה שזהו כל מה שכלול במצווה.

על דרך זו יתבאר גם מה שנחלקו רש"י ותוספות. לדעת רש"י עיקר מהות המצווה הוא תשלום חוב ממוני, כך שהמצווה מתקיימת אפילו לאחר מות הילד – אע"פ שאלמנט ה"פדיון" אינו מתקיים. תוספות, מאידך, סבורים שעיקר המצווה אינו תשלום החוב אלא פדיון הבכור – וכיון שלאחר מיתתו שוב לא שייך לפדות את הבכור, ממילא לא שייך לקיים את מצוות פדיון הבן לאחר מיתתו.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. עיין בהגהות רעק"א יורה דעה שה על אתר שחידש דין אמירה בפדיון הבן במקביל לדין נתינת חמשת השקלים לכהן ושהוא אף עיקר המצווה וחלק זה אינו בשליחות

  2. ברעק"א הנ"ל לא הוזכר דין אמירה אלא רק שע"י האמירה אפשר לעשות את המעשה פדיון כשהכסף נשלח ע"י שליח אך כאשר עצם הטקס מורה על מעשה פדיון יתכן שלא יצטרכו אמירה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *