שבועות – שני כתרים

רבני בית ההוראה
כ"ו אייר ה'תשע"א

בגמ’ שבת פח. דרש ר’ סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע – באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום – שנאמר “ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב”…

א”ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה – “ומשה יקח את האהל”.

ומפרש רש”י – שני כתרים – מזיו שכינה.

“ומשה יקח את האהל” – לשון “בהלו נרו” והוא היה קירון עור פניו.

ובתוס’ – שני כתרים – של הוד היו לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו.

וצריך להבין מה ענינם של שתי כתרים אלו.

בנפש החיים שער א’ פרק ט”ו, כתב… אבל הנשמה שהיא “נשמת שדי”- ר”ל נשימת פיו ית’, אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון, בתוך פיו ית’ כביכול, רק שהיא הנותנת לו בינה בניצוצי אורה עליו, להשכילו בעמקי מצפוני התורה הקדושה…

עוד כתב שם – פרק ט”ז.

…וזהו שאמרו שם, בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה, היו מבקשים לשמוע הדברות מפי הקב”ה וכמו שכתוב “ישקני מנשיקות פיהו”.

שבעת המעמד המקודש זכו כולם שהיה חופף ומאיר עליהם זיו ניצוצי זהר בחינת הנשמה מנשמת פיו ית’ כביכול, והוא סוד הכתרים שזכו בסיני – “ושמחת עולם על ראשם”. ועל ידי כך זכו להשיג סתרי פנימיות נשמת התורה הקדושה כמ”ש בזוה”ק בהעלותך,… חכימין עבדי דמלכא עילאה, אינון דקיימון בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. עכ”ל.

ויש ללמוד מדברי ה”נפש החיים” – שסוד הכתרים שזכו להם ישראל כאשר אמרו נעשה ונשמע ענינו – תוספת הארה מפנימיות הנשמה, אשר מכוחה השיגו סתרי פנימיות נשמת התורה הקדושה.

אמנם צריך להבין לפי דברי ה”נפש החיים – הואיל ומדרגת הכתרים היא הארה שקיבל כל יחיד מנשמתו – מה פירוש אם כן שכולן זכה משה ונטלן.

ויבואר על פי מה שכתב ב”רוח חיים” ריש אבות.

…ומשה היה כלול מס’ רבוא נשמות ישראל, והוא היה שרשן, וזה אמרו “שש מאות אלף רגלי העם אשר אני בקרבו” ר”ל בקרב כל אחד ואחד מהם.

…ולכך היה משה יכול לקבל את התורה ששים רבוא אותיות, כי כל אות נגד נשמה אחת מישראל – והוא היה כלול מכולם…

לפי זה יובן איך זכה משה ונטלן, השגת הכתרים חזרה לשרשה במשה רבנו שהיה כלול מכולן.

שו”ר שהדבר מפורש בדברי המהר”ל [תפא”י- סוף פכ”ט] …ונטלם משה, כי מתחילה היה הכתר לכל אחד ואחד, וכאשר לא היו ראויים שיהיה להם מדרגה זאת, ראויה מדרגה זו למי שהוא נחשב כמו כלל ישראל וזהו משה, ודבר זה מורגל בפי חכמינו כי משה עומד נגד כל ישראל… ומפני זה היה משה נוטל כולם.עכ”ל.

בזה יתכן לבאר את המשך הפסוק “ומשה יקח את האהל – והיה כל מבקש ה’ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה”.

בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הזה כתב ..והוי כל מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם ה’ הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מודי על חובי ומצלי על חוביה – ומצלי ומשתבק ליה. עכ”ל.

ופירוש דבריו בביאור הפסוק – שכל מי שהיה חוזר בתשובה שלימה היה יוצא אל מחוץ למחנה מודה על חטאו ומתפלל על מעשיו ומתפלל לסליחה ונסלח לו.

ועל פי דבריו יש לומר – שכל מי שהיה מבקש ה’ והיה חוזר בתשובה שלימה – כדברי התרגום יונתן – כיון שנסלח לו החטא – היה משה רבינו מחזיר לו את השגת הכתרים או מלמד אותו את חלקו השייך להשגה זו.

והנה בפרשת פנחס על הפסוק “ונתת מהודך עליו”, פירש רש”י – זה קירון עור פנים.

לפי המבואר ברש”י ותוס’, שקירון עור פני משה בא מהכתרים שנטלן מישראל, ונתבאר בדברי המהר”ל, שמשה רבינו זכה להן מפני שהיה נכלל מכל ישראל, יתכן לומר שזהו האמור כאן “ונתת מהודך עליו”, הקב”ה ביקש ממשה רבינו שיעביר ליהושע, את אותו קשר וחיבור עם פנימיות נשמות ישראל, שזו השגת הכתרים שמהם קרן עור פניו, בכדי שיהושע יוכל להמשיך ולהאיר לכל מבקש ה’ את אותם חלקי תורה השייכים לשורש נשמתו.

ויתכן ללמוד מכאן שכך הוא הדבר בכל גדולי מנהיגי ישראל בכל הדורות. מאז שמשה רבינו נתן מהודו על יהשע שהמשיך אחריו – אזי בכל דור ודור – “משה רבינו” של אותו הדור, מנהיג אותו הדור, זוכה למשהו מאותו קירון פנים שמגיע משרשם הכללי של נשמות ישראל – ומהאור הזה ישנה התפשטות לכל אותו הדור – “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”.

והנה בתחילת פרשת מטות, על הפסוק “וידבר משה… זה הדבר אשר צוה ה’,” – מבאר רש”י, שמשה רבינו נתנבא ב”זה הדבר”, אבל שאר הנביאים נתנבאו ב”כה אמר ה'”.

וכתב ה”שפתי חכמים” – וזה מעלה יתירה, ד”זה הדבר” משמע, הדבר עצמו ברור ששמע מהקב”ה, ונקרא אספקלריא המאירה – מה שאין כן בשאר נביאים, שלא היה מדבר אליהם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה. אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל… ומה שנתנבא משה ב”כה אמר ה'” – בפרשת וארא ובפרשת בא? – י”ל שקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה, אבל אחר מתן תורה, היה מתנבא ב”זה הדבר”, אחר קירון עור פניו. עכ”ל.

מבואר בדברי ה”שפתי חכמים” – שמדרגתו המיוחדת של משה רבינו שהתנבא ב”זה הדבר” דהיינו ראיה בהירה של “זה”, – היא הביטוי למדרגה המיוחדת שרק משה רבינו הגיע אליה – מדרגת הנבואה באספקלריא המאירה – שלא כמו שאר הנביאים שהתנבאו באספקלריא שאינה מאירה – ועל כן התנבאו בלשון “כה אמר ה'” שהוא לשון “כמו” – שזו דרגא נמוכה יותר בבהירות הראיה.

מוסיף ה”שפתי חכמים” – שמדרגה זו של משה רבינו היא תוצאה של הקירון פנים שזכה לו בלוחות שניות ולכן רק אחרי מתן תורה מוזכר שהתנבא בלשון “זה הדבר”.

לפי המבואר לעיל מדברי רש”י ותוס’ בשבת פח. – שקירון עור פניו של משה רבינו בא מהכתרים שנטל מישראל – ולפי המבואר ב”נפש החיים”, שהכתרים הם הארה משורש הנשמה – יש לבאר שהסיבה שמקירון עור פניו זכה משה רבינו למדרגת “זה הדבר”, היא, כי על ידי ההארה משרשי הנשמות של כל ישראל, זכה לבהירות הגדולה ביותר, של ראית האמת מכל צדדיה ובחינותיה, בכל שישים ריבוא גווניה, במראה ולא בחידות.

ובזוה”ק יתרו פח:- [במאמר המובא בסידורים – לפני סעודת שבת שחרית] מובא …ומשום דכל מהימנותא אשתכח בשבתא, יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא, נשמתא עילאה, נשמתא דכל שלימו בה, כדוגמא דעלמא דאתי ובגיני כך איקרי שבת…

משמע בדברי הזוה”ק – שהטעם ששבת היא מעין עולם הבא הוא מכח הנשמה יתירה – וביאור הענין – שבשבת יש תוספת הארה מיוחדת של הנשמה – וזה מעין העולם הבא לעת תחיית המתים – שאז תאיר הנשמה בגוף בכל כחה, כמו שכתב הרמח”ל בספר “דרך ה'”.

ובחידושי החת”ס על התורה [החדש] מביא את דברי המהרח”ו – שבכל שבת משה רבינו מחזיר לישראל את הכתרים שנטלן – ונוטלן בחזרה במוצאי שבת.

אומר החת”ס – שזהו ענין הנשמה יתירה שזוכים לה ישראל בשבת – הנשמה יתירה היא היא הכתרים שכלל ישראל מקבלים בכל שבת בחזרה.

על פי האמור יובן מה שאמרו חז”ל – שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת, למאור פניו בששת ימי המעשה.

כדרך שאצל משה רבינו, קרן עור פניו כאשר קיבל את הכתרים של ישראל, כך מאירים פניו של כל יהודי כאשר הוא מקבל את הכתרים בשבת.

בתפילת שבת שחרית נאמר – “ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו – כליל תפארת בראשו נתת לו – ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת – וכן כתוב בתורתך”.

ובפירוש “עץ יוסף” על הסידור, מפרש “ישמח משה במתנת חלקו” – ומהי מתנת חלקו – מה שקראת לו “עבד נאמן” – “כליל תפארת בראשו נתת לו” – דהיינו הקרני הוד שזכה להם משה, שמהם קרן עור פניו.

וצריך להבין – מה הקשר בין היות משה “עבד נאמן” – לענין ה”כליל תפארת, ועוד צריך להבין – מה הקשר ביניהם ובין שבת קודש.

ויתכן לבאר על פי דברי הגמרא בשבת פח. הנ”ל.

כלל ישראל קבלו את הכתרים כאשר אמרו “נעשה ונשמע”, שזה מורה על ההתבטלות לרצון ה’, אבל אחרי שחטאו בעגל, שמהות החטא היתה בזה שהלכו אחרי שכלם – ולא התבטלו לרצון ה’, כמו שביאר ה”בית הלוי”, אבדו את הכתרים – ואז זכה להם משה רבינו מפני שהוא “עבד נאמן” – כולו התבטלות לבורא ית’.

נמצא שמפני שמשה רבינו היה “עבד נאמן”, זכה ל”כליל תפארת בראשו” – לכתרים ולקרני ההוד שאבדו ישראל בגלל חטא העגל שהוא חטא של חוסר בעבדות נאמנה.

ומאחר שבשבת משה רבינו מחזירן לישראל – על כן אנו מזכירים זאת בסמיכות למתנת השבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים