לתרומות לחץ כאן

שבועות – טוב לי תורת פיך – מאלפי זהב וכסף

במסכת אבות פרק "קנין תורה" נאמר.

אמר רבי יוסי בן קסמא – פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי – מאיזה מקום אתה, אמרתי לו – מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. אמר לי – רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו – אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם – אין אני דר אלא במקום תורה.

וכן כתוב בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל – "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" – ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד – שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך – בעולם הזה …והקיצות היא תשיחך" – לעולם הבא – ואומר "לי הכסף ולי הזהב – נאום ה' צבאות".

נראה מדברי המשנה שתשובתו של רבי יוסי מתחלקת לארבע.

א] אפילו אתה נותן לי אלף אלפים דינרי זהב… איני דר אלא במקום תורה.

ב] בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לא כסף ולא זהב – אלא תורה ומעשים טובים בלבד.

ג] "טוב לי תורת פיך – מאלפי זהב וכסף".

ד] "לי הכסף ולי הזהב – נאום ה' צבאות".

ולבאר הדברים יש להקדים בשורש הענין של חמדת הממון – שמוצאים שהיא קרובה ליצר של עבודה זרה וכמו שמובא בספר "מעשה איש" ממרן "החזון – איש" בשם המהר"ל – שכאשר בטלו את היצר של עבודה זרה – נתנו ליצר הרע במקום זה את חמדת הממון.

[ובספר "דבש לפי" [מערכת ז' אות ו'] כותב החיד"א – אמרו הקדמונים בשיתא אלפי שנין הוי עלמא שני אלפים הראשונים גבר יצ"הר ופשעו בעריות וב' אלפים שניים בע"ז וב' אלפים אחרונים הללו בממון]

ובאורחות חיים להרא"ש [אות כ"ט] כתב – ואל תשים זהב כסלך כי זאת תחילת עבודת עכו"ם…

ובתחילת פרשת דברים – על המילים "וחצרות ודי זהב" פירש רש"י "ודי זהב" – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" – מבואר ששורש העבודה זרה של העגל היה בריבוי כסף וזהב.

העגל נעשה על ידי הערב רב שבאו ממצרים – אשר העבודה זרה שלהם היתה השה אשר יש מפרשים שענינה של ע"ז זו הוא הסגידה לעושר כמו שנאמר "ועשתרות צאנך" ובמסכת חולין פד. – אמר רב חסדא מאי דכתיב "ועשתרות צאנך" – שמעשירות את בעליהן. [ראה מאמרי פסח – ב' עניני ע"ז במצרים]

ועל פי האמור יש לבאר יסוד עיקרי במצות השבת.

ברבינו חננאל ביצה טז. מפרש את הפסוק – "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ – וביום השביעי…" – שהכונה היא שכל שנבראו בעולם – להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו. עכ"ל.

ועם כל זה שרואים שהשבת היא יום של עונג ושמחה – אע"פ כן מוצאים בכל מצוות השבת הן מדאורייתא והן מדרבנן ריחוק גמור מכל עניני חמדת הממון – הן בשביתה ממלאכה – הן באיסורי הדיבור בעניני מסחר – והן באיסורי מוקצה – עד כדי כך שהכסף בשבת איסור המוקצה שלו הוא – כדין דבר שאינו ראוי לכלום.

ויש לבאר בטעם הדבר – שהואיל ויסוד מצות השבת הוא חיזוק האמונה שהשי"ת בורא הכל ותכלית הכל – והיא זכר למעשה בראשית ויציאת מצרים – על כן אע"פ שהשבת היא יום של עונג ושמחה – נצטוינו ביום זה להתרחק מכל עניני הממון הקרובים לצד של עבודה זרה הפך האמונה.

ונראה שבחינת העבודה זרה אשר עלולה להווצר ביחס האדם לממון – מתחלקת לחמשה חלקים אשר כל אחד מהם – סותר את אחד מחלקי האמונה השלימה.

א] השי"ת מקור השפע – והפך זה כאשר אינו מכיר שהשי"ת הוא מקור השפע – ותולה את מקור רכושו בהשתדלותו ומעשה ידיו – כוחי ועוצם ידי או בסיבה אחרת.

ב] עבודת הבורא – תכלית האדם – והפך זה כאשר אסיפת הממון הופכת להיות בעיניו לא רק כלי לעבודת ה' – אלא מטרה בפני עצמה.

ג] השי"ת אדון הכל – הרגשת הבעלות והאדנות על רכושו – סותרת להכרה באדנות הבורא ית'.

ד] הוא ית' בעל הכוחות כולן – הרגשת הכח והשליטה שנותן העושר לבעליו – והרגשתו שהוא בעל הדעה מפני שהוא בעל המאה – היא הפך ההכרה שהשי"ת בעל הכוחות כולן.

ה] אין כערכך ה' אלקינו – לעתים קרובות הכסף הופך להיות סולם של ערכים אשר על ידו מודד האדם את מידת החשיבות של עצמו ושל זולתו – סולם הערכים הזה אינו מתאים לסולם הערכים של תורה.

ויתכן לומר עוד שכל אחד מיסודות האמונה הללו – שייך לאחד משמותיו של השי"ת.

א] שם הוי"ה ב"ה – כתב בספר "שערי אורה" [שער ה'] שכל סדרי עולם ויסודותיו ובניניו עליו תלויים ואין דבר בכל העולמות כולם שאינו תלוי בשם הוי"ה יתברך – ומורה על יסוד האמונה שהוא ית' מקור השפע.

ב] שם שד"י – פירשו בגמ' על שם שאמר לעולמו די – וביאר הגר"א [בתחילת מגילת רות] שעל כן הוא נמצא על החלק החיצון של המזוזה – לרמוז שבעניני הגשמיות יש לשים די שלא להשתמש בהם אלא כפי התכלית של עבודת השי"ת – ואם כן הוא שייך ליסוד שעבודת הבורא היא תכלית האדם.

ג] שם אדנ – י – יש לכוין בו כמו שמבואר בשו"ע או"ח סי' ו' – שהוא ית' אדון הכל.

ד] שם אלקים – יש לכוין בו כמבואר בשו"ע שם – שהוא תקיף – בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.

ה] שם צבאות – בגמ' ברכות לא: – ותדר נדר ותאמר ה' צבאות – אמר רבי אלעזר – מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות – עד שבאתה חנה וקראתו צבאות – אמרה חנה לפני הקב"ה – רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך – קשה בעיניך שתתן לי בן אחד …

ובספר "גינת אגוז" מרבי יוסף ג'יקטיליא כתב בביאור השם הוי"ה צבאות וז"ל.

…דע כי לכך נקרא יתברך בשם הוי"ה צבאות – על היות כל צבאות העולם מתהוים מאמתת שם הוי"ה …כי שמו המיוחד סיבת הכל וקיומו ושאר כל הנמצאים צבאותיו הן וליחד אותו ולקבל עול מלכותו נבראו כאמרו "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" – כלומר כל צבאות העולם שנבראו מאמתת שמי ונקראו על שמי לא בראתים לצרכי – אמנם בראתים להודיעם סוד יחודי וכבודי. עכ"ל.

ויתכן לומר בביאור דבריו – ששם זה לא רק שמורה שהברואים נבראו להכיר כבודו – אלא שמורה על כך שיש לכל נברא מקום בבריאה כפי תפקידו בצבא ה' בגילוי כבוד השי"ת שזו תכלית הבריאה – מפני שרק כבוד השי"ת הוא סולם הערכים היחידי של הבריאה על פי התורה הקדושה.

ויתכן עוד לומר שחמשה חלקים אלה הם מקבילים לחמשת חלקי העבודה שהעמיד ה"מסילת ישרים" בהקדמתו בעקבות הפסוקים בפרשת עקב שם נאמר – "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ה' אלקיך – ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו – ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך – לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו".

נמצא שחמשת חלקי חלקי העבודה הם – יראה – אהבה – הליכה בדרכיו – קיום כל המצות – ועבודה בלב שלם.

א] ענין היראה – המהר"ל [בספר "נתיבות עולם – נתיב יראת השם] מבאר – ששורש היראה הוא ההכרה שהשי"ת עילת העילות – ואנחנו נמצאים רק מכח מציאותו ית' ותלויים בו בכל ענין – ואם כן היראה שייכת לחלק האמונה שהשי"ת הוא לבדו מקור השפע – כאשר אדם מרגיש שהצלחתו תלויה בכוחו ועוצם ידו – דבר זה סותר את אמונת היראה שטובו והצלחתו תלויים בהשי"ת – ובעשית רצונו.

ב] עבודה בלב שלם – ענינה מבאר ה"מסילת ישרים" עבודת ה' לשם שמים וללא פניות דהיינו – שכל תכלית עבודתו היא להשי"ת – והיחס לכל הבריאה הוא כאל כלים לתכלית זו.

ג] ההליכה בדרכיו – שייכת למידת הנתינה לזולתו – שהיא הפך הרגשת הבעלות וה"שלי".

ד] קיום כל המצות – הוא חלק העבודה של שעבוד מעשי לרצון השי"ת – הפך הרגשת הכח של הממון – וההנאה מיכלתי לגרום לכך שיעשה רצוני.

ה] בביאור מצות אהבת השי"ת – כתב ה"ביאור הלכה" בסי' א' בשם החינוך שענינה – שיעריך בלבו שכל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין כנגד אהבתו ית' – ואם כן נכלל בזה ההפך מהתייחסות לממון כאל סולם ערכים.

על פי האמור יש לבאר את תשובת רבי יוסי בן קסמא.

בארבע החלקים של תשובתו – הוא מתייחס לכל חלקי היחס הלא נכון למקומו של הממון בחיי האדם – ושולל אותם.

א] תחילה הוא מעמיד את הערך העליון בחיים – "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה" – הערך העליון הוא התורה ולא הכסף.

ב] הכסף איננו אלא כלי ולא תכלית – שהרי בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו את הכסף והזהב שאינם אלא כלים – אלא את תורתו ומעשיו הטובים שהם התכלית. ["אוהב כסף לא ישבע כסף" ר"ת אך – כלי דהיינו מי שאינו שבע מהכסף – אין זה אלא משום שהוא שוכח שהכסף איננו אלא כלי ולא מטרה].

והוסיף על כך חתני הרב ב. שטרסלר שליט"א – שבכל ענין בעולם הערך נקבע לפי מידת החשיבות של התכלית שהוא שייך אליה – התכלית היא היוצרת את הערך – ומובן על פי זה המשך הדברים בדברי רבי יוסי – איני דר אלא במקום תורה – לפי שאין מלוין לו לאדם וכו' – דהיינו, מפני שהתורה היא התכלית שהרי רק היא לבדה נשארת עם האדם בעולם הנצחי – על כן היא הערך העליון.

ג] "טוב לי תורת פיך" – נראה שתורת פיך רומז לתורה שבעל פה שעליה נאמר בפתיחת אליהו "…מלכות – פה – תורה שבעל פה" קרינן לה – ואמרו חז"ל – מאן מלכי רבנן דכתיב "בי מלכים ימלוכו" דהיינו – הכח האמיתי שייך דוקא לעמלי תורה שבעל פה – שעל פי הכרעת דעתם נקבעת המציאות בשמים – ולא לבעלי הממון.

ויובן לפי זה מה שמזכיר רבי יוסי בדבריו – "וכן כתוב בספר תהילים – על ידי דוד מלך ישראל" שלכאורא צ"ב מדוע היה צריך להזכיר דבר כל כך ידוע שדוד המלך חיבר את ספר תהילים – ולפי האמור יובן – שהזכיר זאת – כיון מפסוק זה הוא מביא את הלימוד היכן נמצאת המלכות האמיתית – בתורה שבעל פה.

ד] "לי הכסף ולי הזהב – נאום ה' צבאות" – כנגד השכחה מי מקור השפע – ונגד הרגשת הבעלות והאדנות מביא רבי יוסי את הפסוק הזה של "לי הכסף" לאמור – השי"ת שהוא מקור השפע – הוא גם אדון הכל.

ושתי היסודות הללו נלמדים מפסוק אחד – שכן השי"ת הוא אדון הכל – מפני שהוא בורא הכל – וממילא הכל שלו.

[וברש"י על המשנה כאן כתב –"לי הכסף ולי הזהב" – פי' לשבחו ולכבודו שנאמר "מלא כל הארץ כבודו".

ולפי זה נרמז כאן כאן גם לא רק שהשי"ת מקור השפע ואדון הכל – אלא גם שעבודתו ית' היא תכליתו של הממון וכן שכבודו ית' הוא הערך העליון – ואשר זה נרמז גם בסיום הפסוק – "נאום הוי"ה צבאות" וכמו שהתבאר לעיל ענין השם "הוי"ה צבאות"].

ונראה שבסוד השבת שהיא שורש האמונה ומצותה היא השביתה ממלאכה וריחוק מכל עניני הממון, יש את ההיפך הגמור מחמשת החלקים הנזכרים.

השביתה ממלאכה בשבת קודש היא הכרזה שלא כוחנו ומעיש ידינו הוא סיבת השפע, אלא דוקא השבת היא מקור הברכה.

השבת היא מעין עולם הבא והיא תכלית מעשה בראשית, לאמור לא המלאכה והממון הם התכלית.

בשבת כתב ה"מכתב מאליהו" וכן רש"ר הירש, מופקעת בעלות האדם על הבריאה ולכן הוא אסור במלאכה, הוי אומר הרגשת ה"שלי" מתערערת בשבת קודש.

השביתה ממלאכה היא עם הכרזה שלא האדם הוא בעל הכח השולט בבריאה אלא הבורא ית' שהוא האומר לנו מתי לעבוד ומתי לשבות, ובשבת אנו אומרים בברכת יוצר אור "אין כערכך ה' אלוקינו בעוה"ז", מפני שבשבת הכסף עצמו יש לו דין מוקצה שלא ראוי לכלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל