שבועות – “קול ה’ חוצב להבות אש” (א’)

רבני בית ההוראה
כ"ו אייר ה'תשע"א

הרמח”ל [במאמר “דרך עץ חיים”] מפרש את הפסוק “הלא כה דברי כאש – נאום ה'” – שדברי תורה הם כגחלת – אשר האש גנוזה בתוכה – ועל ידי הקריאה וההתבוננות בדברי תורה – יוצאים מן הכח אל הפועל – האש והאור הגנוזים בהם – שהם כל הידיעות והסודות הגנוזות באותם מילים.

ובתהילים – מזמור כ”ט – מביא רש”י על הפסוק “קול ה’ חוצב להבות אש” – ורבותינו פירשו שהיה הדיבור של עשרת הדברות יוצא בלהבות אש מפיו – ונחקק על הלוחות כתבניתם עכ”ל.

ובמכילתא עה”פ “וכל העם רואים את הקולות” – ואין דבר שלא יצא מפי הגבורה שלא נחצב על הלוחות שנא’ “קול ה’ – חוצב להבות אש”.

על פי דברי הרמח”ל – יש לבאר שהאש אשר התלותה לדיבור כשיצא במעמד הר סיני מפי הגבורה – היא האש הטמונה בגחלת של עשרת הדברות אשר הם כלולים מכל התורה – כמו שהביא המ”ב [בסי’ תצד ס”ק יב] בשם רב סעדיה גאון – האש אשר בה גנוזות כל הידיעות והסודות הגנוזים באותם המילים.

וב”נפש החיים” שער ד’ פי”ד – כתב.

…וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו ית’ כביכול ונחשב כאילו עתה מקבלה מסיני מפיו ית’ שמו – לכן אמרו חז”ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. עכ”ל.

מבואר בדברי ה”נפש החיים” – שעל ידי היגיעה בתורה מוריד עכשיו את אותה להבת אש – היוצאת מפיו של הקב”ה.

ובדברי חז”ל רואים – שהיו שבעת לימודם היו רואים את אותה אש בחוש – כמו שמובא בגמ’ סוכה כח. – אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף.

רש”י מפרש – נשרף – שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע תורה מפיו – אבל התו”ס שם בד”ה “כל עוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף” ביארו – שהדברים שמחים כנתינתן מסיני שנתנה תורה באש – וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם.

הרמח”ל בספר “דרך ה'” [ח”ד סוף פ”ב] – בפרק המבאר את ענין תלמוד תורה כתב שהמילים של התורה אינן אלא כלים להשפעה עליונה אשר גנז הקב”ה בתורה – ואשר ההשפעה הזאת היא תכלית מה שאפשר שימצא במציאות מעין מציאותו ית’.

ממשיך הרמח”ל ואומר – כיון שעיקר התורה היא ההשפעה הגנוזה בה ולא המילים והחכמה שבה – על כן אין אפשרות להשיג את ההשפעה הקדושה הזו – אלא על ידי הכנה ראויה של יראת שמים ומעשים טובים – כי מבלעדיהם אין הלומד אלא כקורא איגרת.

ומסיים הרמח”ל את הפרק ומסביר – שמשום כך מוצאים שיונתן בן עוזיאל זכה בעת לימודו למדרגה עליונה – שכל עוף הפורח עליו היה נשרף מה שלא מוצאים באחרים שזכו לכך – מפני שכפי גודל הכנתו בקדושת וטהרת מעשיו – כך כח השראת השכינה בעת הלימוד.

על פי דברי הרמח”ל – יש לפרש את דברי הגמ’ בסוכה שם.

הגמ’ שם הביאה ששמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. גדול שבכולן – יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם – רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי – שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא הלכות והגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, ….דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנא’ להנחיל “אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא”

ממשיכה הגמ’ וכי מאחר שקטן שבכולן כך – גדול שבכולן על אחת כמה וכמה, אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל – בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף.

לפי דברי הרמח”ל יש לפרש את דברי הגמ’.

הגמ’ שאלה מאחר ורבן יוחנן בן זכאי שהיה קטן שבכולן ידע את כל התורה כולה, אם כן במה מתבטא ההבדל בינו ובין יונתן בן עוזיאל שהיה גדול שבכולן?

על כך עונה הגמרא, שאכן אין ההבדל ביניהם במידת ידיעת חכמת התורה בכמות – ההבדל הוא במידת היכולת להוציא אל הפועל את האש והאור הגנוזים בה – ובזה היה גדול יונתן בן עוזיאל, שלגודל מעלת קדושתו – היתה האש שיצאה על ידי לימודו ניכרת ממש על סביבותיו.

אמנם במסכת ב”ב קלד. שם מובאת גם הסוגיא הנ”ל ועל המילים “גדול שבכולם על אחת כמה וכמה” כתב הרשב”ם – להבין דבר מתוך דבר יותר ויותר ומשמע שאכן ההבדל היה בהבנה של הדברים.

אמנם לפי דברי הרמח”ל במאמר “דרך עץ חיים” שהובאו לעיל – יש לבאר שהקשר בין דברי הגמרא על ההבדל ביניהם בהבנת דבר מתוך דבר להמשך הגמרא – שיונתן בן עוזיאל זכה לאש שבתורה – הוא בזה – שבתוך האש הזו גנוזה ההבנה של מבין דבר מתוך דבר יותר ויותר.

ונראה שהאש הזו מתייחסת בפרט לתורה שבעל פה – הגנוזה בתוך התורה שבכתב, שעל ידי העמל מתגלית האש של תורה שבעל – פה ומתגלים הידיעות הכלולות בה.

[וכעין רמז לכך על היחס שבין האש הזאת לתורה שבעל פה – במזמור כ”ט בתהילים שם מוזכרים שבע קולות הרומזים כל אחד למידה אחרת. והפסוק “קול ה’ חוצב להבות אש” שהוא הקול החמישי רומז למידת הוד – ובספר “תומר דבורה” מבואר שתורה שבעל פה היא שייכת למידת הוד]

על פי זה יש לבאר את המחלוקת שבין חכמי תורה שבעל פה ובין הצדוקים בעבודת הקטורת ביום הכיפורים, שהיו החכמים מורים שעל הכהן להכניס את המחתה עם הגחלים לפני ולפנים ורק בפנים להלהיבה לשלהבת – ואילו הצדוקים היו מעלים את השלהבת כבר בחוץ.

לפי האמור שהתורה שבכתב נמשלה לגחלת והתורה שבעל פה לשלהבת, יש לומר – שמעשה הקטורת רומז לכך שיש לפני ולפנים שלהבת בלתי נראית, שיש להעלות אותה מהגחלת – ועל כן רק לפני ולפנים מוציאים את השלהבת מהגחלת.

לעומתם הצדוקים הכופרים בתורה שבעל – פה, מראים במעשיהם כאילו אין הבדל בין הפנים והחוץ ואין כאן שתי מצבים של גחלת ושלהבת וגם בחוץ יש שלהבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים