איסור חליבה בשבת – חלק ג’

י"ג סיון ה'תשע"א

כאמור, נפסק בשולחן ערוך כי הדרך היחידה לחלוב בהמה בשבת היא על ידי גוי, וכך נכתב בשולחן ערוך : “מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום.

 

ייקח הנכרי החלב לעצמו:

רבי יוסף קארו כותב “ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל” (שולחן ערוך ש”ה, כ). ואדמו”ר הזקן בשולחן ערוך הרב, בכותבו על עניין הקניה מהנכרי בדבר מועט, אינו מסייג זאת במילים ‘ויש אומרים’ אלא פוסק זאת להלכה וזה לשונו: “ומכל מקום צריך שייטול הנכרי את החלב לעצמו, או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט”

עבדו ושפחתו קבועים:

אלא שאם הנכרי חלב ללא בקשת היהודי או שהוא “עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתיים אין צריך לקנות מהם החלב אף אם אמר להם לחלוב בשבת מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם שכשנשכרו בתחילה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב” [שם]

כשאין גוי:

חליבה לאיבוד על הרצפה:

במקרה שאין בנמצא גוי שיחלוב, אמנם לא מצינו בשולחן ערוך פיתרון לדבר, אך  ישנם כמה פתרונות מוצעים. הגאון הרב אליעזר יהודה ולדנברג בספרו ציץ אליעזר [ח”ב ג’ ה’] לומד מתוך דבריו של הגאון האדמו”ר מסוכוצ’וב זצ”ל בספרו ‘אגלי טל’,  שתי סברות להתיר חליבה לאיבוד על הרצפה.

א] משום שזו ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ – שבזה שחולב לאיבוד מוכיח שאינו צריך לעצם החליבה כי אם רק שהבהמה תנצל מחשש סכנה,

ב]מפני שמכיוון שחולב על הקרקע אין זה דומה לדש – לכן התירו במקום צער.

יולדת שאינה יכולה להניק:

פיתרון זה של חליבה לאיבוד, לקוח מדין יולדת שאינה יכולה להניק את תינוקה, כפי שכותב המשנה ברורה [ש’ל ס’ק לב] שמצטערת מחמת רוב חלב, שמותר לה להוציא בידה על הארץ.

א] כי אין זה כדרך ‘מפרק’ כיון שהולך לאיבוד.

ב] שחל על זה הדין של ‘מלאכה שאינו צריך לגופה’ שפטור, ומשום צערה לא גזרו.

וכעין זה כתב אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך הרב: וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מדברי סופרים

סייגים בחליבה לאיבוד:

הגאון הרב חיים נאה ב”קונטרס החליבה” מסייג את היתר החליבה לאיבוד בכמה תנאים: אחד מהם הוא שהחולב לאיבוד יחלוב ישירות על הרצפה, אבל אם מקבל החלב לתוך כלי, אף על פי ששופכו אחר כך לחוץ, אסור. שתי בעיות רואה הרב נאה בחליבה לתוך כלי:

א] שאם חולב לתוך הכלי אין הוכחה חותכת ומיידית שהחלב מיועד לאיבוד.

ב]  כמו באיסורים אחרים, [לדוגמא האוכל ביום הכיפורים – חייב רק אם אכל כמות מסוימת, כמות זו נקראת בשם ‘שיעור’. גם בחליבה יש ‘שיעור’ לאיסור, וכשחולבים ביד, הרי בכל סחיטה יחידנית מהעטין, לא יוצא חלב בכמות של ‘שיעור’, לעומת זאת באם יחלבו לתוך כלי, יצטברו טיפות החלב בתוך הכלי לכדי ‘שיעור איסור’

ליזול:

העצה שנותן לכך הרב נאה: שייתן לתוך הכלי תחלה נוזל חריף כדוגמת ליזול. ואז כל החלב שיבוא לתוך הכלי יהא מושחת ומקולקל ולא ראוי לכלום, והוי לאיבוד ולא יצטרף לשיעור איסור. וגם בחולב על הרצפה כותב הרב נאה שיש לפקפק קצת אם תיכף כשנופל החלב על הרצפה יהא דינו כנאבד מן העולם שלא יצטרפו השיעורים.  ולכן טוב לשפוך מקודם על הרצפה נוזל חריף כנ”ל,

מכונת חליבה:

הרב וייטמן שליט”א רב תנובה מביא במאמרו [בנתיב החלב ג] כי עם תחילת עידן החליבה המכאנית הציעו החזון אי”ש והרה”ר לישראל הרב הרצוג, את פתרון ה’גרמא’, לפיו מולבשים הגביעים על העטינים טרם החליבה, והחליבה מתבצעת בעקבות הפעלת המכונה בשעון שבת. או את השיטה של הלבשת הגביעים כשזרימת החלב הראשונה מופנית לאיבוד, ולאחר שהמכונה חולבת באופן אוטומטי, מועבר החלב בגרמא ממצב איבוד למצב שמירה (עיי”ש),

[לשיטה זו כללים ותנאים רבים ויש לבצעה בהדרכה צמודה של רב מורה הוראה (י.ש.)]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים