יהודי רכש מכספו ספר תורה מהודר והשאילו לבית הכנסת השכונתי. ונפשו בשאלתו האם עליו לברך ברכת "שהחיינו", או "הטוב והמטיב".
א-) תשובה: המג"א (רכ"ג, ה') כתב שמברכים "שהחיינו" רק על קניית כלים חדשים אך לא על ספרים חדשים, דמצוות לאו להנות ניתנו. אך הביא שבס' ברכת רמ"מ כתב שמברכים "שהחיינו" על רכישת ספרים. ויש להבין את דברי המג"א, שהרי אף אם הספר התורני נועד לשימושי מצוה, מ"מ הרי יש באמתחתו רכוש ממוני הנקרא "ספר", ומדוע שלא יברכו על כך "שהחיינו"?
אלא הביאור בדבריו הוא שמכיון והאדם עצמו שילם על החפץ שקנה, והברכה היא אינה על ריבוי רכושו, שהרי קנה את החפץ מכספו, אלא מברך על שקיבל לידיו שימוש בר הנאה, ומכיון שמצוות לאו להנות ניתנו, לכן לא נחשב שקיבל חפץ בר הנאה ואינו מברך עליו.
ולפי"ז נמצא שכאשר קיבל במתנה ספר מחבירו, יצטרך לברך עליו "שהחיינו", כיון שמלבד השימוש של המצוה, גם זכה ברכוש ממוני, ונחשב כהמברך "שהחיינו" על ירושה שקיבל. ואכן, שמחתי לראות שבס' הליכות שלמה מובא בשם הגרשז"א זצ"ל שהמקבל ספרים במתנה והוא שמח בהם, שמברך עליהם "שהחיינו". וסיפרו לי נכדי מרן הגרשז"א זצ"ל שרבנו הורה לבניו שמכיון שנחלקו הפוסקים האם מברכים "שהחיינו" על הנחת תפילין ראשונה, ע"כ הקנה הגרש"ז את התפילין לבניו, והורה להם לברך "שהחיינו" מצד עצם הרכוש הממוני היקר שקיבלו ממנו זה עתה, ופטרו בברכה זו גם את הנחת התפילין הראשונה שלהם.
ואולם יתכן לפקפק בדבר, דהנה בשו"ת חת"ס (או"ח סי' נ"ג) נשאל האם מברכים "שהחיינו" או "הטוב והמטיב" על ס"ת שתרם נדיב לב לביהכנ"ס ונתנו לציבור במתנה. וכתב כך: "ולפע"ד כיון דהמג"א כתב דאין לברך על קניית ספרים, דמצוות לאו להנות ניתנו. ונראה דברכת רמ"מ דס"ל שם דמברך, לאו על המצוה קאי אלא על הקנין, דלא גרע מכלי חדש. וכן מורה לשון הרמב"ם פי"א הי"א מברכות דמצוה הבאה מזמן לזמן או שיש בה קנין, כגון הקונה תפילין וכו' או מעקה וכו', הרי קאי עלה מטעם קנין. וא"כ י"ל דדוקא יחיד הקונה ס"ת מברך, אבל ס"ת של ציבור, אע"ג דעניים הם, מ"מ לא יגיע לכל א' על חלקו מנה חשובה שראוי לברך על הקנין. ואי משום מצוה, הא לאו להנות ניתנו ולא יהא אלא ספק, מ"מ ספק ברכות להקל ולא יברכנו", עכ"ל. הרי דהחת"ס סבר דרק הברכת רמ"מ סבר לברך משום עצם הקנין והרכוש, אך המג"א חלק עליו בזה וס"ל דגם מצד הקנין לא יברך. או דכוונת החת"ס היא שבאמת המג"א והברכת רמ"מ לא נחלקו כלל, והמג"א כיון שאין מברכים משום עצם השימוש בהספר, והברכת רמ"מ איירי מצד הקניין, ולדידן באמת אין מחלוקת בזה ובעי' לברך על הקנין. ומ"מ חזי' דהחת"ס לא נחית לחלק בין קנין הנקנה ע"י האדם בעצמו לבין קנין שהגיע לאחרים במתנה, ודלא כדברינו וכדברי הגרשז"א, וצ"ע.
ב-) והנה החת"ס הביא את דברי הרמב"ם, אשר הוכיח ממנו דבכל דבר שיש בו קנין, אף דהוא מצוה, מברכים עליו "שהחיינו". וא"כ היא קושיה על דברינו, שכתבנו שיש לחלק בין מצוה שנקנית בידי האדם מכספי עצמו לבין רכוש מצוה שקיבל במתנה וכדו', שרק אז מברך "שהחיינו", ולכאו' מדברי הרמב"ם שציטט החת"ס משמע שמברכים על כל קנין שהגיע לאדם, הגם שקנאהו בעצמו, ואע"פ דעושה בו מצוה ומלל"נ.
ונציג בזאת דברי הרמב"ם, וז"ל: "כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה וכו' מברך בשעת עשייה שהחיינו", עכ"ל. והנה החת"ס הבין דהרמב"ם הצריך לברך "שהחיינו" על דברי קנין מדין הקונה כלי חדש. ולכן מברכים על ציצית, תפילין, מזוזה ומעקה (אך שופר, לולב סוכה ונ"ח, אע"ג דקנאו בממון, מ"מ אי"ז "כלי" ואינו בגד).
ואולם יש להעיר, דצ"ע דהרמב"ם כתב כן בהלכות ברכת המצוות וברכת "שהחיינו" על המצוות, ולא הביאם בפ"י, שם איירי בברכות "שהחיינו" על כלי חדש. ופשטות לשונו מורה דרצה לבאר מתי מברכים "שהחיינו" על המצוות מצד השמחה שבמצוה, וכמש"כ הכס"מ דהוקשה להר"מ דישנם מצוות שמברכים עליהם "שהחיינו" וישנם מצוות שלא, וע"כ נתן הרמב"ם גדרים בדבר, וצ"ע.
והנה הטור (או"ח כ"ב) פסק דקנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו. והקשה הב"י אמאי לא כ' כן גם גבי תפילין וכמש"כ הרמב"ם. ותי' בשם מהרי"א דהטור לא פסק כהרמב"ם דמברכים על מצוה שיש בה קנין, אלא שמברכים רק על מצוה הבאה מזמן לזמן כדעת העיטור, ובציצית מברך כיון דסו"ס הוי ככלי חדש. ועי' ב"ח ומג"א וט"ז.
והשו"ע (סי' כב) כתב: "קנה טלית ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים". וכתב המשנ"ב:" קנה טלית וכו' – אין להקשות דהא על כלים חדשים צריך לברך בשעת קנין ולמה כתב ועשה בו ציצית די"ל דוקא כשקונה בגד שהוא ראוי ללבוש כמות שהוא אז מברך מיד, אבל אם קנה בגד לעשות ממנו מלבושים אז לא יברך אפילו לאחר שנגמר רק בשעת לבישה דוקא דבעינן שעה מיוחדת או קנין או לבישה, והכא הלא אינו ראוי ללבשו תיכף דהלא צריך להטיל בו ציצית, ע"כ אינו יכול לברך עליו בשעת קנין, וכדי לצאת ג"כ דעת הסוברים דצריך לברך שהחיינו על עשיית המצוה בפעם ראשונה, ע"כ יברך בשעת עשיית הציצית ולא ימתין עד הלבישה", עכ"ד.
ובהמשך כתב:"דלא גרע וכו' – אבל אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן. לפי"ז אם עשה ציצית בבגד שהיה לו מכבר אף שלא היה בו ציצית מעולם אין צריך לברך שהחיינו, וה"ה אם עשה תפילין לעצמו אינו מברך שהחיינו".
והביאה"ל כתב:" קנה וכו' – עיין במ"ב סק"ב ועיין בב"י דכל זה הוא דעת בעל העיטור. ודע דאף דלכתחלה בודאי יש לנהוג כן אחרי דדעת השו"ע ועוד כמה וכמה מהאחרונים דפסקו כן כהעיטור מ"מ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהע"ת והט"ז פסקו כהרמב"ם והביאם הא"ר והגר"א בביאוריו פוסק ג"כ כהרמב"ם דצריך לברך שהחיינו גם על תפילין מחדש [וכ"ז אם עשה אותם בעצמו אבל אם קנה התפילין מהסופר וכן לענין הציצית אם הטילם אחר בבגדו משמע מהגר"א שם דאף לדעת הרמב"ם אין צריך לברך שהחיינו אם לא שקנה עתה הטלית מחדש דצריך לברך מחמת כלים חדשים]". ולכן כתב הביאה"ל: "ע"כ מהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה בפרט אם הוא לובש עתה התפילין פעם ראשונה בימי חייו בודאי יראה לעשות עצה זו דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. עיין בת"ש ביו"ד בסימן כ"ח ובפמ"ג שם ובא"ר בסי' זה", עכ"ל.
והגר"א בביאורו כ' דהטור לא פסק כדעת הראשונים, ותפילין בד"כ הסופר עושה ולא האדם עצמו. והנה נראה דהני פוסקים סברו דכוונת הרמב"ם כד' החת"ס, דה"שהחיינו" דמצוה שיש בו קנין הוא מדין כלי חדש, וע"כ חילקו בין ציצית לתפילין, דתפילין ל"ח "ככלי", דאינו בגד שלובשים אותו בפנ"ע אלא רק מצד המצוה. אך הגר"א סבר דאין כוונת הרמב"ם מצד כלי חדש, אלא דמצוה שקונים אותה נחשבת כמצוה הבאה מזמן לזמן, דאינה באה מאליה בניקל. וע"כ בעי' לברך דוקא בשעת העשיה.
ולכאו' מוכח כהבנת הגר"א ז"ל דאי"ז מדין "כלי חדש", דהרמב"ם כלל גם תפילין ומעקה בהדי ציצית, וזהו אינו "כלי חדש". ואמנם מנגד כ' הרמב"ם דמברכין על מצוות הבאות מזמן לזמן כמו שופר ולולב וסוכה ונ"ח, וצ"ת דהא מצוות הללו הם ג"כ עולות ממון, וע"ז צ"ל דאה"נ, והרמב"ם נקיט כן כדי שיברכו עליהם אע"פ שכבר קנאום בשנים קודמות. ולענין הלכה כ' שם הביאה"ל שלא יברכו שהחיינו על הני מצוות כתפילין וכו' ויוציאום ע"י בגד או פרי חדש.
ג-) עוד למדנו מד' החת"ס דהציבור לא מברכים שהחיינו כשרק השאילו להם ס"ת. ונראה כוונתו דאע"פ שנהנים טובא מהס"ת, מ"מ לא תיקנו ברכה על הנאה דשאלה. ובס' הליכות שלמה כ' הגרשז"א שגם לא יברכו כאשר יש להם כבר ס"ת א', דאין שמחתם רבה, כיון שיש להם כבר ס"ת אחד. וקצ"ת דלכאו' שמחים טובא שיש להם לאורך ימים ושנים ס"ת נוסף, לצורך ב' קריאות, ולשמחת תורה, וכו'.
ד-) בשו"ת דברי יציב כ' דאין לברך על ס"ת שקנה, דכיון דקי"ל דאסור למכור ס"ת אף אם אין לו מה יאכל, כבמגילה כ"ז א'. וע"כ שמחתו אינה על הרכוש, דאי"ז רכוש, אלא על המצוה, ומלל"נ. עכ"ד.
והנה אני עני ידעתי גמרא ערוכה בב"ק פ"ז ב' דהחובל בבנו קטן יעשה לו אביו סגולה ויקנה לו ס"ת. ועי' רשב"ם בב"ב נ"ב דכתב דבכה"ג הקרן קיים והפירות הם הת"ת. ואם ס"ת אינו נחשב לשווה ממון ורכוש, א"כ האיך קונה לו אביו חפץ שאין בו שוויות. אלא בהכרח דשוויות ורכוש הוא, והמקדש אשה בס"ת מקודשת. ומלבד זאת הרי כ' הש"ך ביו"ד ע"ר דס"ת של יחידים מוכרים לעשות בדמים מה שירצו.
ה-) ולענין הלכה למעשה, הנה המשנ"ב וכן בביאה"ל כתב שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה הבאה מזמן לזמן, ומכיון שכתיבת ס"ת אינו בכלל זה, ע"כ לא מברכים שהחיינו. וכבר כ' הברכ"י וש"פ שאחר השלמת הס"ת לובש בעל הס"ת בגד חדש ומברך "שהחיינו" ופוטר בזה גם מ"ע של כתיבת ס"ת.
ולכאו' אם אפשר היה, שישתו בסעודת השמחה על הכנסת הס"ת ב' סוגי יין ויברכו הטוב והמטיב ויכוונו גם ע"ז. וכן יכולים לכוון לזה בברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון, (עי' אשל אברהם ס"ס רכ"ז וקצוה"ש סי' ס"ד ושו"ת מנח"י ח"ט י"ד ושו"ת אל"צ ח"ב פי"ד מ"ז, שכתבו דבמקום ספק הטוהמ"ט על כל מיני ענינים, יכוונו לזה בברכהמ"ז בברכת הטוהמ"ט), וכן ראוי לעשות, שכל הציבור יכוונו בפירוש לברכת הטוב והמטיב של הספר תורה החדש, בשעת ברכת המזון שבגמר חגיגת הכנסת הס"ת.
